קטגוריה: הערות

ניל שוּבּין, בספר המעניין-מאוד-לפרקים "הדג שבתוכנו", שראה אור בעברית ממש לפני כמה ימים כותב על המעבר של יצורי המים ליבשה לפני כ-375 מיליון שנה. החצי דגים חצי זוחלים האלו הם אבות-אבותינו. שובין גילה אחד מהם שמכונה טיקטאליק. הוא מסכם בקיצור את האפשרויות האבולוציוניות שעמדו בפניהם: "האסטרטגיות להצלחה בסביבה כזו מובנות מאליהן: להיות גדול, להיות משוריין – או לצאת מהמים. אבותינו הקדומים כנראה התחמקו מן הקרב" (תרגום עדי מרקוזה-הס, ידיעות ספרים).

 

 

 

מעניין לחשוב על זה גם בהקשר אנושי ועכשווי. כלומר, על שלושה טיפוסים של אנשים או של התנהגויות טיפוסיות: המגדיל את עצמו (למשל על ידי מכונית גדולה, בית גדול, כסף, כבוד, טריטוריה); המשריין את עצמו (חומות, שוערים, תוכניות טלוויזיה החוצצות בינך לבין המציאות). אלו המקרים השכיחים, וקשה להבחין ביניהם לפעמים מפני שהגדלה היא לפעמים גם שריון, ושריון הוא לפעמים תוספת גודל. כך מתנהל העולם של "הַמַּכִּים וְהַמֻּכִּים" (כדברי אבידן). הסוג השלישי הוא היוצאים מן המים. היציאה מ"המשחק" של "אתה תפתח שיניים אז אני אפתח שריון ואם אתה תפתח שיניים ארוכות יותר אז אני אפתח שריון עבה פי שניים" וכו' היא צעד מסוכן, אבל אם להמשיך את קו המחשבה האבולוציוני, הוא יוצר שינוי ופריצת דרך. זו אולי העמדה של האמנים. יציאה והשתנות. לפחות אמנים מסוג מסוים, כי יש גם אמנות שנובעת מרצון "להיות גדול" או "להיות משוריין". אולי היא אפילו הרוב.

אלא שכמו הדגים הנ"ל, היציאה מהמים היא אל מקום אחר. וגם שם יהיו יצורים גדולים ויצורים משוריינים, וגם משם יהיה אפשר לצאת. אין לזה סוף. תנועת היציאה המתמדת הזו, שאינה אל מחוץ לעולם אלא אל נקודה בה תהיה נקודת תצפית טובה יותר על העולם ומאבקיו. נקודה שאינה מנותקת אבל אינה מוכרעת בידי העולם (אפילו לא באיומי נשק גרעיני). זוהי יציאה מתמדת אבל אפשר לתארה גם ככניסה מתמדת באותה מידה. הכניסה המתמדת הזו היא מה שאנו מכנים "היצירה".

מייקל בקסנדל, בספרו הקטן והנהדר על אמנות איטליה במאה ה-15 כותב כי כשקוראים חוזים בין לקוחות לציירים לאורך הקואטרוצ'נטו באיטליה מבחינים בתופעה מעניינת: החוזים מתמקדים בתחילה באיכות החומרים והצבעים (בעיקר הזהב והאולטרמרין) שעל הצייר להשתמש בהם, וככל שעוברות השנים הופכים החומרים לעניין שולי והדגש החוזי נהיה על האיכות האמנותית, על איכות מעשה הציור. אולי זה נובע מהשינוי בתפיסת האמנות והאמן (מבעל מלאכה לאינדיבידואל). ככל שעוברות השנים, הלקוח מתרברב לא בכך שקנה כחול יקר העוטף דמות קדושה, אלא שפנה לאמן מעולה. וכך, הזהב מרִקעי הציורים, מורשת ימי הביניים, החל לנדוד אל מסגרות הציורים ונהיה "שקוף", צדדי, קישוטי – על סף הציור.

אולי בגלל העניין של ציירי הרנסנס עם הצבע הכחול חשבתי על זה לאור "אוואטר" והפרסומות שהתפארו ב"לא תאמינו כמה אמיתי זה נראה". באופן מוזר חזרנו כביכול למצב של ראשית הרנסנס, בו הטכנולוגיה – ה"חומרים" של עידן המחשב – חשובים בהרבה מאשר יצירת האמנות עצמה. סרט יכול להפוך לרווחי ביותר מאז ומעולם למרות פשטנות קיצונית של תסריטו ותמונת העולם שלו (שבמקרה זה היא "שמאלית", ובסרט אחר תהיה פשיסטית. האם הסרט לא היה הרבה יותר משכנע אילו, למשל, היו כמה "בוגדים" בקרב האנשים הכחולים, משתפי פעולה עם הצבא הפולש? אבל זה היה הופך את הסרט לטיפה יותר מורכב, וזה לא טוב להכנסות), והכול בגלל ה"צבע הכחול המשובח" ואיכות התלת-מימד, שעכשיו אינו עולה 4 דוקאטים אלא כמה מיליוני דולרים.
 
 
 

סטימצקי הולכת להוציא שלושה מיליון ש"ח על "קמפיין" שבו יצטלמו אנשים עם ספרים. כל עולם הפרסום תמיד היה חידה גדולה בעיני. ב"שטראוס" מפרסמים קוטג' על מצע של 12 ביצי עין – האם מישהו קונה יותר קוטג' בגלל התמונה המגעילה הזו? האם מישהו קונה יותר ספרים בגלל אוסף מקרי לגמרי של המלצות לא מנומקות?

בשלושה מיליון ש"ח היה אפשר לחלק פרס "סטימצקי" השקול כספית ל"ספיר" לעשרים סופרים ו-60 פרסי ברנשטיין; עלות הדפסת ספר שירה היא כ-12,000 ש"ח, שהוצאות לרוב מבקשות מהמחבר לממן, כלומר 250 ספרים אפשר היה לממן בסכום הזה, להחזיק את השירה לכמה שנים טובות. הכול עם קרדיט ל"סטימצקי". סטימצקי גם הייתה יכולה להוציא כתב עת ספרותי למשך שנים עם הסכום הזה. ואני לא מזכיר מטרות פילנתרופיות כמו פתיחת ספרייה לילדי עובדים זרים.

אני מדמין את הישיבות האלו, עם אנשי הפרסום. כמה שעות ישבו על זה, כמו דיונים, כמה ויכוחים, כמה עבודה עוד למעצבים, לצלמים, לקופירייטרים, לתולי השלטים… ובשביל מה?

 

שני עמודים על גדת הירקון וביניהם עץ. מראה חסר ייחוד שלא היית מבחין בו לעולם – אחד מעשרת אלפים מראות. אבל בנחל הם משתקפים כמו במבודד, נמחקים פרטים "מיותרים", המוצק הופך קצת רועד, העמוד זורם לכיוון העץ, העולם הופך לתמונה. אתה מרים את הראש מהנחל אל הגדה; עכשיו אפשר לראות את זה גם שָם. אבל אתה צריך, עדיין, את התמונה שבנחל. המנגנון הבסיסי של יצירת האמנות.

 

 

תוכים ירוקים על איקליפטוס בפארק הירקון. מציפורני התוכים אל הענפים והגזע, השורשים טובלים במי הנחל, וכבר בשפך הירקון, וכבר במי הים, צוויחה ירוקה נשמעת מול אלכסנדריה, במעבה היערות של קונגו, מעל לקרחוני הדרום.

 

 

חרק על השביל, המוחזק על ידי האדמה, כלומר על ידי כל הכדור ממש, הנותן לו מִדרך כף רגל. ואת הכדור נושא כל החלל הריק שיש. 

 

 

מזדעזעים מרעידת האדמה בהאיטי, ובד בבד עמלים בשקדנות ובהתמדה לייצר כמותה, באמצעים מלאכותיים. התשוקה לראות פנים מקומחות, מבועתות, מגיחות מבניין הרוס. מה שלא יעשה הטבע וכו'. כלומר, האם יש משמעות להרס הזה? האם בני האדם יכולים לעשות אתו משהו מלבד לנסות לתקן את הנזקים ולעזור לנפגעים? האם במוחו של איש לא עוברת המחשבה, "זה יכול לקרות לכל אחד, מספיק לבזבז את הזמן"? (ציפורים מתכתשות על פרוסת לחם על שולי השבר הסורי-אפריקני).

 

 

פרסומת לקוטג'. גביע של הגבינה מונח על מצע של שתים עשרה "ביצי עין". קֶבֶס. 
 
 
 
 
 
 
 
 

האזנתי אתמול להקלטה די חדשה של הקונצ'רטו הראשון של בטהובן לפסנתר. התזמורת הלאומית הרוסית בניצוח כריסטיאן גאנש. הפסנתרן הוא מיכאיל פלטנב, שאני תמיד סקרן לשמוע את פרשנויותיו, אחרי ההקלטה המסחררת לסונטות של סקרלטי מלפני הרבה שנים. ואז, אחרי המבוא של התזמורת פלטנב נכנס, ועושה רובאטו זעיר – כלומר, מאט את הקצב מעט ביחס למה שמתווה התזמורת, ואז אחרי כמה תיבות, מפר מעט את האיזון המקובל בעשרות ביצועים בין הידיים ומדגיש מעט יותר את הליווי. הכול סוטה מן האיזון כחוט השערה, חצי מילימטר, ואז עוד רבע מילימטר. אבל הקונצ'רטו, בבת אחת, נופל ומתפרק כמו עוגה שצונחת לתוך עצמה.

לא משנה מה קורה אחר כך, כבר אי אפשר להאזין לזה כמו שצריך (למרות שיש גם רגעים יפים לא מעטים אחר כך). שנים של הכנה, וירטואוזיות מוכחת, התכוונות – ובגלל דבר של מה-בכך זה מתמוטט. אפשר ללמוד מן הדוגמה הזו משהו. גם ביחס לכל יצירת אמנות, וגם ביחס ל"חיים". כמה קל ליפול. הנגיעה הנכונה היא דקה מאוד, מרווח צר, טווח זעיר. מימין ומשמאל משתרעים, ללא קץ וגבול, מישורי הכישלון הגדולים. מצד אחד זה נורא: הסיכוי קטן כל כך ליפול על המרווח הזה (ובכל משפט, בכל תו, בכל נגיעת מכחול, זה נדרש מחדש). זה נפלא מאותה סיבה שזה נורא, שהרי לפעמים נופלים, ובעיקר – קיימת האפשרות הזו.

פיטר וורד ודונלד בראונלי, בספר "ארץ נדירה", מגדירים "אזור ישיב" [Habitable Zone],כרצועה צרה יחסית סביב השמש שבה לא חם מדי ולא קר מדי וקיימים בה כל יתר התנאים האחרים לחיים אפשריים. זו רצועה במרחב-זמן: לא רק מקום, אלא זמן שבו רצועה זו קיימת. היא משתנה כל הזמן, למשל עם גדילת הקרינה (או פחיתת הקרינה) של השמש. מכיוון שהשמש היא תהליך, גם האזור הישיב הוא תהליך, לא "מקום" סטטי. כלומר, לאזור הישיב יש תאריך תפוגה. זה בא  והולך. דבר דומה נכון לגבי היכולת להישג אמנותי. 
 
 

[שיחה בין שני ילדים בני 10, בזמן הכנת שיעורי בית בהיסטוריה על ספרטה, היום]

– "אני לא הולך לצבא".
– "למה?"
– "כי אני פציפיסט".
– "מה זה פציפיסט?"
– "מישהו שלא מוכן להרביץ לילדים".

 

******************

נעצרתי היום במכונית. בקול המוסיקה הייתה הסונטה ד' 959 של שוברט. הייתי כמעט בטוח שאני מזהה את צליל המתכת הנפלא, ה"קר" והשועט, של סטיבן קובצ'ביץ' (הלינק הוא לנגינתו של ברנדל). זו סונטה מוזרה. יפה להפליא. הפרק השני שלה מקדים את זמנו במאה שנה בערך, אם מסתכלים על כרונולוגיה. בסיפור של תולדות המוסיקה, זה חזון פתאומי אל משהו שאפילו שוברט לא יכול היה להסביר לעצמו באותו רגע. אבל לא זה העניין. מצאתי את עצמי מסתכל בגדר שיחים שמאחוריה בניין לבן שנראה בקושי מבעד לעלווה. הייתי צריך להגיע לאיזה מקום, אבל לא יכולתי להפסיק את המוסיקה. הצלילים הפכו לפסקול של מה שראיתי. לא היה שם שום דבר מיוחד – קצת עלים, הבית העמום, אור. אבל המוסיקה הפכה את זה פתאום למשמעותי מאוד. כאילו אני צופה בסרט שמוקרן שם רק עבורי. חשבתי לעצמי שנגני המוסיקה הניידים ומכשירי הרדיו במכונית יכולים ללמד אותנו להביט כך בעולם, בכל רגע ורגע, כאילו אנו צופים ברגע המכריע של הסרט שאנו גיבוריו. גם, ובמיוחד, כשלא קורה שום דבר מיוחד. סתם גדר של הבריכה של האוניברסיטה. כמו בסרטי קולנוע,  כשמתחילה מוסיקה ואנו יודעים בלי לשים לב שמשהו חשוב קורה. כלומר, המוסיקה אומרת לנו שזה – כל "זה" – משמעותי. גם אם ב"זה" לא חל שום שינוי. אם רק הייתה נשמעת מוסיקה, היינו נעצרים ורואים את זה. כלומר, אפשר לנסות לתרגל את זה עם מוסיקה, ואז להוציא את האוזניות ולנסות לשמור את הלך הרוח. הלוואי.

 

******************

 
האלימות החריפה של ה"מבצעים" הצבאיים משיגה שתי מטרות. מטרה אחת היא המטרה הישירה, שעליה אין מה להרחיב את הדיבור. מטרה שנייה מושגת בטווח הארוך יותר, בזמנים שבהם בישראל יש "שקט". כמו היום. מעשי עוול כמו אישור המדינה לפלסטינים לחזור לבתי מערות בדרום הר חברון ביד ימין, כשיד שמאל מוציאה צווי הפסקת בנייה (למערות? לאוהלים?). כמו אדם שמורשע ברצח וגזר הדין כולל, יחד עם ביצועו, גם חנינה ופרס כספי – ובמקרה שלנו, ההיפך כמובן. ההדף של המלחמה האחרונה מצליח להשתיק גם את זה חודשים ארוכים אחרי הירייה האחרונה. הישראלי ההומניסט, בשקט-בשקט, אומר לעצמו – אם אין הפצצות, כל דבר הוא, יחסית, לא כל כך נורא.

אבל בחיים הפרטיים איננו חושבים כך. אדם שחלה במחלה קשה לא יקל ראש בכאב השיניים שיבוא לאחר שיחלים ממנה. אדם שהחלים משפעת יתעצבן למחרת על דוח חנייה. לגבי הזולת קל לנו לעשות היררכיות של סבל ושל עוול. "שיגיד תודה".

 

******************

אֵין שׁוּם דָּבָר אֲשֶׁר נוֹרָא לְתָאֲרוֹ
שׁוּם סֶבֶל אוֹ אָסוֹן שָׁלוּחַ מִיַּד אֵל,
שֶׁגֶּזַע הָאָדָם אֵינוֹ צָפוּי לָשֵׂאת.
 
(שורות הפתיחה מהתרגום החדש של אהרן שבתאי ל"אורסטס" של אוריפידס, הוצאת שוקן).

 

******************

 
"אוּלַי זֶהוּ הַסֵּפֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁאָנוּ כּוֹתְבִים. מְעַנְיֵן מָה תִּהְיֶה מִלַּת הַסִּיּוּם".
(יואל הופמן, "מצבי רוח", 129. המילה היא "הד").
 

*****************

 

אריאל הירשפלד כתב היטב על מבצעי השיווק של הספרים. אוסיף כמה מילים.

 
אילו היה שוק המזון מתנהג כפי ששוק הספרים מתנהג, היו מסתובבים ברחובות אנשים ונשים שמשקלם 200 קילוגרם ואף אלף קילוגרם, והמקררים היו בגודל של סלון. שוק הספרים מנסה לשכנע אותנו בשני דברים לפחות. האחד, שיש קשר טבעי בין קניית ספר לקריאת ספר. כלומר הרבה מכירות = הרבה קריאה (בכוונה איני נכנס לשאלה של "איכות" הקריאה). והדבר השני – שיש ערך בקנייה (=קריאה) של ספרים רבים דווקא, כלומר שלקרוא/לקנות 4 ספרים זה טוב יותר מספר אחד. שתי ההנחות מפוקפקות.

שוק הספרים מנסה "ליצור את הצורך" אצל הקוראים, כמו עם כל מוצר. איש אינו זקוק ל"אייפון" באופן מיוחד. איך הופכים את הנתון הזה על ראשו כך שאנשים ירגישו שהם חייבים אייפון? למשל, מארגנים כתבת שער במוסף הכלכלי של "ידיעות" (בשבוע שעבר). זה עובד. גם אני הרהרתי לרגע באפשרות הרכישה של המכשיר שלא רק שאינו נחוץ לי, יבזבז את זמני לשווא בקריאות מיילים מחוץ לבית וכו'.

זה כך גם בשוק הספרים. אני מביט במדפי הספרים שלי, שיש עליהם לפחות שליש מיותר. אולי חצי. וזה אחרי מכירות של מאות ספרים לחנויות ספרים משומשים בשנים האחרונות. לאחרונה החלטתי להפסיק עם זה, לצאת מהמשחק של אספנות הספרים. לא 4 במאה ולא 4 בשקל אלא נוסחה אחרת: רק מה שבאמת אני צריך. לשפינוזה היו 150 ספרים בספרייתו. זה נראה לי מספר לא רע.

אני מוקף ספרים שאין לי כל צורך בהם אבל ברגע מסוים שקדם לרכישתם חשתי כי מסיבה כלשהי אני צריך אותם עכשיו. מעניין אם נערך מחקר על הפסיכולוגיה של רוכשי ספרים. מה גורם להם לרכוש ספר שבמעט שיקול דעת היו מבינים שלא יקראו כנראה לעולם. מדוע רכשתי למשל ב-94 ש"ח את "המטפיזיקה של הנעורים" של ולטר בנימין אחרי שקראתי את המשפט הראשון ("ביטוי להיותו של כל דבר טובין בן חלוף, בהיותו מוגבל בסדר הזמן והמרחב, הוא טיבו כקניין"), והוא היה בחנות – והנו עדיין – בלתי מובן לי לגמרי? האם אלו הדפים בגון הקרם? האם זו הכריכה הקשה? האם זה המיתוס של בנימין? האם אלו ספרים אחרים שלו שקראתי בעניין? זוהי רק דוגמה מקרית מהשבוע האחרון.

אולי שוק הספרים עובד לא על מכירת הספר עם מה שיש בו, אלא דווקא על מכירת ההבטחה להנאה עתידית (עניין, מתח, התרגשות וכו'). כלומר, מה שנמכר לך אינה המניה אלא האופציה לממש את המניה בעתיד כלשהו. האפשרות לפתוח את הספר, שעבר לרשותך, בנקודת זמן כלשהי בעתיד ולממש את עסיסו, כביכול. זה מסביר את התופעה הבאה :אדם מתלבט ארוכות אם לרכוש ספר כלשהו ולבסוף מחליט לשלוח יד אל ארנקו. כשהוא מגיע הביתה הספר מונח אחרי עלעול נוסף על המדף ונשכח עוד באותו היום. יש ספרים שנרכשים ומיד מתחילים בקריאתם, אבל אלו אינם הרוב. לקנות ספר זה אומר להחזיק אצלך מה שאולי תקרא בעתיד. מה הבעיה עם זה? שאתה אף פעם לא מדביק את הקצב. השוק מצליף בך להזריק עוד ועוד: בראש השנה, בפסח, בחיסול המלאי של דצמבר, בשבוע הספר שהתנפח לחודש ספר, ביום הולדת. יש כל הזמן מבצע. שלבוּ את זה עם ביקורת ספרות שנמצאת בשיא חולשתה בכל תולדות הביקורת העברית (להוציא כמה "אחרונים על החומה", כמו אריק גלסנר), ותקבלו את מצב המדפים. כל מה שלא פועל עם השיטה – נעלם או כמעט נעלם. המצב הוא כיום כזה שלא צריך לשחד סופרים, לא צריך לגנוב אותם מהוצאות מתחרות. הפיתוי למכור את עצמך נובע מן השיטה ומן המחאות כנגד השיטה. במקרה זה איני מדבר על עצמי, אבל לא עצמי הוא הנושא כאן.

ההיגיון של האופציה העתידית – ההרגשה שאני קונה את האפשרות לקרוא בְּעתיד כלשהו – הוא המסביר את הזיהוי המובן-מאליו בין קניה לקריאה. השוק מנסה לשכנע אותך שאתה צריך את הספר בבית דווקא, וקיומו בספריה או על המדף בחנות או אצלך חבר ממנו תשאל את הספר, אינו טוב דיו. מעניין שאורך חיי המדף הקצר של ספרים טובים, שחנויות הספרים אחראיות לו יחד עם פסי הייצור שאינם מאפשרים מקום "לכולם" – פועל דווקא לטובת יצרניות הספרים המציפות את השוק. מפני שאתה יודע שככל שהספר טוב יותר הסיכוי (בממוצע, יש כמובן יוצאי דופן) שהוא ישרוד מספר שנים על המדף הוא קטן. לכן עליך לרכוש אותו, כביכול, ולהבטיח לעצמך את אותה אופציה לקרוא. מימושה או אי מימושה הוא עניין אחר לגמרי.

נראה לי שאת הזיקה הזו כדאי לנתק. אני חושב על דיאטה של רכישת ספרים. כפי שתרבות המזון המערבית שכחה את הזיקה הטבעית בין רעב ואכילה, ואנשים אוכלים לפי השעון או סתם משעמום, כך נשכחה הזיקה הטבעית שבין עניין שהתעורר לקריאה. את הזיקה הזו מחליפה רכישה של ספרים.

לכן המבצעים המציעים יותר מספר אחד בעייתיים. זה שזה זול יותר זה ברור. אבל כנגד זה עומד העיקרון שאני רוצה לקנות רק מה שאני צריך. אם אדם רוצה ארבעה ספרים מסוימים (של ההוצאה המשתתפת במבצע), אולי המבצע תפור על מידותיו. אבל ניסיוני האישי הוא שלרוב איני מגלה עניין אמיתי בארבעה ספרים בבת אחת. אדרבא, העניין מתעורר בספר אחד, וכל השאר הוא מיותר. או מיותר מאוד, או קצת מיותר.

אני חושב על מפגש בספר כעל משהו חגיגי במקצת. אני נזכר, בשעות הפנויות הארוכות בצבא את החיפוש בחנות הספרים המשומשים ב"בניין כלל" בירושלים ואת הרכישה של ספר אחד בלבד, ביודעי שאתו אני הולך לבלות את הימים הבאים. אולי זה נוסטלגיה, אבל יש בזה משהו עבורי. אותו הרס של חוויה קיים במוזיקה. אני זוכר את ההתרגשות לקראת קניית תקליט. אני לא חושב שאי פעם קניתי יותר מתקליט אחד בפעם אחת. אולי שניים. היום, כשכל המוזיקה יורדת מכל מיני אתרים, ולתקליט אין עטיפה ואין חומריות בכלל, כל העניין הפך לזול ובלתי מרגש.

במו אוזני שמעתי מישהו שואלת מוכרנית בחנות ספרים: "את ממליצה?". המוכרנית לא שמעה טוב ואמרה, "כן, הוא במבצע". זה כל הסיפור ב"צָה" אחד. לא שההמלצות של חנויות הספרים שוות הרבה. כמה מוזר ששואלים את המוכרנים לדעתם – כאילו הם יושבים ובאמת קוראים את תכולת החנות. אבל השאלה החוזרת הזו מעידה אולי על איזה רצון ב"טקס" הזה אצל הקוראים, לקנות משהו שיש לו ערך ולא סתם כמוּת (4, 1+1) שמישהו החליט עליה בשבילך. אני מאמין שהקריאה עצמה תשתנה אם הקנייה תהיה יותר מחויבת, ממוקדת.

אני מנסה לדמיין את המבצע האולטימטיבי: מאה ספרים במאה שקל. 100 ב-100. קל לזכור, קל לשווק. בחשבון פשוט זה יוצא שקל לספר. הזול מביניהם. אין כפל מבצעים. בנקודות של האשראי אתה מקבל ספר נוסף מתנה. לפי ההיגיון העכשווי, זה נהדר. אבל יש בזה משהו מחריד, לא? אם כן, למה 4 זה "משתלם" ומאה – כבר מוגזם?
כל השוק הזה מעוות מן היסוד. ספר כמו "ורד הלבנון" של לאה איני (מבלי לחוות עליו דעה – אני מדבר על "סוג הספרות", שהיא ספרות גבוהה, כלומר הספרות היחידה שהיא ספרות) לא היה מגיע לעולם לרשימת רבי המכר, לא כל שכן לראשה, אילולי החלטה של המערכת "להריץ" אותו, כמו מנייה. לכאורה זה נפלא. ספר איכותי זוכה להתקבלות. אבל ראו כמה מזעזע זה. האיכות הספרותית תלויה לגמרי בקביים של "השיווק", שברצותו יעלה וברצותו ידון לשכחת המחסנים. היום לאה איני זכתה ברולטה, ואני שמח בשמחתה, בכנות. אבל כמה מן הקוראים שקנו את ספרה קראו אותו? כמה הלכו לקנות את ספריה הקודמים כתוצאה מכך? ומה יקרה אם בספרה הבא יחליטו אנשי השיווק אחרת?

אני חושב על זה כמי שכתב ספרים. הייתי רוצה להאמין שמי שקונה ספר שלי קונה אותו לא סתם כי הייתה לו הזדמנות של מבצע. או שמוכרן שתומרץ בעשרה שקלים בונוס "המליץ" לו עליו המלצה ריקה. כלומר, שהקורא קנה אותו כי הוא חשב שהוא רוצה לקרוא אותו יותר מפעם אחת. זו הסיבה העיקרית לקנות ספר, נראה לי. ואם אינך רוצה לקרוא אותו, באמת שלא צריך לקנות.

שמעתי שהמחיזו בתיאטרון הלאומי את הסרט "השוטר אזולאי" ונתנו למוני מושונוב לגלם את שייקה אופיר. העיר מלאה בפוסטרים של מושונוב מצדיע בעיניים חנוקות מהתרגשות, כמו בסצנת הסיום של הסרט. הכרזות מבטיחות לצופים, באופן די וולגרי (כי הוא מכריז על השיא, מודיע בראש-חוצות על מה שהיצירה אמורה להוביל אליו). "אתם תבכו בסצנה הזו שאתם כבר מכירים מראש. קנו כרטיס. הבכי כלול". הפוסטר הזה הוא כמו צחוק מוקלט מראש, אלא שכאן הצחוק הוא בכי חנוק של התרגשות. כלומר, יגיע הרגע בהצגה בו הפוסטר יתממש על הבימה, "כל הרחובות כבר ריקים, לה לה לה", וכולם, ספונטנית וביחד, יתרגשו.

אבל לא על זה רציתי לכתוב. פתאום חשבתי על התמונה הזו – שוטר מצדיע וכמעט בוכה – כגלגול של אתוס ה"יורים ובוכים" שלנו. נורא מוזר, לא? שוטר בוכה. מי ראה דבר כזה ברחובותינו הקשוחים? יש איזה צורך כנראה לתת ללובשי המדים עיניים עצובות. שוטר זה מקצוע חשוב ורציני, אבל מניין הצורך התרבותי שהשוטר יבכה? גם בכרזות של "ואלס עם באשיר" יש עיניים נוגות כאלה לחייל, וכך גם ברומן שמסתבר שראה אור לאחרונה, בשם "אקרא לך גבר", מאת אוהד רוזן. ספר זה מרחיק לכת וקובע כי "לאנשים ששירתו בצבא יש עיניים עצובות". כל אחד יכול לדעת שההכללה הזו מופרכת לגמרי, אבל מעניין הצורך לפנטז את זה. אני תוהה האם המנגנון לא עובד ככה: מאחר שאיננו אוהבים לראות ולרוב גם איננו רואים את העצב בעיניי מי שנפגעו מכוחם של בעלי הכוח – בעלי הכוח, כהדגמה האולטימטיבית של כוחם, שואבים את "העיניים העצובות" (ביטוי הפגיעה) אל פניהם-שלהם, ומשתלטים כביכול על המעוז האחרון של העשוק – מבטו. כמובן, לא בעלי הכוח עצמם עושים את זה. אותם זה לא ממש מעניין. עושה את זה "התרבות" עבורם.

בכתבה ב"גלריה" מהיום כתבה מיה סלע על "העשור הרזה של הספרות הישראלית". כתבה דומה פורסמה לפני כמה ימים ב-ynet (עמיחי שלו). אני מכבד ומעריך את עבודת שניהם, ומתוך כבוד זה מביע אי הסכמה נחרצת לדבריהם. אני מניח שעוד צפויות לנו כתבות וסיכומי עשור בכל אמצעי התקשורת. אני מקווה שהן יהיו, בניגוד לשני הטקסטים האלו, מטעם אנשים שעקבו בקפדנות אחר הספרות בעשור האחרון.

"העשור הרזה של הספרות הישראלית"? בעדינות הייתי מתקן: ההיפך הוא הנכון. העשור האחרון היה אחד העשירים שידעה הספרות הישראלית מזה זמן רב – לפחות מאז שנות השמונים. אולי יהיה מי שקרא עד כאן שיתרגז ויחשוב שאני מדבר על עצמי ועל מה שכתבתי. זה לא נכון, ואני מקווה שהדברים הקצרים שאכתוב כאן יישפטו לאור מה שיש בהם.

אופייני לשתי הרשימות הנ"ל שהן לא מתייחסות לשירה. הן מדברות על ספרות בלי לומר מילה על שירה, ודי בזה כדי לפרק אותן מבפנים כמגדל קלפים. העשור האחרון היה עשור נפלא לשירה. מכאן צריך להתחיל הדיון. אין צורך בלגיונות של משוררים ושל ספרים טובים כדי לקבוע זאת – ונכתבה המון שירה מעולה בעשור האחרון בישראל. העשור האחרון ראה ספרים של יעקב ביטון, אלי אליהו, אלכס בן-ארי, שרון אס, ישראל אלירז, אורית גידלי, דנה אמיר, תומר ליכטש, זלי גורביץ, חביבה פדיה, שני ספרים של הרולד שימל ("קש" ו"קצידה") וספרו האחרון של מאיר ויזלטיר, לצד רבים אחרים, לצד שירים בכתבי עת – רק היום קראתי מחזור נפלא של משוררת שלא הכרתי בשם תהל פרוש ב"מטעם", שעומד בכבוד מול איזה משורר שלא תרצו מהקאנון שכולם כבר מכירים. איני ניגש למדף הספרים כדי להאריך את הרשימה, וכותב רק מהזיכרון ומהר. אבל איך אפשר, אלוהים אדירים, לכתוב על עשור בו הופיעו "אינה דדה", "הלא יאמן פשוט ישנו", "נתיני השמש" – ואלו רק שלושה ספרים שקופצים לראשי – מילים כה בלתי-נדיבות? ושוב, כיצד אדם "מסכם עשור" ב"ספרות" ולא אומר מילה על שירה? ומה עם כמה תרגומי מופת (טלי קונס ויונתן ניראד לזבאלד, טל ניצן לפיסארניק, משה דור לבליי, וינפלד למילוש והרברט) – האם תרגום אינו חלק מן "הספרות"?

כותבת מיה סלע – ומצער לקרוא זאת מפיה של מבקרת ספרות, ש"להצביע על דור ההמשך קשה יותר מבעבר, אולי משום שהסופרים היום פחות מעורבים בעניינים שעל סדר היום, וקולם כמעט לא נשמע. כבר אין שילוש קדוש כדוגמת עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן, שאליו נושאים עיניים". גם אם נניח ש"נושאים עיניים" לאנשים אלו, וגם אם נניח שהסופרים ה"צעירים" (אני בן 40 בפסח – זה עדיין נחשב צעיר? יובל שמעוני בן 55, זה "דור המשך"?) אכן "פחות מעורבים", האם זהו הקריטריון לשיפוט ספרותי? האם סופרים כמו יואל הופמן ויובל שמעוני שבהחלטה עקרונית אינם "מעורבים בעניינים שעל סדר היום" הם סופרים שקשה "להצביע עליהם"? הרי מעורבותם של הסופרים היא בכתיבת הספרות שלהם, ועליה צריך להצביע – לא על נאומיהם בעצרות של "שלום עכשיו" או הופעותיהם בטלוויזיה או במוספי החג.

בפרוזה ההחמצה של שתי כתבות הסיכום משוועת אפילו עוד יותר. העשור האחרון לא רק שלא היה "עשור רזה" לסיפורת אלא ההיפך הגמור הוא הנכון. זהו אחד העשורים המעניינים ביותר בכל תולדות הספרות העברית. ואני שב ומדגיש שאין לי שום עניין "לתפור" לעצמי הקשר ולדבר על עצמי במסווה. יכול להיות מאוד שכל מה שכתבתי היה בלתי מוצלח ואפילו כישלון, אבל איני מדבר על "כישלון" או "הצלחה" אלא על ניסיונות ספרותיים, על התרחשות ספרותית. מכל מקום, בעשור האחרון פורסמו "מה יש לך, אסתר" של שבא סלהוב; "מרכז בעלי מלאכה" של עינת יקיר; "עמרם-מוטי-סיגל" של אסף שור; "קוריקולום ויטה" של יואל הופמן; "קול צעדינו" של רונית מטלון; "הנה אדם" של יצחק לאור; "ובזמן הזה" של אריק גלסנר; "צדוק בנפתולי התשוקה" של דרור פויר; ספר החתולים של חביבה פדיה; ספרים של שמעון אדף, אילת שמיר, אמנון נבות, סמי ברדוגו יוסי סוכרי ושרה שילה; ורק לא מזמן יצא הספר של יורם נסלבסקי וספרה החדש של לאה איני שלא קראתי עדיין אך הדיון סביבו מעיד כי יש בו בוודאי עניין גדול; ואפילו "חדר" של יובל שמעוני פורסם על סף העשור ויכול להיכלל בתוכו מבחינה פואטית, וכמוהו גם "גילוי אליהו" של ס' יזהר ו"אוקטובר – יומן מלחמה" של יורם קופרמינץ. יש עוד ועוד. בניגוד למסכמי העשור איני מתכוון ליצור מצג שווא לפיו קראתי כל מה שפורסם, אבל קראתי די כדי לדעת שהתלונה על חולשת הספרות היא מופרכת לחלוטין.

מובן שיש ברשימה שהצגתי כאן ספרים טובים יותר ופחות. אין בה ספר שאין בו פגם כי אין ספר בלי פגמים (המבקרים המדברים על "יצירה טובה אך לא נטולת פגמים" מצחיקים אותי. גם בספר "בראשית" יש "פגמים"). ואין טעם להתחיל להתדיין ולטעון שספר זה או אחר מן הרשימה החטופה הזו הוא "לא טוב" או "כן טוב". לא זו הנקודה. גם הספרים מרשימה זו שאולי כשלו, במעט או בהרבה, הם ספרים מעניינים, חשובים, בעלי נוכחות, בעלי פעולה בעולם הספרות. אף אחד מהם אינו מובן מאליו על רקע מציאות השוק ותרבות המקום באופן כללי. כלומר, ברור מעל לכל ספק כי אנו עדים בעשור האחרון כאן להתרחשות ספרותית מעניינת ביותר, בעיני – שנייה בעניין ובניסיוניות הספרותית רק לעשור הזהב של הפרוזה העברית (1904-1914 בערך). לקרוא לעשור כזה "דל" או "מאכזב" הרי זה, בלשון עדינה, ממש-ממש לא לעניין. זה כמו לקרוא לתור הזהב של מכבי נתניה ("נתניה ועוד 15") עונה "חלשה". לא פחות.

איני יכול לסיים את הרשימה הזו מבלי לומר משהו על ייחודו של העשור הזה. מובן שהכללות כאלו מסוכנות, וגם איני רוצה להאריך יותר מדי. אבל אומר בכל זאת, שבהשוואה לספרות הבולטת של העשור הקודם (למשל, הסופרים שיוצגו באנתולוגיה "או-טו-טו" בעריכת אסף גברון, 1998) אפשר לזהות ברבים מאוד מן הספרים של העשור החדש מערכת ערכים ספרותית אחרת לגמרי. בניגוד לספרות שהייתה מרכזית בשנות ה-90 ושעניינה הוא אירוניה מתמדת כלפי הכול, ביחס לפאתוס לאומי, חברתי ודתי  -ואישי, ביחס לאהבה וביחס למוות. בכך היתה חשיבותה של הספרות הזו, כהתנערות מן הכובד של הספרות הלאומית, אבל בכך היה גם גבול כוחה. זו הייתה ספרות נוחה לקריאה (ארנה קזין כתבה ספר בשם "על הנוחות", שאינו עוסק בספרות, אך אפשר להיעזר בו להבנת הספרות הזו), קצרה ולא תובענית, מבדרת ושנונה – למעשה ספרות למבוגרים שפנתה גם לנוער, וזו הייתה בעיקר ספרות שהתכחשה במודע לסוד, למסתורין, ל"מֵעֵבֶר", לאינסופי, להתהוות, לרליגיוזי, לחידתי, למיתולוגי. ספרות אנטי-אפּיפנית, או ספרות של אפיפניה "שלילית". ההתכחשות היתה גם לקיומם של המסתורין והסוד ב"עולם", כלומר במציאות – אבל חשוב יותר, לקיומם (המובלע או הגלוי) במעשה הספרותי, בעמדת הסופר, במשפט הכתוב, במציאות הסיפורית או השירית.

לעומתה, הדיבור הספרותי בעשור האחרון נטען בהרגשה כי הוא "הדבר החשוב ביותר בעולם" (זהו ציטוט משיר של אלכס בן ארי). כל אחד מהספרים שציינתי לעיל ושפורסמו בעשור האחרון, כל אחד מהם, הוא ספר שיש בו חזרה החלטית לבסיס המובן מאליו הזה (כביכול) של הספרות, בדרכים שונות מאוד זו מזו. כמו בכל מהפך, גם כאן השינוי אינו מלא. הסירוב של הסופרים והמשוררים שציינתי לשוב אל מסגרת "הספרות הלאומית" הוא אחד מהדברים שהם חולקים עם ספרות שנות התשעים (ובכך הם נבדלים גם מליבת ספרות רבי המכר של שנות האלפיים). לא לראות את זה, ולדבר על מלחמות הרשתות באריכות כזו, זה להחמיץ לגמרי את הנקודה.
 

לשכה ריקה של שר בלי תיק – הרי זה ממש פסוק זֶן. אפשר וראוי לדבר על הבזבוז; אפשר גם להאמין שאם רק תתמלא הלשכה בעובדים חרוצים בשכר גבוה (שיזכו, כמובן, למענה אבטחתי) יחדל הבזבוז ויהפוך לתועלת הכלל. אבל אפשר גם לעשות משהו אחר עם הלשכה הריקה של השר בלי התיק. אפשר להשאיר אותה כמות שהיא. ריקה, דוממת. אפשר אפילו להוציא את רוב הרהיטים ולהעביר לנזקקים. ואז הלשכה הריקה תוכל להיות בעלת ערך אמנותי ורוחני. היא תהיה מיצב, אמנות, סמל. 

לצד הלשכה הריקה תמשיך לפעול הלשכה המלאה, ושם יעבדו במרץ ויעשו מה שצריך, כמובן, בגיבוי מלא של המענה האבטחתי. אבל מדי פעם  ייזכר מישהו מהלשכה המלאה בקיומה של הלשכה הריקה, ובחשאי יעלה אליה ויישב שם קצת בשקט. ובמהלך הזמן, יבואו גם מלשכות אחרות ללשכה הריקה, וגם ממקומות אחרים בארץ ובעולם. אין גבול לאפשרויות של המקום הזה. כפי שאומר כיתוב התמונה בכתבה, "כל אחד יכול להיכנס ולשוטט בין החדרים". כל אדם יוכל לבוא עם ה"מלא" של חייו אל ה"ריק" הזה ולהרהר מעט. הלשכה תהיה תזכורת – לאף אחד במיוחד ולכל אדם.

לא צריך להגדיר תזכורת למה, מפני שזו תזכורת פתוחה. כל אחד יוכל לקחת כרצונו מתוך הרִיק של הלשכה. אין אדם שלא ישמע שם משהו. זה יהיה כמו האורקל בדלפי. נותן המעטפות מלאות המזומנים יחשוב פתאום על המעטפה הריקה אחרי שהשטרות הוצאו ממנה; הורס הבתים יחשוב על בית ריק רגע לפני שמקעקעים אותו; תאב הרייטינג יחשוב על הרגע שאחרי כיבוי הטלוויזיה, או על הפסקת חשמל גדולה; הסופר יחשוב על הדפים שהוא ממלא וממלא, יום אחרי יום, ואז על דף נייר לבן; מגרש ה"זרים" יחשוב על הבית הריק של המגורש, שתיכף יתמלא במישהו אחר, שיגורש אף הוא, ואולי יחשוב על עצמו עומד בבית ריק. רק התמונה הזו: אתה בבית ריק. הלשכה הריקה תצייר את הציור הזה שוב ושוב, וכל אחד יוכל להיכנס לתמונה.