קיץ

 

לא צריך ללכת רחוק, לספרות או לשירים, כמו ל"חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאוד" בשיר של שלמה ארצי, שבו הקיץ הוא זמן של מוות, זמן שבו "אצטרובל אחד נושר", או ל"יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים", משפט הפתיחה של "כלבי קיץ" של בן ורד; אין צורך להיזכר ביצירה מוקדמת יותר, "ספר הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים ובמשפט הפתיחה שלו, "כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים", או ל"בימות החמה" של ברנר, שהוא הד למשפטו של מנדלי, ובו "כשמגיעים ימות החמה, ייסוריו של זלמן מתקשים ומתעוררים ביותר". מספיק להטות אוזן ברחוב בקיץ, בתל אביב, והמשפט – מעין המנון הקיץ של עירנו – יופיע ויישמע שוב ושוב: "איזה חום, אני מת". או מתה. כן: הקיץ בתל אביב הוא לשון נקייה למשהו אחר: מוות.

הקיץ שלנו אינו סתם עונה. הוא עונה שבה, שנה אחר שנה, התל אביבים מגלים את עירם כמות שהיא. כמות שהיא, כלומר מעורטלת האקלים שיכול להזכיר בדוחק את האופן שבו אנו מדמים את אירופה. בקיץ, תל אביב היא רק תל אביב. היא נוחתת אל עצמה, בלי מסיכות. למרות שגם באירופה יש ימים חמים, התפיסה המקובלת אצלנו היא ששם החום הוא חריג. כלומר, אנו מאמינים שבאירופה קיץ לרוב הוא קל ונעים ולפחות יתכן שם קיץ כזה, בעוד שבתל אביב לעולם, לעולם זה לא יקרה. עבורנו, הקיץ החם הוא במהותנו. באירופה הוא טעות.

זה עניין די רציני. השאלה איך מתמודדים עם הקיץ בתל אביב היא שאלה פוליטית וקיומית. מבחינה פוליטית, שנאת הקיץ היא הד לאי נחת עקרונית יותר מהמקום הזה. מכאן מרכזיותו של נתב"ג בתרבות הישראלית. זהו צינור הניקוז אל מקום בו יהיה, אינשאללה, "קר יותר" – ההיפך ממנהג כמה אירופאים צפוניים לנדוד דרומה כדי לתפוס קצת שמש. יש לתיירות הישראלית גוון כמעט זואולוגי, כמו ציפורים נודדות שהשמש היא אויבתן. אין אושר גדול יותר מאושרו של הישראלי שנודע לו כי בזמן ששהה בחו"ל עבר את הארץ גל חום כבד. כל הנסיעה מקבלת מיד הצדקה. ואין מפח נפש גדול יותר מזה של הישראלי שנוחת באירופה לחופשה של שלושים ושמונה מעלות בלי מזגן.

יש קשר בין הסירוב של רובנו ללמוד ערבית ולשמוע מוזיקה ערבית ובין האופן שאנו שונאים את הקיץ. הגזענות הישראלית החריפה ביותר היא כלפי מי שמדומיין כפולש הזר המעיק ביותר – הקיץ. האיבה הזו כלפי הזמן דומה לאיבה כלפי המקום. לשנוא את הקיץ ולראות בו זמן מת וממית משמעו להעמיד פנים שאנו חיים במקום שאינו המקום הזה, ב"נמר קטן", כלומר בפרבר של מנהטן, כפי שרצה דוד אבידן להאמין. המזגן הוא חומת ההפרדה מול האויב המרושע ביותר שלנו, ושלָט המזגן הוא תאומו הרוחני של שלָט הטלוויזיה: בשניהם אנו לוחצים על הכפתור ומדמיינים שאיננו כאן; שזה לא האקלים שלנו; שנוכל לעבור את החיים כולם בלי שנוכחותו של אויבינו-שכנינו תטרידנו. ועד כמה חשובים לישראלי שני מכשירים אחרים, אף הם תאומים: מטוס הקרב כנגד המציאות האנושית שלהפתעתנו נמצאת כאן עדיין, ומטוס הנוסעים כנגד אחוזי הלחות המתעקשים לשמור על תביעותיהם הלאומיות, למרות שהיינו מעדיפים לנהל משא ומתן עם מזג אוויר אחר. לא מפתיע שהביטוי "כאן זה לא פינלנד" ודומיו מתאר מציאות פוליטית, אבל המטפורה הפינלנדית הומצאה גם בגלל מזג האוויר שם.

אבל המשמעות הפוליטית של הקיץ היא סימפטום של משהו יותר רחב. אני חוזר למשפט התל אביבי הכה-שכיח הזה, "איזה חום, אני מת". כדאי לקחת את המילים האלה ברצינות. מורה הצ'אן (זן) הסיני המוכר ביפן בשם ג'ושו (778-897 לספירה) אמר: "אם תישאל 'מה מלמד ג'ושו?', אמור רק, 'כשקר – קר, כשחם – חם'". משפט תמוה-לכאורה זה אינו כה תמוה אם מציבים כנגדו את "איזה חום, אני מת", שנובע מהרצון שכשחם יהיה קר. הרצון הזה נובע מטעות בסיסית מאוד ביחס לזמן, מסירוב, שקיים בכולנו, לקבל את זמן ההווה המתחלף ולהשתוקק תמיד לזמן אחר, "טוב יותר".

חלקים שלמים של התרבות הישראלית יכולים להיות מובנים לאור תפיסת הזמן הזו של "איזה חום, אני מת". ספרים המדמיינים שוב ושוב את העבר הציוני הטוב מתוך מציאות "חמה" של סכסוך אלים; רומנים על "העלייה הראשונה", על "תקופת דוד המלך", או על "המייסדים"; שירים פופולאריים כמו של אריק איינשטיין כמו "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", או "איפה הן הנערות ההן"; תופעת החזרה לשירת המקורות הדתיים של זמרים פופולאריים כמו אהוד-מאיר-אביתר בנאי; חזרה לשירת סוף המאה ה-19 בצרפת בכתב העת "הו!", ועוד.

לפעמים נדמה שחלקים נרחבים מאוד של התרבות הישראלית נובעים מהאתוס של "איזה חום, אני מת". מהרצון להפעיל מזגן (בריחה פנימה, הסתגרות, אותה תחושת "גולה בעירו" של יעקב שבתאי) או לעלות על מטוס (לצרפת של בודלר, למשל). סופרי הקיץ הבודדים של ישראל – למשל ס' יזהר בחלק מספריו, ישעיהו קורן, או ישראל ברמה (1956-1984) שהוא אמן הקיץ הגדול ביותר המוכר לי – אינם נקראים על ידי רבים כל כך. כשישראל ברמה כותב "תן לי לספר לך על ימים קרועים בין רגע לרגע, עם כל האור הפתוח וריחניות הקיץ והאבק הנימוח מיום ליום" ("ימים קרועים") הוא אומר "כן" גדול ל"כשחם – חם". הוא כותב פרוזה של חום, של "שעות צהריים מוקפות חרישיות קשויה וצרובות עד מחנק". גם אם הוא סובל מהחום, ואני איני מכחיש את הסבל כמובן, הוא אוהב אותו. הוא מתפעל ממנו.

ישראל ברמה לא קורא ליום חם בתחילת באפריל "גיהינום", כמו ישראל ב"זכרון דברים" של יעקב שבתאי. הוא לא מעמיד פנים שאין קיץ, והוא מסתנוור ומזיע כמו כולנו. אבל הוא מקבל אותו. קודם כל, לפני כל דבר אחר, הוא מקבל אותו כממשות חיה, נפלאה, מגוונת, כהתרחשות שיש בה חיים מסוג אחר, קשה. אבל חיים. יש לברמה התגלויות מיוחדות של קיץ. למשל בקטע הבא: "בין עצים נחים ריחות ירוקים לימוניים. ניצני פריחות אגסיים מעופפים בטירוף מלא סיכויים. משהו יהיה. צל ציפור שחור רץ על הכביש ונבלע בגובה. ברחשים מנסרים באור. גאות של שקט פתאומי. צרעות על מים ניגרים". הפעל מזגן, סעי לסקי בשוויץ – והחמצת את זה.

יש שיר קצר של המשורר היפני טנדה סנטוקה, שאני אומר לעצמי מעת לעת. לשון השיר, שתרגם יואל הופמן, היא: "ושוב גשמי חורף / עודני חי". זה הכול. סנטוקה (1882-1940) כתב כאן על החורף והגשם, אבל השיר טוב גם לעונות אחרות. במקום "איזה חום, אני מת", אפשר לנסות "איזה חום, עודני חי".

[פורסם בטיים-אאוט].

21 תגובות בנושא “קיץ”

  1. אני מחפש ספרי זן / הייקו.
    אשמח אם תוכל להמליץ על כמה.
    עכשיו כשעבר שבוע הספר.
    תודה
    רני

    אהבתי

  2. הוא תמיד כותב על קהיר באוגוסט, ואיך הוא חי ללא מזגן, ואיך אנחנו מתנשאים ומכחישים את הלבנטיניות שלנו. הוא כותב יפה, בני ציפר, אבל אני – כשלעצמי מתעב תיעוב עמוק את הקיץ, ואת השמש, ואת החום.

    מבחינתי, הקיץ הוא תקופה של אבל. אבל על מותה של העונה השפויה היחידה: החורף

    http://www.notes.co.il/boaz/31112.asp

    אהבתי

  3. ציבורי ממוזג, על אף חוסר היכולת לעשן
    וקראתי את העמוד האחרון של ימים קרועים
    שנרכש (בחינם) בהופעה האחרונה של בבליקי וחבורתו באוזן
    התחביר שלו מוזר ביותר, המשפטים קטועים

    אהבתי

  4. בשביל ישראלי החי באירופה הקיץ הוא בו בזמן משאת נפש אחוזה בחלומות על ים, וזכרון האימה (הבדוי) של ה"יולי-אוגוסט" שכולם מתלוננים עליו. במובן מסוים הוא תמונת הראי של החורף של אירופה. כולם מתלוננים על הקור והחושך וחולמים על "יום קיץ ארוך ועצל". לקח לי כמה זמן להבין איך אדם שפוי יכול להתגעגע ליום קיץ חם ומהו בדיוק הקיץ הזה שאין בינו לבין "יולי-אוגוסט" הישראלי כלום.

    עכשיו אני אוהב את החום. אבל זה לא חוכמה.

    פוסט יפה מאוד.

    אהבתי

  5. לרני, אם תרצה שלח לי מייל דרך "כתבו אלי" ואשלח לך רשימה קטנה. זה לא ייצא טוב בתגובה כאן.
    לבועז, אני יכול להזדהות אתך אבל בהתחשב בכך שהחורף כאן נמשך כחודשיים, זה אומר אבל 9-10 חודשים בשנה. נראה לי כבד מדי.
    ולעומר, כמובן, יש לו המוזיקה שלו, לא הייתי אומר שיש שם "קטיעה", אולי דווקא להיפך, לגאטו רב.

    אהבתי

  6. מי שהפיץ את קולו של ישראל ברמה, בין היתר, היה המבקר המחמיר אמנון נבות, וזה היה לפני שנים רבות מאוד.

    וקולו של ברמה מיוחד במינו.

    בהשראתו כתבתי פעם נובלה בשם "ימים ערופים", שגנזתי

    אהבתי

  7. בכול קיץ, ובכול שיאו של חורף אני נזכר באמי ילידת מאה שערים שסירבה בכול תוקף, מטעם מוסרי כלשהו, להשתמש במזגן גם בשנות מגוריה הרבות בתל אביב, ובקושי ניאותה למאורר רעשני בקיץ ולמפזר חום מצרצר בחורף, ובקיץ תמיד נטפה הזיעה מסנטרה, ובחורף עטפו אותה שבעה חלוקים.

    אהבתי

  8. "עוברים ושבים, התועים בתוך הזהב, עיניהם ממצמצות מן הלהט וכמו דבוקות בדבש, הרימו את שפתם העליונה וחשפו את החניכיים ואת השיניים. וכל תועי אותו היום הזהוב לבשו אותה עווית שרבית, כאילו הטביעה השמש על פני כל חסידיה מסכה אחת ויחידה, מסכת הזהב של הכת השמשית; וכל אלה שצעדו היום ברחובות, נתקלו זה בזה, עקפו זה את זה, זקנים וצעירים, נשים וטף היו מברכים זה את זה באותה המסכה המשוחה על פניהם בצבע זהב עבה, עיוותו פניהם זה לעומת זה באותה עווית באכחית, המסכה הברברית של פולחן עכו"ם".

    (לא ישראלי, אני יודע, אבל בכל זאת…)

    אהבתי

  9. כרגע התבקשתי להעביר את ברמה לבעלת לגאטו חריף

    this is the sound of the suburbs

    מחסור ביכולת קריאה צמודה או היעדר נוקשות אינטלקטואלית, או המוזיקליות הרפלסקסיווית של דיווח על נופי הפרברים, (ומה העניין עם הפונט המודגש והלא מודגש?) – לא איפשרו לי לזהות קורי עלילה בימים קרועים, למעט חסדים מתכלים ורסיסי הטלאות של פרוזה לירית "שוליית" – יציאה מהבקום, סיגריה עם בחורה, האפטר פארטי והדאונים הקשים של פוסט 73, רישום לאוניברסיטה, פתח תקווה.

    מעונות העובדים – לב תל אביב

    לא כן שבתאי, שאמנם גם התחביר שלו פרץ את הגבולות המאז'וריים, אך בכל זאת פרם ותפר מחולות חיים (ומוות) "ממשיים" ומובחנים של מי שהפכו
    מ"מי שהינם" ל"מי שהיו"? ותהייה תפלה ומאוסה לסיום –

    לצורך ענייני ההתקבלות והפוליטיקה, האם ההבדל בין ברמה (ואלברט סוויסה, ורחל איתן וכיוב) לבין שבתאי, הוא (גם) סך הפרשי ההשפעה והיחצנות בין א.נ. למ.פ.?

    נ.ב. היבול של ההופעה ההיא באוזן היה רב בשביל 50 שקל, ואני עומד להתחיל את יעקב בוצ'ן ואיניאציו סילונה

    אהבתי

  10. ואצל ברמה, איגום של מים איורור של בריזה לכל היותר במרפסת, עם שלולית זיעה שנסחטה מהחולצה.

    אצל שבתאי הם כל הזמן הולכים אל הים ומסתכלים מערבה, ממש כמו בילוי שעומד בפני עצמו

    אהבתי

  11. 1
    הקיץ היתה לי עונה נעימה, בעברי. כיום זו עונה מענה.

    2
    "בית-ספר לדיקטטורים" של איניאציו סילונה ו"כחול חלודה" של יעקב בוצ'ן היו לי זמן-קריאה מהנה

    3
    יעקב שבתאי כמו ענק העומד ומשקיף מעל גבעה על פני הספרות העברית לפניו ואחריו. לא יח"צנות הביאה אותו למעמד העל שלו. להיפך. מנחם פרי מספר שבתחילת דרכו איש לא עמד על גדולתו הממשית.

    4
    באופן מעניין, אני זוכר המון גשם בספרים עבריים אהובים. ב"מיכאל שלי", ב"מימים ימימה" ובסיפוריו הקצרים והנפלאים במיוחד של א.ב. יהושע, "מות הזקן" ו"תרדמת היום"

    אהבתי

  12. אני לא בטוח שיש מה להשוות בין שבתאי לברמה, אבל ההבדל העיקרי הוא ששבתאי מדבר על שכבה חברתית שהקוראים שלו יכולים להזדהות איתה. הרובד הזה כמעט לא קיים אצל ברמה. ברמה גם קשה יותר, תיאורי-נופי יותר, בעוד ששבתאי מתמקד בפעולות ובדיבור. ממש לא נראה לי שזה עניין של יחסי ציבור, אנו מדברים על תקופה שבה הכוח של שיווק הספרות היה פחוּת בהרבה מהיום (שני הסופרים נפטרו בראשית שנות השמונים).

    ותודה על שולץ

    אהבתי

  13. מה דעתך על הפרוזה של אמנון נבות? קראתי את "לוכדי העריקים" לפני כמה שנים ומצאתי בו יופי רב, אך ממעטים לכתוב על ספריו.

    אהבתי

  14. אני מאוד אוהב את הפרוזה של אמנון נבות. בסך הכול סופר מצוין, אבל זה ברור מראש שיקראו אותו פחות מקוראי ספר שירה, שזה אומר ממש מעט. זה לא מעלה ולא מוריד מאיכות ספריו.

    אהבתי

  15. עונת המלכים (או: קו הכשל של הסוסים) היה ספר שפוצץ לי את הראש, כשקראתי אותו בגיל 20 (זה היה באיזה בסיס נידח של חיל האויר, בשנת 1983 – זוכר שהיה חורף, וירד המון גשם בדירה ברחוב הפלמ"ח בירושלים…)

    אני חושב שאמנון נבות כותב מוכשר ביותר.

    אהבתי

  16. אבל הישראלים שונאים גם את החורף, וגם בו מדליקים חימום.

    אני אגב לא מדליק מזגן. זה מאוד יקר.

    אהבתי

  17. רשימה משובחת.
    מבקש להוסיף גם את הקטע היפה של פנחס שדה על אי קניית מאוורר בקיץ

    אהבתי

  18. חשבתי די הרבה על זה – לא רק את הקיץ שונאים כמו שנאמר אלא גם את החורף.
    ובכלל לא רק הישראלים האשכנזים שמתגעגעים לארופה – גם יוצאי ארצות חמות יותר וכו'.
    אז מה? התושבים הפלסתינאים לא מתלוננים על החום? יש להם הרבה יותר על מה להלין.

    ונזכרתי בסרט "גראן טורינו" שקלינט איסטווד מלמד איך גבר מדבר: להתלונן על הכל, רק לא על דברים הקשורים לבן השיח.
    אולי הזכות להתלונן היא הזכות השמישה יותר בדמוקרטיה, גם אם לא לצרכים משמעותיים, כמו לומר "אני מתלונן משמע אני קיים"

    אהבתי

סגור לתגובות.