א.
צפו במערכון הזה. קרן מור:
http://www.youtube.com/watch?v=taZBzVnqku0
למה זה עובד? כמובן, בגלל שיש בזה גרעין מצחיק של אמת שהולך ומתפתח, תוך כמה דקות, לתוצאותיו המתבקשות, המחרידות. לא רק בחברה הישראלית כמובן, אבל הדקויות הן ישראליות בלבד. המונולוג הזה מבוסס על יחס חברתי רווח לזולת. אפשר לתאר אותו כעומד על שלושה דברים: 1. על ראיית הזולת דרך עיניים תועלתניות. עד כמה הוא יכול לנקות את הלכלוך שלי, במקרה זה. 2. על ראיית הזולת בעיניים מכלילות, כפרט אנונימי בקבוצה אתנית או אחרת. 3. על ראיית הזולת כמנותק ממני. ההברקה הגדולה במערכון היא הצבת השחקנית על שולחן, כמו אי בודד, שממנו היא מדברת. הבידוד שלה ביחס לכל העולם גם כולא אותה ומבודד אותה. אמנם בתוך פרוות חיה.
ב.
השיר "שר היער" (Der Erlkönig) של גתה מוכר בעיקר בזכות הלחן שכתב לו שוברט, בליווי פסנתר (1815, מספר 328 ברשימת דויטש), והוא בוצע והוקלט פעמים רבות. קראו בבקשה את התרגום לעברית. לאחרונה גיליתי כי קיים עיבוד לתזמורת ליצירה. מצאתי ביצוע שלה באינטרנט, ביום בו הפציצו כוחותינו בית ספר בעזה. הנה (יש בקישור שני שירים. אני מתייחס כאן רק לראשון) :
http://www.youtube.com/watch?v=iJsTfuM43J8
הביצוע הזה הכה אותי בתדהמה, בתחילה בגלל שמיעת התזמורת במקום שבּו שמעתי פסנתר פעמים כה רבות, אבל אחרי כך בגלל הביצוע. זהו אחד מה"רגעים" המוזיקליים רבי העוצמה המוכרים לי בכלל, לא רק בביצוע של שיר זה. הזמר הוא תומס קווסטהוף (בס-בריטון), השר עם התזמורת הקאמרית של אירופה והמנצח – קלאודיו אבאדו. הקלטה משנת 2002. אלו שניים מן המוסיקאים הגדולים של זמננו. ואולי לא מיותר לציין כי שניהם נושאים קושי גופני גדול. אצל אבאדו אובחן סרטן קיבה בשנת 2000, ואילו קווסטהוף נולד כשהוא סובל ממומים גופניים קשים, בגלל תרופת התלידומיד הידועה לשמצה שנטלה אמו בזמן ההיריון נגד בחילות. גובהו מטר ועשרים וידיו מתפקדות בקושי.
אם קראתם את התרגום לשיר, ראיתם כי הבלדה של גתה היא סיפור שירי על אב הנושא את בנו במעבה היער. הילד מדמה לראות את "שר היער" (או "מלך יצורי היער") המפלצתי, בעוד שאביו רואה רק עצים וטבע, ומבטל את פחדיו ההולכים וגוברים של הילד (אפשר לקרוא את השיר כאילו האבא הוא-הוא מלך היער המבהיל, אך לא אעשה זאת כאן).
לא אכתוב כאן על שירו של גתה או על המוסיקה, אלא על רגע אחד, חודר לב, בביצוע מדהים זה. אחרי כשתיים וחצי דקות שר, או מוטב – זועק, קווסטהוף את המילים
"Mein Vater, mein Vater, und siehst du nicht dort
Erlkönigs Töchter am düstern Ort?"
ובתרגומם של אריאל הירשפלד ואמיר אור:
אַבָּא, אַבָּא, אֵינְךָ מִסְתַּכֵּל?
שָׁם בְּנות שַׂר-הַיַּעַר בַּמָּקוֹם הָאָפֵל?
ברגע זה מתרחש משהו על הבימה. אפשר לראות את זה:
לא רק הזמר שר עכשיו. שני הפיות נפערים לזעקה. ברגע זה, להרף עין, פונים שניהם – הזמר והמנצח, האיטלקי והגרמני – אל "אבי". שניהם, דרך שוברט, רגר וגתה, פונים אל אבותיהם. אין זו רק פניה "ביוגרפית" אל האב המוליד, אם כי די גם בה להבין את תעצומות הרגש העולות כאן פתאום. יש בקריאה הזו תחינה להיוושע שאינה בהכרח מופנית אך ורק אל האב. גם מצבם הגופני הקשה של שניהם הוא חלק מן התמונה. ברגע הזה שני המוסיקאים פונים ביחד, באותן מילים ובאותה מנגינה אל אב, למרות שאין להם אב אחד. ובכל זאת הם קוראים לו. ביחד. זהו רגע בו הנפרדוּת הבסיסית ביותר – אבא שלי, אבא שלך, ולכן גם: אני, אתה – נעלמת. כמו בתפילה בה קוראים המתפללים ביחד "אבינו מלכנו".
כמה אבות מתגשמים כאן ברגע זה ממש! אביו של גתה, אביו של הילד בשיר, אביו של שוברט, אביו של קלאודיו אבאדו, אביו של תומס קווסטהוף, אביו של מקס רגר, אביו של כל מי ששומע את השיר, ודאי של כל מי ששר ביחד עם השיר, פותח את פיו ביחד אתם, מבקש ביחד אתם את אותו דבר עצמו, שאולי אין לו שם, ואולי שמו, בפשטות, "אבי".
ואולי אפשר לראות זאת גם כך, באופן פשוט יותר: לא כל כך פניה אל אב נסתר יש כאן, לא הנמען חשוב כאן, אלא דווקא הנוכח, הפניה זה אל זה. קלאודיו אבאדו ותומס קווסטהוף כאילו אומרים זה לזה: "אני קורא, בנוכחותך, לאבי". כלומר: "בכך אני קורא, ישירות, אליך – ובכך אני מצוי במחיצתך". בניגוד חריף לסיטואציה בשירו של גתה, סיטואציה של ניתוק בין האב לבנו, של שיחה מנותקת עד-מוות פשוטו כמשמעו, מצליח ביצוע השיר הזה ליצור מצב הפוך לחלוטין – מצב של דיבור וחיבור, של קריאה ישירה, של הבנה מוחלטת.
ג.
אני חוזר למונולוג המעולה של קרן מור. הוא עומד מול ה"מונולוג" של תומס קווסטהוף. היא והוא ניצבים על במות קטנות. אבל איזה הבדל. אי אפשר ליישב ביניהם. אי אפשר לעבור ביניהם בבחינת "גם וגם". אלו שתי דרכים שונות של קיום. מול תועלתניות, הכללה וניתוק, מציבים קווסטהוף ואבאדו את ההיפך: נדיבות ללא גבול, מבט בזולת היחיד, החד פעמי – על נכותו וחולשתו, וחיבור, חיבור הנובע משיתוף. מול הדפיקה על השולחן של קרן מור, שהיא דפיקה על השולחן שהחברה המערבית הולכת ומתרגלת אליה, מציבים תומס קווסטהוף וקלאודיו אבאדו את החיבוק ואת הקריאה לזולת.
מתחת לשולחן 