קטגוריה: הערות

אם מחברי הספר הזה צודקים, זו סיבה לאנחת רווחה קלה. קראתי באחרונה כמה ספרים העוסקים בהתחממות הגלובלית לאור עליית שיעורי דו תחמוצת הפחמן באטמוספרה. כמה מהספרים (למשל "מתחת שמיים ירוקים" של פיטר וורד והמפחיד הזה שאמור לצאת בעוד כשנה) ניבאו אסון. והנה, ב"כוכבים המקררים" יש תיאוריה מנוגדת של ההתחממות; למען האמת מחברי הספר אף צופים שינוי במגמת ההתחממות במאה ה-21. איני יכול כמובן לשפוט מבחינה מדעית עם מי הצדק, אבל עצם העובדה שיש השקפה אחרת מעודדת קצת (מובן שנזקי הזיהום האחרים, שאינם התחממות, נותרים בעינם בכל מקרה).
 
בכל מקרה, המחשבה שהספר מציע היא מחשבה מרגשת, ומדגימה עד כמה המדעי והפואטי הם אותו דבר ממש בשתי אופני הסתכלות ובשני סגנונות כתיבה, דבר שאפשר לכנותו פשוט "המציאות". אם לפשט, התיאוריה של סוונסמרק היא שמזג האוויר על כדור הארץ מושפע בעיקר מגורמים רחוקים מאוד מכדור הארץ בזמן ובמרחב: כוכבים (שמשות) שהתפוצצו לפני מיליוני שנים ובמרחק של מאות מיליוני קילומטרים מכאן. התפוצצות הכוכבים משגרת לחלל קרניים קוסמיות שלפעמים מגיעות אלינו; הקרניים נתקלות בהתנגדות רבה או מועטה של השמש ("רוחות השמש" – הרי זה שם לספר שירה); כשההתנגדות רבה הקרניים נהדפות ברובן ויש יחסית מעט עננים ואקלים חם; כשהשמש פעילה פחות יש פחות התנגדות, יותר קרניים קוסמיות, יותר עננים, ואקלים קריר או אפילו קפוא, כמו בכמה אפיזודות של התקרחנות גלובלית ("עידן הקרח הקטן" היה האחרון שבהם). ציור כמו "ציידים בשלג" של פיטר ברויגל (1565) צויר כנראה על רקע התקופה הזו.

 

 

מעבר לתיאוריה המדעית עצמה, הספר מלא בהבחנות אגב מדהימות ומסעירות. כך למשל מוסבר הצליל המופלא של כינור סטרדיבריוס גם באיכות העצים, שהושפעה מן האקלים הקר של זמן בניית הכינורות. "בגלל הטבעות הדקות [שגורם אקלים קר, ד"ב], היה עץ האשוחית שהשתמש בו סטרדיבריוס חזק ודחוס במידה יוצאת מן הכלל, והוא שיצר את איכות הצליל שבוני כינורות לא הצליחו להשיג מאז ועד היום" (עמ' 25).
 
בהמשך (עמ' 33) מציינים המחברים את הזיקה בין התחממות האקלים בין השנים 1000 ל-1300 כגורם אפשרי לגאות בבניית הקתדרלות הגדולות באירופה. זה מסעיר, מפני שזה בסך הכול די מובן מאליו מרגע שמצביעים על כך: תולדות האמנות או הספרות רוצות להאמין שיש להן סיפור "פנימי" שמתפתח מתוך עצמו, אבל לפי הספר הזה המוסיקה הקולית של גיום דה מאשו (שנולד בסביבות שנת 1300) או המוסיקה לעוּגב של באך, שנכתבה בשביל חללי הכנסיות האלו, כמו ציורי הקיר שצוירו בשביל הכנסיות לא היו מה שהם לולי אותן קרניים קוסמיות וכוכבים מתפוצצים רחוקים.
 
אבל הזיקות הללו מרחיקות לכת הרבה יותר מאפיזודה כלשהי בתולדות התרבות; עצם קיום המין האנושי יכול להיות מוסבר על ידי שינויים אקלימיים כאלו. "אנחנו חבים את עצם קיומנו, קיום יצורים נבונים, לאורות שאינם מאירים עוד את השמיים" (169) – הרי לכם משפט להגות בו!
 
סדרת "אופקים-מדע" של הוצאת "עם עובד" ידועה פחות מ"סדרת הדגל" "הספרייה לעם", אבל – מבלי להפחית בערכה של סדרת הפרוזה כמובן – היא לא פחות מעניינת מן הסדרה המרכזית. מגיע שלב ב"תולדות הקריאה" שלך, שכבר אין כל כך כוח לעוד רומאן, אפילו יהיה מוצלח למדי. אני מוצא את עצמי מתקשה בשנים האחרונות  לקרוא בלזאק ודוסטויבסקי, סופרים שפעם הייתי כמעט מכור אליהם. אולי זה יחלוף. מכל מקום, כמה מן הספרים המעניינים ביותר שקראתי בשנים האחרונות יצאו בסדרה זו (בעריכתה של עתליה זילבר), ובהם "המבול של נוח", "חייו ומותו של כדור הארץ", "חוכמת הכאוס" (שיצא בסדרה אחרת ב"עם עובד"), ועתה "הכוכבים המקררים". לי קשה למצוא בפרוזה בדיונית מעוף מחשבתי כמו זה שאפשר למצוא בספרי המדע הללו כמעט בכל עמוד.

הערה על כתיבת ספרות:
 
"סביבת עמק הנילוס דומה לסביבת עמקי הפרת והחידקל של הסהר הפורה. לכן החבילה [חבילת המזון הבסיסי המבוית, חיטה למשל. ד"ב] שהצליחה בעמקי הפרת והחידקל הצליחה גם בעמק הנילוס ועוררה את הצמיחה המרהיבה של ציביליזציה מצרית מקומית. אבל המזונות שהזינו את הצמיחה המרהיבה הזאת נעדרו בתחילה ממצרים. הספינקס והפירמידות נבנו בידי בני אדם שניזונו מגידולים שראשיתם בסהר הפורה, לא במצרים".

 

(ג'ארד דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה, מאנגלית עתליה זילבר, עם עובד/אופקים 2002, עמ' 143)

אתמול פורסמה ידיעה צדדית על התנגשות של שביט ביופיטר ("צדק"). אבל העניין הזה לגמרי לא צדדי. באיזה מין עולם אנחנו חיים, שבו ה"התבטאות" הכי שולית של עסקן תהיה תמיד מרכזית ובולטת יותר ממאורע בסדר גודל קוסמי? פיטר וורד ודונלד בראונלי, בספר המעניין כל-כך "ארץ נדירה", מקדישים פרק ליופיטר, שממרחק כ-800 מיליון קילומטר משפיע על חיינו. הוא השפיע הן בעת היווצרות כדור הארץ, בכך שכבידתו מנעה התגבשות כוכב לכת נוסף בינו ובין השמש (כך נוצרה חגורת האסטרואידים), והן כ"זקיף" שמנקה את פנים מערכת השמש מגופים תועים, שחלקם "נופלים" לכיווננו. יש סברה שיופיטר מקטין את הפגיעות ההרסניות של אסטרואידים ומטאורים בכדור הארץ פי 10,000! במילים אחרות, השביט שהִכה ביופיטר היה יכול להיות "מיועד" עבורנו. ואם לא זה – אז אחרים.
 
זה שיופיטר ושבתאי שומרים על מסלול יציב זה פלא. אילו הם היו מסיביים יותר ו/או קרובים יותר זה לזה מערכת השמש הייתה מתפרקת לאיטה. כך היה קורה גם אילו היה עוד כוכב בסדר גודל של יופיטר במערכת. כלומר, יופיטר חשוב, אבל חשוב שלא יהיה יותר מאחד כמותו!
 
אנו מכירים פלנטות כמו יופיטר סביב שמשות אחרות אבל לרוב הן קרובות לכוכב, פנימיות ולא חיצוניות, ולכן נוטים להתקרב או אף ליפול פנימה אל השמש שלהן; ככאלו הן לא יכולות לתפקד כ"זקיף" שיופיטר הוא עבור כדור הארץ (זה דומה לשוער שממוקם באמצע המגרש, הוא יכול להיות הכי טוב בעולם, אבל הוא לא יוכל ממקומו זה להגן על השער). במילים פשוטות, יופיטר הרחוק הזה חיוני לקיומנו, בגודלו ובמיקומו המסוימים דווקא. הנקודה הזוהרת הזו בשמיים, שאין רבים שמביטים בה בכלל, היא חלק אינטגרלי של הקיום שלנו, לא כמטפיסיקה אלא כעובדה מדעית.
 
העניין הוא חלק ממערך הרבה יותר מורכב ומופלא של השפעות גומלין ביקום, שלרובם איננו מודעים כלל. למשל, ללא הירח שלנו הייתה כבידתו של יופיטר דומיננטית מדי עלינו, מה שהיה גורם לשינויים דרסטיים בחיים על כדור הארץ וכנראה לאי אפשרותם; כדור הארץ מושפע בעיקר מכבידות של השמש, הירח ויופיטר, וכל שינוי במערך המשולש הזה דומה להוספת משקולת בצד אחד של מוט של לוליין. העיתונים יקדישו מקום רב יותר לכל סינגל של זמרת "כוכבת" מאשר לשביט שהתרסק על "צדק", ובכך יגדירו עבור אנשים רבים את סדר החשיבות המובן מאליו. זה נכון כמובן לא רק כשמדובר בכוכבים, אבל זה עניין אחר. ראו את הטוקבקים לידיעה, הם ומה שעומד מאחוריהם מעניינים מאוד מבחינה תרבותית. עד כמה הידיעה הקוסמית מיד מתורגמת למונחים פוליטיים ולאומיים. ואפשר לחשוב על הספרות, ועד כמה היא אינה שונה, מבחינה זו, מהטוקבקים ומהעיתונות. 
 
 

בדרך כלל כשמציעים לי לנצל את המבצע אני מנצל את המבצע. ספרים, חופשי. מנצל את המבצע, קונה הרבה, לפי העובי. נוטות החסד קניתי ארבע פעמים, שניים מהם בשקל, השלישי בחינם, הזול מביניהם, אבל כולם היו אותו מחיר, לכן הרווחתי פעמיים – ככה לפחות הבנתי מהמוכרנית ומהמוכרת. היטלר של קרשו, א+ב, קניתי במחיר היטלר הצעיר. אתם קולטים? את היטלר המזדקן קיבלתי במחיר היטלר הנמרץ, ועוד קיבלתי שובר ל"קלאסי-קלטת" לפעוטות. המוכרן אמר לי, יפה עשית, גם הוא ניצל את המבצע. "איזה מבצע"? תמהתי. "בּרבּרוֹסָה, כפרה", ענה המוכרן. 

מכל מקום, מה שרציתי להצביע עליו באתר המבצע החדש הוא "התת מודע" של האתר, או של המבצע. הרקע הנייטרלי של האתר, של המבצע, של המקום הזה: הקיר. קיר לבנים צפופות, מלמטה עד למעלה. תגלול מימין, תגלול משמאל, לא נפתח, הקיר. מה שכן, יש טפסים בלינק למטה. אבל חוץ מהטפסים? קיר. שומר מסך יפה כזה, מגניב. אני הורדתי כבר. קירות ומבצעים לוהטים – הנה לכם סיכום לא רע של מצבנו.

 

אתר ynet מציע, תמורת 10 ש"ח, את שער "ידיעות אחרונות" של יום הולדתך. איך אפשר לעמוד בפיתוי הזה? יום ההולדת הוא עניין רחוק שאיננו יודעים עליו דבר. חשוב כל כך – ואטום כל כך. על המתח הזה יושב הרעיון הזה, ואני מודה שעלי זה עבד. המחשבה הזו שפתאום סביב החור השחור של רגע ההתחלה יצטייר ההקשר וכביכול מתוך ההקשר ייוודע לך משהו גם עליך… אבל זו כמובן מחשבת שווא. החדשות נוגעות לכולם ולאף אחד במיוחד. למצוא את לידתך בשער של "ידיעות אחרונות", הרי לכם רעיון נאה. ובכל זאת רכשתי.

מכיוון שנולדתי בשביעי של פסח (תש"ל) אני נאלץ ללכת יום אחורה לעיתון ערב החג. ובכן, מה קרה בעודי מבלה את השעות האחרונות ברחם? לא כל כך שונה מהיום: בעיקר יורים. "הונס כוח מצרי שתקף מעוז צה"ל", חוגגת הכותרת, אבל לצדה, עם תמונה וחיוך, טוראי יצחק שבילי, בן 21, נהרג באזור קנטרה בידי המצרים. חדשות חוץ – לא הקוריאנים וטיליהם אלא "הסינים חוגגים את שיגור הלוויין בריקודים וזיקוקים" (אני מניח שזה אומר שעלינו לדאוג), ולא הרחק משם "כוחות התמרון הסובייטיים הנחיתו מהלומת טילים". זה במזרח, ואילו במפלגת העבודה "דנים כיצד לבלום 'אווירת גולדמן'". היות ולא שמענו על אווירת גולדמן לאחרונה, יש להניח כי נבלמה בהצלחה. למשה דיין "נשלחו שלוש חבילות נפץ", כך חושף דובר ה"פתח" ברבת עמון. והרי זה כמו חדשות אמש, בתיקוני הגהה זעירים. ולתוך כל זה אתה נולד, ואינך יודע ש"הכול שקר – אומר באנגליה האיש המואשם ע"י הרוסים ברצח יהודים". רצח יהודים! באנגליה! ומה לרוסים ולזה? הרי הם מנחיתים מהלומות טילים, לא? גם וגם?

אבל בלי ספק הידיעה המפתיעה ביותר – עמוד ראשי, להזכירכם, היא זו: "ישראל כהן לא נבחר לוועד הסופרים". כותרת זו מופיעה ממש מתחת הכותרת על "מהלומת הטילים" של הכוחות הסובייטיים. ובאמת, אם יש דבר אחד, אחד ויחיד שהשתנה בין עיתון 1970 לעיתון 2009 הרי הוא האפשרות של דיווח על עניין מעין זה. רק מאה מ-300 חברי האגודה הצביעו בבחירות. ולתדהמתי הקלה אני מגלה כי דן מירון היה בין המועמדים לוועד: למה זה כה מצמרר, למצוא, יום לפני יום הולדתך, את מי שלימים יהיה מדריכך לדוקטורט? הרי כך "עובד" הזמן, אנו יודעים זאת. אבל פתאום נסדק משהו בתחושת הביטחון של ההווה. אתה רואה את העולם – בלעדיך. הוא מוכר לך היטב, האנשים אותם אנשים, רק אתה אינך שם. אני מניח שזה דומה קצת למוות.

 

 

בשנים האחרונות, מדי 1 ביולי אני מכריז חגיגית על בואם של הקיץ והחופשה ברכישת כרטיס אוטובוס "חופשי חודשי" של חברת "דן". יש בכרטיס הקרטון הזעיר הזה (204 ש"ח) מרכיב מָאגִי, מעבר לנראה לעין. במובן זה הוא דומה לכמה ספרים או יצירות אמנות בכלל שיכולים, באמצעים פשוטים, להעביר אותך למציאות סמויה במקצת, ממש בקרבת מקום. אין הכוונה כמובן לממלכות אגדתיות הנמצאות מאחורי ארונות בגדים, אלא לאזורים אחרים של העיר שמרושתים ברשת הצפופה של התחבורה הציבורית. למען האמת, אין הבדל גדול כל כך בין ממלכת נרניה ובין תחנות הקצה ומסלוליהם הנפתלים של קווים אזוטריים כמו קו 14 או 13 (יודעי דבר יהנהנו מיד. הו המסדר הסודי של נוסעי הקווים האלו). 
 
במחקר שערכו הסיטואציוניסטים הם גילו דבר לא מפתיע, והוא שאנו נוטים לנוע באותם צירים שוב ושוב במהלך חיינו. הם בדקו זאת על נערה פריזאית שנעה, אם אני זוכר נכון, בין הקונסרבטוריון, העבודה וביתה, במשולש שחוזר על עצמו שוב ושוב. הם ניסו "לשבור" את הדפוס המונוטוני הזה בתרגילים שונים ומצחיקים לפעמים (בסגנון "ללכת כל פניה שלישית שמאלה"). אבל זה לא סתם משחק ריקני, וההשלכות של אופן התנועה בעיר על קיום צרכני, פוליטי ואחר הן עצומות. ה"חופשי חודשי" יכול לסייע בדבר הזה. כל מה שצריך זה – כמו בלוטו – להמר על מספרים לא מוכרים. אני, למשל, שולט היטב ברזי הצירוף 5-24-25-14, אבל מספרים כמו 6, 27, שלא לומר 1, 2 ו-16 הם עבורי עלוּמים כמו ממלכת הפֵיות. שמעתי שיש אנשים שנוסעים בקו 8; אני מודה שלא פגשתי אותם מעולם. מנהגיהם, לבושם, המבטא שלהם – צריך לבדוק את זה.
 
האוטובוסים הם רשת בתוך העיר, כלומר עיר אחרת. המפה של דן היא פרשנות אחת של תל אביב, אחת מרבות מאוד. הכרטיס הנ"ל הוא מין תקע שמתחבר לרשת הזו. די דומה לתקע של הסרט "מטריקס" (היה שם איזה תקע, לא?).
 
תומס ברנהרד, בראיון, נשאל איך הוא מצליח למצוא נושאים לכתיבה. השאלה הפתיעה אותו. הוא ענה שהשאלה צריכה להיות הפוכה – איך לסנן, איך לבחור מהשפע. די לצאת לרחוב, הוא אמר, ואם אתה לא מנותק מסביבתך הסיפורים כבר יבואו אליך. ה"חופשי חודשי", כשהוא מתחבר לגישה הזו, יכול להרחיב מאוד את האפשרויות. כנגד התמונה המיתית של הסופר הספון בחדר עבודתו ובעולמו, אני מציע את הסופר בעל ה"חופשי חודשי". אני שואל את עצמי ברצינות מה היה קורה לכמה ממה שמכונה מיטב סופרינו אילו היו משקיעים את ה-204 ש"ח הללו ועוברים יותר מקו לקו, כמו עדת טרזנים המקפצת מצמרת לצמרת, לופתת את השרכים, מנופפת לקופים של קו 9.
 
 

 

לא צריך ללכת רחוק, לספרות או לשירים, כמו ל"חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאוד" בשיר של שלמה ארצי, שבו הקיץ הוא זמן של מוות, זמן שבו "אצטרובל אחד נושר", או ל"יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים", משפט הפתיחה של "כלבי קיץ" של בן ורד; אין צורך להיזכר ביצירה מוקדמת יותר, "ספר הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים ובמשפט הפתיחה שלו, "כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים", או ל"בימות החמה" של ברנר, שהוא הד למשפטו של מנדלי, ובו "כשמגיעים ימות החמה, ייסוריו של זלמן מתקשים ומתעוררים ביותר". מספיק להטות אוזן ברחוב בקיץ, בתל אביב, והמשפט – מעין המנון הקיץ של עירנו – יופיע ויישמע שוב ושוב: "איזה חום, אני מת". או מתה. כן: הקיץ בתל אביב הוא לשון נקייה למשהו אחר: מוות.

הקיץ שלנו אינו סתם עונה. הוא עונה שבה, שנה אחר שנה, התל אביבים מגלים את עירם כמות שהיא. כמות שהיא, כלומר מעורטלת האקלים שיכול להזכיר בדוחק את האופן שבו אנו מדמים את אירופה. בקיץ, תל אביב היא רק תל אביב. היא נוחתת אל עצמה, בלי מסיכות. למרות שגם באירופה יש ימים חמים, התפיסה המקובלת אצלנו היא ששם החום הוא חריג. כלומר, אנו מאמינים שבאירופה קיץ לרוב הוא קל ונעים ולפחות יתכן שם קיץ כזה, בעוד שבתל אביב לעולם, לעולם זה לא יקרה. עבורנו, הקיץ החם הוא במהותנו. באירופה הוא טעות.

זה עניין די רציני. השאלה איך מתמודדים עם הקיץ בתל אביב היא שאלה פוליטית וקיומית. מבחינה פוליטית, שנאת הקיץ היא הד לאי נחת עקרונית יותר מהמקום הזה. מכאן מרכזיותו של נתב"ג בתרבות הישראלית. זהו צינור הניקוז אל מקום בו יהיה, אינשאללה, "קר יותר" – ההיפך ממנהג כמה אירופאים צפוניים לנדוד דרומה כדי לתפוס קצת שמש. יש לתיירות הישראלית גוון כמעט זואולוגי, כמו ציפורים נודדות שהשמש היא אויבתן. אין אושר גדול יותר מאושרו של הישראלי שנודע לו כי בזמן ששהה בחו"ל עבר את הארץ גל חום כבד. כל הנסיעה מקבלת מיד הצדקה. ואין מפח נפש גדול יותר מזה של הישראלי שנוחת באירופה לחופשה של שלושים ושמונה מעלות בלי מזגן.

יש קשר בין הסירוב של רובנו ללמוד ערבית ולשמוע מוזיקה ערבית ובין האופן שאנו שונאים את הקיץ. הגזענות הישראלית החריפה ביותר היא כלפי מי שמדומיין כפולש הזר המעיק ביותר – הקיץ. האיבה הזו כלפי הזמן דומה לאיבה כלפי המקום. לשנוא את הקיץ ולראות בו זמן מת וממית משמעו להעמיד פנים שאנו חיים במקום שאינו המקום הזה, ב"נמר קטן", כלומר בפרבר של מנהטן, כפי שרצה דוד אבידן להאמין. המזגן הוא חומת ההפרדה מול האויב המרושע ביותר שלנו, ושלָט המזגן הוא תאומו הרוחני של שלָט הטלוויזיה: בשניהם אנו לוחצים על הכפתור ומדמיינים שאיננו כאן; שזה לא האקלים שלנו; שנוכל לעבור את החיים כולם בלי שנוכחותו של אויבינו-שכנינו תטרידנו. ועד כמה חשובים לישראלי שני מכשירים אחרים, אף הם תאומים: מטוס הקרב כנגד המציאות האנושית שלהפתעתנו נמצאת כאן עדיין, ומטוס הנוסעים כנגד אחוזי הלחות המתעקשים לשמור על תביעותיהם הלאומיות, למרות שהיינו מעדיפים לנהל משא ומתן עם מזג אוויר אחר. לא מפתיע שהביטוי "כאן זה לא פינלנד" ודומיו מתאר מציאות פוליטית, אבל המטפורה הפינלנדית הומצאה גם בגלל מזג האוויר שם.

אבל המשמעות הפוליטית של הקיץ היא סימפטום של משהו יותר רחב. אני חוזר למשפט התל אביבי הכה-שכיח הזה, "איזה חום, אני מת". כדאי לקחת את המילים האלה ברצינות. מורה הצ'אן (זן) הסיני המוכר ביפן בשם ג'ושו (778-897 לספירה) אמר: "אם תישאל 'מה מלמד ג'ושו?', אמור רק, 'כשקר – קר, כשחם – חם'". משפט תמוה-לכאורה זה אינו כה תמוה אם מציבים כנגדו את "איזה חום, אני מת", שנובע מהרצון שכשחם יהיה קר. הרצון הזה נובע מטעות בסיסית מאוד ביחס לזמן, מסירוב, שקיים בכולנו, לקבל את זמן ההווה המתחלף ולהשתוקק תמיד לזמן אחר, "טוב יותר".

חלקים שלמים של התרבות הישראלית יכולים להיות מובנים לאור תפיסת הזמן הזו של "איזה חום, אני מת". ספרים המדמיינים שוב ושוב את העבר הציוני הטוב מתוך מציאות "חמה" של סכסוך אלים; רומנים על "העלייה הראשונה", על "תקופת דוד המלך", או על "המייסדים"; שירים פופולאריים כמו של אריק איינשטיין כמו "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", או "איפה הן הנערות ההן"; תופעת החזרה לשירת המקורות הדתיים של זמרים פופולאריים כמו אהוד-מאיר-אביתר בנאי; חזרה לשירת סוף המאה ה-19 בצרפת בכתב העת "הו!", ועוד.

לפעמים נדמה שחלקים נרחבים מאוד של התרבות הישראלית נובעים מהאתוס של "איזה חום, אני מת". מהרצון להפעיל מזגן (בריחה פנימה, הסתגרות, אותה תחושת "גולה בעירו" של יעקב שבתאי) או לעלות על מטוס (לצרפת של בודלר, למשל). סופרי הקיץ הבודדים של ישראל – למשל ס' יזהר בחלק מספריו, ישעיהו קורן, או ישראל ברמה (1956-1984) שהוא אמן הקיץ הגדול ביותר המוכר לי – אינם נקראים על ידי רבים כל כך. כשישראל ברמה כותב "תן לי לספר לך על ימים קרועים בין רגע לרגע, עם כל האור הפתוח וריחניות הקיץ והאבק הנימוח מיום ליום" ("ימים קרועים") הוא אומר "כן" גדול ל"כשחם – חם". הוא כותב פרוזה של חום, של "שעות צהריים מוקפות חרישיות קשויה וצרובות עד מחנק". גם אם הוא סובל מהחום, ואני איני מכחיש את הסבל כמובן, הוא אוהב אותו. הוא מתפעל ממנו.

ישראל ברמה לא קורא ליום חם בתחילת באפריל "גיהינום", כמו ישראל ב"זכרון דברים" של יעקב שבתאי. הוא לא מעמיד פנים שאין קיץ, והוא מסתנוור ומזיע כמו כולנו. אבל הוא מקבל אותו. קודם כל, לפני כל דבר אחר, הוא מקבל אותו כממשות חיה, נפלאה, מגוונת, כהתרחשות שיש בה חיים מסוג אחר, קשה. אבל חיים. יש לברמה התגלויות מיוחדות של קיץ. למשל בקטע הבא: "בין עצים נחים ריחות ירוקים לימוניים. ניצני פריחות אגסיים מעופפים בטירוף מלא סיכויים. משהו יהיה. צל ציפור שחור רץ על הכביש ונבלע בגובה. ברחשים מנסרים באור. גאות של שקט פתאומי. צרעות על מים ניגרים". הפעל מזגן, סעי לסקי בשוויץ – והחמצת את זה.

יש שיר קצר של המשורר היפני טנדה סנטוקה, שאני אומר לעצמי מעת לעת. לשון השיר, שתרגם יואל הופמן, היא: "ושוב גשמי חורף / עודני חי". זה הכול. סנטוקה (1882-1940) כתב כאן על החורף והגשם, אבל השיר טוב גם לעונות אחרות. במקום "איזה חום, אני מת", אפשר לנסות "איזה חום, עודני חי".

[פורסם בטיים-אאוט].

ממש בלי קשר למועמדות הספר לפרס ספיר (ואולי פעלה עלי בלא-מודע מכונת יחסי הציבור) אני קורא אותו עכשיו, באיחור מסוים. עדיין באמצע, ברור שזה ספר נפלא. עוצמת אנושיותו אינה פחותה מכל מופת שאתם יכולים לחשוב עליו, נאמר בספרות הרוסית. דקות ההבחנה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. לא צריך לסיים את הספר כדי להכיר בגדולתו מפני שכל פרק בו עומד בפני עצמו כשלמות, כסיפור קצר, כ"משפט" הנושא את עצמו.
 
אין זו רשימה על הספר כמכלול, אבל אפשר כבר לדעת כי זהו דיוקן, דיוקן המודע לאי אפשרותו, כמו בקטע מ"הגברת עם הקמליות" המצוטט בספר (עמ' 87). הרישום של בלתוס שעל הכריכה מצהיר זאת: זהו רישום, לא ציור, וליתר דיוק: רישום-חלום. אפשר לראות את הרישום הזה גם ככתיבת מילון: מילון דיבורה של האמא (גם המילה "האמא", ככינוי לאמא, היידוע הזה, המרחיק ומקרב, הוא חלק מהמילון). ובאמת, איך אפשר לכתוב דיוקן אחרת? דיוקן בספרות ישתמש במילים של המודל כפי שדיוקן בציור ישתמש בצורות ובצבעים.
 
בקטע אחד (עמ' 90), שרבים כמותו בספר, עומדת המספרת עם אמה החולה בבית החולים, ליד המעלית הנפתחת. הדלתות הנפערות מגלות עגלת מזון התופסת שני שלישים מהמעלית. "יכולנו להידחף לשליש הנותר, אבל לא רצינו. היא לא רצתה". לכאורה חסר חשיבות. אבל עבודתה של האמא כמבשלת (עמ' 31: קטע מזהיר של הכנת סנדביצ'ים במאות, הבת מביטה בזה, ריבוי מזעזע של הפונקציה האימהית, המזינה, שכמוה כהעדר גדול), וכל חשבון חייה ("איך חייתי, מה מו", היא חושבת בימיה האחרונים, ואומרת "כמו איזה חמור, אני חושבת") מתגלים לפתע במעלית הזו עם עגלת המזון. במילים אחרות, אותו "חמור" שהאמא מדמה לו את חייה מופיע בדמות עגלת נירוסטה במעלית הזו, נושא מזון בכמויות מופרזות (שני שליש מעלית). האמא והבת אינן נכנסות לשם מפני שהן כבר שם, למעשה. ההתקרבות תהיה הודאה בכישלון נורא. הן נותנות לחמור המתכת לרדת, ניצָלות.
 
ואז מופיע הבהוב של אור. לוח הקומות שמעל המעלית נדלק; מיד קורה משהו – המצית של הבת נופל. מבטה של האמא נעוץ בהבהוב הדלוק שלמעלה, הבת רוכנת אל האש שלמטה. וברגע הזה, של התרחקות אינסופית, שהיא – מבלי שהן יודעות – גם קשר עז (שתיהן רואות את האש הסמויה שם), אומרת האמא "טוב שאת כותבת איזה ספר". מלמטה נשמע הקול, "אני לא". והאמא עונה "לא חשוב, זה טוב". מה פשר דבריה? זה טוב שאת לא כותבת? אני יודעת שאת כותבת, למרות ההכחשה? האמא מניחה את ה"זה טוב" לרחף מעל גווה המכופף של הבת ומניחה לו לחול על הכול, על כל האפשרויות – השתיים שציינתי ואינספור אחרות. כמו אותו אדון בספר בראשית, שרואה "כי טוב" באופן כללי, חובק כל.  
 
 
 
 

 

קליגרפיה של פאביאן ורדיה

 
ורדיה. כמה שנים של עמל והתכוונות, טעות וכישלון, צריכה ציירת צרפתייה לעבור כדי להיות מסוגלת לרשום סימנית סינית אחת כהלכה? טלו מכחול ונסו בעצמכם. הסיפור של "עוברת אורח בדממה" (הוצאת אסיה, תרגום רהוט של חגית בת-עדה) הוא סיפורה של המחברת, פאביאן ורדיה, מבית הספר לאמנות בצרפת, שבו – כמו אצלנו – ההוראה העיקרית היא "הביעו את עצמכם", בית ספר לאמנות שבו "שטויות מכל הבא ליד הועלו לדרגת אמנות", אל מחוז סצ'ואן בסין. זהו אינו כלל מסע סנטימנטלי, אלא קשה, מדכא, ברוטאלי לפעמים – אבל לאט, מתוך נחישות שהיא עצמה פלא בלתי מוסבר, מגיעה המחברת אל המורים המלמדים אותה את אמנות המכחול שהקומוניזם הסיני ניסה להכחיד. מי שחש, כמו ורדיה, שהאמנים הסינים והיפנים "נראו בעיני המושלמים ביותר", ימצא בספר הזה משהו שהוא הרבה יותר מסיפור מסע אישי, מעניין כשלעצמו – ורדיה הופכת כאילו לקול של תרבות שלמה, שאמנותה הגיעה לשפל, המחפשת בסין, שאמנותה (מסיבות אחרות) הגיעה לשפל, את המקור ואת המוצא. מין פעולת קומנדו של אישה אחת. והיא מצליחה, למרבה הפליאה. ספר נהדר.
 
זבאלד. במקביל אני קורא את ההגהות של "טבעות שבתאי" של זבאלד, בתרגומה המעולה של טלי קונס ("כתר"). הספר ייצא לאור בעוד כחודש. קראתי את הספר בעבר, באנגלית, אבל תמיד הנוסח העברי מותיר את רישומו הרבה יותר. זהו אולי הספר המזוקק ביותר של זבאלד. בתוכן העניינים שלו מופיע הרבה הסימן "—", המפריד בין הנושאים המתחלפים בפרקים. למשל, "קרונוע הדיזל – ארמונו של מורטון פטו – ביקור בסמרלייטון", וכו'. הסימן הזה, המקף, הוא המנגנון הסמוי של הספר, שמציע מודל (או פרדיגמה) של כתיבת ספרות וכתיבת מסה היסטורית – מודל מצמרר באפקטיביות ההיפנוטית שלו. זהו מודל של אריגה, ולא של זרימת נהר. האריגה מתקדמת כל הזמן לצדדים, ולכן גם לפעמים חוזרת, במעקפים גדולים, אל איזה "ציר מרכזי" שאינו קיים. זהו ספר שמרכיביו הם דיכאון גדול ויופי גדול. המחבר משוטט על חוף אנגליה המזרחית ונתקל במחזות שונים של חורבן והרס, גדולים כקטנים. גם הזיכרונות המציפים אותו קשורים להריסות, לחורבן, להצתות, לאכזריות אנושית מיותרת, המופנית כלפי החי (דגי הרינג), הצומח (יערות), הדומם (בתים) וכמובן בני האדם. הכול מסופר בלחישה.

הסיפור מתחיל בהתמוטטותו של המחבר, בתום מסעו, ועד לסוף הספר אין שום הסבר להתמוטטות זו. אבל ברור למקרא הספר שכל כולו הוא ההסבר: אדם ששוהה במרחב שבגלל התפוררותו ונידחותו מעלה בעוצמה שקטה ובלתי נסבלת את ממדי ההרס שהמין האנושי מייצר, הרס שאנו מעדיפים להתעלם ממנו עד שאינו מגיע ממש עד פתח דלתנו. המעברים המשוטטים בין עניין לעניין הופכים את הקריאה לסוג של ציפה או היטלטלות, ומכיוון שאינך יודע לאן אתה הולך, אם אתה מפקיר את עצמך לספר אתה שוקע במצב של כעין חלום שהתפאורה שלו משתנה מדי כמה רגעים, אבל תמיד הכול קשור זה לזה במארג של מוטיבים ועניינים המופיעים, נעלמים ואז שוב צצים, לפעמים בשינוי צורה. בקיצור, יש כאן תפיסה חדשה של מהו תחביר של פרוזה – לא של המשפט דווקא אלא של הסיפור כולו, שמסרב לייצר פרספקטיבה (ריחוק) שתטשטש את התעייה, המבוכה, החיפוש. מין ג'אז איטי ומלנכולי. זה נספג בך לאט ואתה מוצא את עצמך חולם את חלום הזולת, שהוא במקרה זה חלום האנושות כולה.
 
בלזק. אני מאוד אוהב את בלזק, ככה לפחות חשבתי עד לאחרונה, והתרגום החדש (מירי ליטווק, "עם עובד") תחת הכותרת "הסכנות שבהתנהגות נלוזה" שימח אותי בתחילה, אבל אני לא מצליח לקרוא את זה פתאום. כל העניינים הללו של "החברה", הקנאה המעמדית, הפרקליטים, משפטים כמו (ציטוט חופשי), "הוא בחור יפה, אבל אם רק היו לו עוד 2-3 מיליון פרנק…". אני מרגיש שאיבדתי עניין, לחלוטין וכמו בבת אחת, בסוג זה של התרחשות חברתית בספרות, ואפילו גדולתו של בלזק לא מצליחה להעביר אותי את הגשר. שלא אכפת לי מכל התככים הללו, ואחת היא באיזה כישרון ספרותי הם מתוארים. זה אולי יעבור מתישהו. בינתיים אני ממש לא יכול לקרוא את זה.
 
באשו. כל השירים של באשו, בתרגום לאנגלית של ג'יין רייצ'הולד ("קודנשה"). 1000+ שירים. את מסננת התרגום עוברים אולי 10%. הנה כמה בתרגום חופשי:
 
הקוקייה
נעלמת לכיוון
אחד האיים
 
שמש של חורף
קפוא על גב סוס
צִלו של הכומר
 
עץ-אורן זה
שלִבלב בעידן האֵלים –
עתה בסתיו
 
סרטן נהרות קטן
זוחל במעלה רגלִי
מים צלולים
 
הירח והשלג
מתעלמים זה מזה כמדומה
סוף השנה
 
קריאת העגור
אינה קורעת
את עלה הבננה
 
אולי אהיה אחד
מהמאושרים הללו
זקֵן בסוף השנה
 
 

1.     יש לחשוד באספני בולים. מכתבים שהם יִשלחו לא יגיעו לעולם ליעדם, בעוד שמכתבים שנשלחים אליהם לא ייקראו, אם ייפתחו בכלל.
2.     מטפסי הרים שהולכים במישור חשים שהם מתדרדרים לתהום. מכאן נוהגם לדלג ולקפץ ברחובות.
3.     המשפט "הוא תופף ללא הרף באצבעותיו על השולחן" מקבל משמעות אחת אם "הוא" הוא מתופף, ואחרת אם "הוא" הוא, נאמר, נגן סקסופון. במקרה הראשון מדובר ביצירת אמנות; במקרה השני – בנוירוזה.
4.     שטח משולש שווה-שוקיים זהה לשטח המעגל שאפשר לבנות על האלכסון היורד מקודקוד משולש שווה-צלעות השווה בשטחו לשטח המשולש שווה-השוקיים הנ"ל, בקירוב.
5.     הוא כנס את כנפיו פנימה, מילא אותן אוויר, והחל לנשום.
6.     "בהביטך בעמקוּת ובתשומת לב בדף הנייר הזה תוכל לראות מרכיבים רבים שלא תכנה אותם 'נייר'. למשל היער. היער נמצא כאן. ללא היער העצים אינם מן האפשר, דף הנייר אינו מן האפשר. אור השמש, הגשם, המחצבים, האדמה, כל זה יימצא כאן, אם נטרח להביט בעמקות לתוך גיליון הנייר. ולכן גיליון הנייר, לפני שאפשר היה להבחין בו כגיליון נייר, כבר התקיים בצורות רבות. הגם שעתה יש לו צורה חדשה, התוכן הוא במידה רבה דומה – אור השמש, הענן, היער נמצאים כאן. בהיר מאוד, ממשי מאוד. לכן תעודת לידה לגיליון הנייר הזה אינה אפשרית" (תיך נאט האן, מתוך "השיר של 'לא בא לא הולך'", 1996).