זה פרק הפסנתר הרחב והעמוק ביותר בכל ספרות הפסנתר המוכרת לי. האזנתי לו ודאי מאות פעמים לאורך השנים. הוא חובר ב-1818. מפליא שאחריו המשיך בטהובן לכתוב עוד פרק – פוגה בלתי אפשרית, מחרידה כמעט, הבאה אחרי הפרק הזה, ועוד שלוש סונטות נפלאות. נגינת הפרק הזה אורכת משהו כמו 18-20 דקות, אבל התחושה בסופו היא של יציאה לממד זמן אחר ולעולם אחר. אם יש פטרייה שמשרה מלנכוליה של גווני אפור, היא תישמע כמו הפרק הזה. כמעט אי אפשר לחשוב על נגינת הפרק הזה בעונה שאינה סתיו או חורף. הסופר והעתידן רוברט אנטון וילסון אמר שאם ישאלו אותו מי הוא, התשובה הכי טובה שיוכל לתת היא לפזם את הסונטה הזאת, "המרקלוויר". הפסנתרן וילהלם קמפּף אמרו שזהו המונולוג היפה ביותר של בטהובן, ובאמת קשה להימנע מהתחושה של מישהו שמדבר לאורך הפרק, ואולי שר מתוך חלום, הולך פנימה, פנימה, פנימה ובה בעת מתפשט לכל עבר.
בהקלטה חדשה שיצאה לאור היום קרה משהו מצמרר. הקליט אותה בעדינות מופנמת הפסנתרן היפני (יליד 1988) נובּוּיוּקי צוּג'י. הוא עיוור מלידה. מדהים שאפשר ללמוד יצירה כל כך מורכבת משמיעה בלבד. היצירה הזאת חוברה כשבטהובן כבר איבד את שמיעתו, כלומר שמע אותה באוזני רוחו. אם כן, מה שאנו מאזינים לו בהקלטה הזו הוא תוצר של חירשות ועיוורון. והנה, שני המומים לא בלמו את המוזיקה. גם הבדלי הזמן והלאום לא בלמו אותה. פנסתרן יפני מקליט בברלין יצירה של מלחין גרמני יותר ממאתיים שנה אחרי כתיבתה והיא נשמעת בתל אביב והמוזיקה לא החלידה אפילו באטוֹם אחד שלה.
אין לי מה להוסיף על כך, זולת זה שלפעמים ידיעות כאלה יכולות לאזן ידיעות רבות שבהן אנו מוצפים על רשעות, טיפשות ואלימות. לא בדיוק לאזן, כי הדברים לא עומדים על אותו מישור, אבל אולי לעודד, להזכיר שיש חדשות רבות שלא מגיעות כלל לכותרות העיתונים. והרי הידיעה על ההקלטה הזו צריכה היתה לפתוח את מהדורות החדשות ולעצור את העולם, לפחות למשך הנגינה, משלל טירופיו המתעקשים.
הדבר החדש הוא הבינה המלאכותית. ראיתי שאוניברסיטה בארצות הברית מציעה 20 או 30 משרות למחלקה חדשה שתיוחד לזה. בעיתון קראתי שבינה מלאכותית כבר הורגת אנשים אצלנו, כמעט כמו בסרטי ה"טרמינייטור". מדברים על שילוב של בינה מלאכותית במערכת המשפט, בתור שופטת (שופטת שקוראת את כל פסקי הדין בכמה שניות, ולא צריכה לצאת לאכול סנדוויץ' אחרי שעתיים) ובתור עורכת דין (כמו המסחר בבורסה, שלהבנתי כבר שנים מנוהל על ידי מחשבים). אפילו למדעי הרוח הטכנולוגיה הזאת חודרת. כבר קיבלתי עבודות בקורסים עיוניים ואפילו בסדנת כתיבה יוצרת שסגנונה של הבינה המלאכותית ניכר בהן בוודאות. אני מניח שיש עבודות סמינריוניות ואולי אף דוקטורטים שנכתבים ברגעים אלו ממש, תוך שניות או דקות.
ארצה לתרום בקיצור זווית ראיה של מחקר זעיר שעשיתי על הבינה המהוללת. ההתרשמות שלי היא שמדובר בשילוב של מנוע חיפוש אמין ומפתיע, לפעמים מדהים, ב"אינטליגנציה" שלו, במהירות תגובתו ובמחשבתו הסדורה, עם שקרן פתולוגי במקרים רבים אחרים. ואין כל דרך להבחין בין מידע אמין ובין מידע מופרך לגמרי.
הפואטיקה של השקר שלו היא מסירת מידע מפורט שנותן רושם שהוא יודע על מה הוא מדבר בתוספת קלישאות לאווירה נעימה. והוא לעולם לא מודה שאינו יודע.
זה מה שהופך את השקרנות לכזאת מדאיגה. השופטת המלאכותית לא צריכה לאכול כריך אבוקדו, אבל היא יכול לשקר בטון זהה לטון שיקבע כי 1+1=2. מה שמעניין כל כך הוא הערצת השקרן. ואני תוהה האם יש זיקה כלשהי בין הערצת הטכנולוגיה והערצת הדמגוג במישור הפוליטי. ההערצה מצפה מהמשיב שיענה בביטחון, לא משנה מה יאמר. העיקר שלא יהסס ולא יתייעץ ולא יודה שאינו יודע, כי זה נתפס כחולשה, וכנראה מזה רבים מפחדים.
יהיו שיאמרו שככל שהטכנולוגיה תשתפר השקרים ילכו וייעלמו. לדעתי זו רק משאלת לב. אין שום דרך לדעת, להבנתי, אם לא יקרה ההיפך, והשקרים והמידע הכוזב יהפכו ליותר מפורטים, ליותר דמויי אמת. כשאני מקבל מידע שגוי ומופרך מהבינה המלאכותית, אם אני אומר לה שהמידע שגוי היא ממהרת לתקן את עצמה. היא מודה בטעות ואז כמעט תמיד מוסרת מידע מתוקן שהוא שגוי באופן אחר. כשאני מנסה לברר מדוע היא לא מודה שאינה יודעת, היא מתחמקת, מציעה לי עזרה בנושא אחר. ואם איני מתקן את שגיאותיה היא ממשיכה לשקר. הנה כמה דוגמאות, מעט מהרבה.
ביקשתי לסכם את עלילת הספר "הדוב" של אסף שור. זאת התשובה:
למי שלא קרא את הספר המצוין הזה, יובהר שמדובר בהבל מגוחך. "גבר בשם אריה שהופך לדוב!". במקרים רבים, האמת של הבינה המלאכותית היא קריקטורה, והרטוריקה העניינית והמפורטת שלה מנסה לטשטש את קוויה המופרזים.
הוצאת "בבל" הוציאה כמה ספרים שזכו להצלחה רבה ולהערכה בקהל הקוראים הישראלי. הנה כמה מהבולטים שבהם:
1. **"האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב"**" – תרגום לעברית של הקלאסיקה הרוסית נחשב אחד הספרים המרתקים בהוצאה, וזכה להערכה רבה בשל העלילה הסוריאליסטית והמשחק בין מציאות לפנטזיה.
2. **"תמונות יפואיות" מאת מנחם תלמי** – ספר שמביא את האווירה והחיים ביפו בשנות החמישים והשישים, והוא אהוב במיוחד על חובבי התרבות הישראלית הקלאסית.
3. **"קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי" – אמנם יצא לראשונה בהוצאת "דביר", אך בהמשך ראה אור בגרסאות רבות גם ב"בבל", והוא אחד הספרים הישראליים המצליחים ביותר בעולם.
לכל אחד מהספרים הללו קהל מעריצים שמעריך את בחירת התכנים ואת ההקפדה בתרגום.
לטובת מי שאינו בקי, אף אחד מהספרים הללו לא ראה אור בהוצאת "בבל". גם לא ה"גרסאות הרבות" של רב-המכר של יובל נח הררי. אילו הייתי משקיע זר ששוקל לרכוש את הוצאת "בבל", יש להניח שהייתי מקבל החלטת רכישה בעקבות סעיף 3. ואני נחרד לחשוב על החלטות יותר הרות גורל מהשתלטות על הוצאת ספרים – למשל, הוצאה להורג. היום שאלתי שוב; התשובה תוקנה בשקר חלופי, והפעם זכתה בזכויות היוצרים הוצאת עם עובד:
כשאמרתי שמדובר בשקר, הטעות תוקנה, בשקר נוסף (שלישי), תוך התנצלות לבבית וכנה:
שאלתי אותו על ספר שכתבתי מזמן (בהוצאה הנ"ל). הוא לקח את הדמות מספר אחד וקבע בביטחון שהיא מופיעה ב"מספר ספרים". שוב, לטובת מי שאינו מכיר, סעיפים 1+2 הם שקר, וסעיף 3 הוא קלישאה: השילוב המאפיין את הפואטיקה של הבינה המלאכותית.
עכשיו רק חשבו על דורות של ילדים שידברו עם המסכים האלה וילמדו מהם סגנון ורטוריקה.
אולי המכונות לא יהיו מכונות חיסול לגופים כמו בקטע הזה מ"שליחות קטלנית" (תרגום קטלני ל-terminator) אלא מכונות חיסול של תודעה, של מחשבה, של יצירתיות, של דיבור ושל אמת?
לפעמים זהב מתגלה במקומות לא צפויים. "סיפורי טחבים", הספר של רובין וול קימרר (תרגמה ברוריה בן-ברוך, סדרת "אנימה מונדי" בהוצאת בבל) שראה אור לאחרונה בעברית הוא ספר נהדר ועשיר על תת-עולם צנוע וחשוב בממלכת הצומח: הטחבים, שהם אולי ההייקו של העולם. לא אכתוב כאן על הספר בכללותו אלא רק על סופו, שהייתה לי בו התגלות. מתואר שם סוג מסוים ונדיר של טחב. זהו טחב הגדל במערות, וניזון מאור שמש מועט – אור שקיעה. רק כשהשמש מנמיכה מגיע האור אל תוך המערה. או אז, כותבת קימרר, "לרגע אחד… המערה מוצפת אור. הכמעט-לא-כלום של סכיסטוֹסְטֶגָה [=הטחב הנ"ל] מתפרץ במטר של ניצוצות… ואז, בתוך דקות, נעלם האור ואיננו. כל צרכיו מסופקים ברגע חולף אחד בסופו של היום, כשהשמש נערכת בקו אחד עם פי המערה". אבל אז, אחרי שהטחב מקבל את מנת אורו שהיא מזונו, הוא מתחיל לזהור. הוא כמו מחזיר את האור שספג, ונעשה כמעין גחלילית מערות טחבית. כותבת קימרר, "[…] צירוף הנסיבות המאפשר לו להתקיים מלכתחילה הוא כה בלתי סביר, שאפשר לומר שסכיסטוֹסְטֶגָה יקר יותר מזהב… חייו וגם חיינו מתאפשרים רק בזכות אינספור התרחשויות בו-זמניות המביאות אותנו אל המקום המסוים הזה ברגע המסוים הזה. המענה השפוי היחיד למתנה הזאת הוא לנצנץ בחזרה". כך מסתיים הספר. אם תרצו, לפניכם התשובה לשאלת משמעות החיים ומהותה של האמנות. כי מהו שיר, ציור, מוזיקה וכדומה אם לא הנצנוץ האנושי המגיב לאור-העולם ומשתתף בו? תגובה ל"צירוף הנסיבות המאפשר [גם לנו] להתקיים מלכתחילה"? הטחב הזה יודע לנצנץ; האדם יודע לכתוב שיר או לצייר ציור או לנגן וכו' – זה נצנוצו המיוחד. מי היה משער שנלמד שיעור כזה מטחב? ואילו עוד מורים נמצאים שם בחוץ, במערות ומִחוצה להן? הטחב מלמד את מי שרוצה להיות תלמידו לא רק מהי כתיבה ויצירה, אלא איך ראוי להתקיים: "המענה השפוי היחיד למתנה" הוא הענקת מתנה.
תורגם מספרדית בעזרת Chat GPT ונערך קלות. טיוטת ביניים, 22.10.24. להורדת פסק הדין המלא בתרגום לאנגלית ולפרטים נוספים ראו כאן. ההדגשות אינן במקור.
כפי שעולה מהמשך פסק הדין, הפסיקה ושינוי החוקה האקוודורית שעל בסיסה ניתן פסק הדין התרחשו אחרי שב-50 השנים האחרונות חוסלו 96% מהיערות הבראשיתיים של אקוודור. פסק דין זה, שהוא בבחינת הלא-יאמן בעמדתו הנאורה ובהגנה המרבית שהוא מעניק לטבע שמעבר לאדם, צריך להיקרא בהקשר זה, של מאבק על כבשת הרש, אך אין סיבה שהוא לא יהווה השראה ומופת למקומות בעולם שנפגעו פחות. פסק הדין תואר כפסק הדין החשוב ביותר במאה הנוכחית עד כה, ואפשר להבין מדוע. לא נפעמתי משום טקסט ספרותי כתוב בשנים האחרונות כמו מפסק הדין הזה. המחשבה שעלתה בי למקראו היתה, שבמָקום שבית המשפט שלו כך מדבּר הייתי רוצה לגור.
~
28. החוקה האקוודורית מציינת במבוא כי היא מכירה בטבע או בפאצ'ה-מאמה [אֵם העולם, אמא אדמה; ד"ב], כחלק בלתי נפרד מקיומנו. הכרה זו כוללת תפיסה הוליסטית הקושרת את האדם לטבע.
28. במבוא לחוקה האקוודורית נכתב כי הטבע או פאצ'ה-מאמה, שאנו כלולים בהם ושבלעדיהם קיומנו אינו אפשרי, הם יסודות הכרחיים לחיים. בהתאם, תפיסת הטבע המפותחת בסעיף 71 לחוקה כוללת את בני האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע ומהחיים המתחדשים והמתגשמים בו.
29. הצהרה זו של העם האקוודורי, השוזרת את הידע של העמים הילידיים ואת המדע המערבי המודרני, מתייחסת לארכיטיפ האוניברסלי של האם, ובכך מזכירה את הקשר ההכרחי בין בני האדם והטבע.
30. ההכרזה מדגישה כי הפצ'אה-מאמה חיונית לקיומנו, וכך מבהירה החוקה כי קיומה של האנושות כרוך באופן בלתי נמנע בקיומו של הטבע. זכויות הטבע כוללות, לפיכך, גם את זכותה של האנושות לקיומה.
31. לא מדובר ברטוריקה פואטית אלא בהכרה משמעותית ומחויבות מבחינה היסטורית, הדורשת, לפי החוקה, יצירת אופן חדש של חיים אזרחיים בהרמוניה עם הטבע.
32. בית המשפט מדגיש כי ערכים אלו נכללים במבוא החוקה, בו מתומצתים הערכים היסודיים של העם האקוודורי, ומבוטאים לאורך כל החוקה, כולל ביחס לתפיסת החיים הטובים ולמודל הפיתוח.
*
זכויות הטבע וצדק אקולוגי
33. בית המשפט מציין שבדיון הקודם של בית המשפט המחוזי הושם דגש על ההתייעצות הסביבתית, בעוד שבית המשפט הראשון לא דן בטענות על הפרת זכויות הטבע ודחה את הבקשות למתן צווים זמניים בטענה כי מדובר בנושא חוקי בלבד שאינו מתאים לתביעה חוקתית.
34. בית המשפט מודאג מכך שזכויות הטבע, שלהן החוקה מעניקה הכרה מפורשת והגנות, אינן נבחנות כראוי ובמועד על ידי שופטים, רשויות ציבוריות ואזרחים.
35. זכויות הטבע, כמו כל הזכויות המעוגנות בחוקה האקוודורית, הן בעלות כוח נורמטיבי מלא. הן אינן אידיאלים או הצהרות רטוריות בלבד, אלא הוראות משפטיות מחייבות. לפי סעיף 11(9), כיבוד והגנה על זכויות אלו היא חובת המדינה העליונה.
36. על המדינה, דרך כל מוסדותיה, לעדכן את כללי המשפט בהתאם לזכויות אלו, ולהתאים את המדיניות הציבורית כדי להבטיח את קיומן של זכויות הטבע.
37. באשר לחובותיהם של האזרחים, סעיף 83(6) לחוקה מציין במפורש את החובה לכבד את זכויות הטבע ולשמור על סביבה בריאה.
38. בית המשפט קובע כי הכוח הנורמטיבי של החוקה חל לא רק על זכויות הטבע, אלא גם על כל ההגנות והעקרונות החוקתיים החלים. סעיף 71 קובע שכל אדם, קהילה או עם יכולים לדרוש מהמדינה להגן על זכויות הטבע, תוך יישום עקרונות החוקה.
39. זכויות הטבע וההגנות עליהן ניתנות ליישום מיידי על ידי כל רשות ציבורית, לרבות שופטים, בהתאם לסעיף 11(3).
40. עקרון "פרו נאטורה" ["לטובת הטבע"] קובע כי יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה ביותר עם זכויות הטבע, ויש ליישם עקרון זה גם על פרשנות הוראות החוקה עצמה.
41. כאשר שופטים דנים בתביעות על הפרת זכויות הטבע, עליהם לערוך בחינה קפדנית של הטענות, ואין לדחותן בטענה שמדובר בנושאים מנהליים בלבד.
*
הערך הפנימי של הטבע
42. זכויות הטבע מבוססות על ההכרה שיש לטבע ערך פנימי משלו, ללא קשר לתועלתו לבני האדם. סעיף 71 מבהיר זאת באופן ברור.
43. מדובר בתפיסה מערכתית המגינה על תהליכים טבעיים בזכות ערכם העצמי. המערכת האקולוגית מוגדרת כמערכת חיים שמגיעה לה ההגנה המקסימלית האפשרית.
44. בית המשפט מבהיר כי התפיסה של הטבע כבעל ערך עצמי מחייבת הגנה על מערכות אקולוגיות ספציפיות כמו היער המוגן "לוס סדרוס".
45. יש להבין את עקרון הסובלנות האקולוגית, שמסביר כי מערכות טבעיות פועלות באופן מיטבי בתנאים סביבתיים שלא השתנו מעבר לגבולות הסיבולת שלהן.
46. המערכת האקולוגית מוגדרת כקבוצה של אורגניזמים שמתקיימת באזור מסוים ובעלת מאפיינים משותפים. האורגניזמים מהווים את המרכיב הביוטי של המערכת.
47. מערכת אקולוגית מגוונת היא מערכת הכוללת מספר רב של מינים באינטראקציה ביניהם, מה שמקנה לה עמידות גבוהה.
48. תפיסת הערך הפנימי של הטבע קשה להבנה בגישה אנתרופוצנטרית, הרואה בטבע רק מקור למשאבים לשימוש האדם.
49. גישה זו, הרואה בטבע משאב בלבד, מאתגרת את הבסיס עליו נשענות זכויות הטבע.
50. הכרת הערך העצמי של הטבע משקפת תפיסה אחרת של האדם עצמו ושל הקשר שלו עם הטבע.
51. בית המשפט מצטט את פסיקת בית המשפט הבינלאומי לזכויות האדם (IDH) המבהירה כי ההגנה על הטבע אינה רק בגלל התועלת לאדם, אלא גם בשל חשיבותו לקיום כל היצורים החיים.
52. מדובר בשינוי פרדיגמה משפטית, אשר שואפת להסתגלות האדם למערכות הטבע ולא לניצולן.
53. החוקה מכירה בזכות ליהנות מהסביבה ומהמשאבים הטבעיים שיאפשרו חיים טובים ("סומק קאוסאי").
*
בנוגע להכחדת מינים והשמדת מערכות אקולוגיות
68. הפרה בוטה של זכות הטבע לכיבוד מלא של קיומו מתבצעת בפעילויות המובילות להכחדת מינים. אלו הפרות בהיקף ששקול לרצח עַם בתחום של זכויות האדם. הכחדת מין, שהתהליך הממושך שהטבע השקיע בו לעיתים מיליוני שנים, גורמת לאובדן בלתי הפיך של מגוון וידע. בשל חומרתו ואי ההפיכוּת של נזק של הכחדת מינים, סעיף 73 לחוקה מיישם את עקרון הזהירות במקרים אלה.
69. בנוסף, לאור הקשרים המערכתיים שמקיימים כל מיני בעלי החיים והצמחים, היעלמותם של אחד או יותר מהם עלולה להוביל להכחדת מינים אחרים. ולכן להשמדת מערכות אקולוגיות שלמות או לשינוי קבוע של מחזורים טבעיים, כפי שמוזכר בסעיף 73 לאותה חוקה. השמדה או שינוי זה עלולים להיגרם גם מסיבות אחרות מלבד הכחדת מינים, אך בית המשפט מבקש להדגיש כאן את האופי המערכתי של תופעות אלו. בנוסף, הפרות אלו של זכויות הטבע עשויות לגרום להשפעות שליליות בלתי צפויות על בני האדם, מה שעלול להוביל גם להפרות זכויות נוספות, כמו הזכות למים ולסביבה בריאה, כפי שנדון בהמשך פסק דין זה.
כדאי מאוד לצפות, גם כדי להיזכר בסוג אחר של טלוויזיה, טלוויזיה הגותית ועמוקה, וגם בהקשר של זמננו ומקומנו. הילמן מעיר בתחילת הדברים שהגיבור של תרבותנו, כמו סטאלון או שוורצנגר (זה משנות ה-90) אף פעם לא עוצר לנוח. אף פעם לא מתעייף. לעולם לא תתפוס אותו מפהק. זה גיבור שנמצא במאניה מתמדת. וזה תיאור לא רע, נדמה לי, להנהגת המדינה. אין מקום לעצור, להסתכל פנימה, להיות בעצב עמוק על החטופים שבאחריותך ולהסיק מסקנות מהעצב הזה, לחשוב על הנפגעים החפים מפשע, הרבים מספור, משני עברי הגבול. יש מקום רק להתקדמות בלתי פוסקת. יום כיפור והעצירה שלו, והסוכה על הארעיות שלה, היו יכולים להיות זמן לזה. אבל אני מניח שהם יהיו רק הפוגה יחסית כדי לחזור למאניה. והעצב לסוגיו למול מציאות כזו הוא מתבקש, וזה הנושא של הסרט היפה הזה.
בהוצאת "ספרי בלימה" רואה אור ספר חדש שעניינו הגשם, הספרות ודרך השירה. כך כתוב על דש הספר:
להבות הלב וענני הגשם מציע התבוננות בתופעת טבע מוכּרת: מים מן השמיים. את ההתבוננות הזו מלמדים משוררים. ההתבוננות נובעת מדרך חיים שאפשר לכנותה "דרך השירה", דרך חיים המבוססת על האמונה או על ההבנה ששום דבר אינו סתמי.
אפשר להבין את האמירה הזו בשתי דרכים: כקביעת עובדה ששום דבר בעולם אינו סתמי, או כהחלטה להתייחס לעולם כאל עולם ששום דבר בו אינו סתמי. זה גם ההסבר ליופייה של השירה: עבור המשוררים גם המילים אינן דבר סתמי, לא רק הדברים שהן מתארות.
הספר מציע הליכה בלי מטרייה בין כמה מהטיפות היפות ביותר של גשמי הספרות העברית – בתנ"ך, בספרות האגדה, בשירת ספרד ובשירת משוררים בני זמננו. אבל קריאת הספרות אינה תכליתו היחידה: זהו ספר שמבקש להיעזר בספרות כדי לשמור על נוכחוּת בחיי היומיום, ולא רק בעונת הגשמים.
מישהו בחדר, מייקל סוונברג, ניגש אלי וסיפר לי שהוא היה אח ב"חיל השלום" בבורקינה פאסו (ווֹלטה עילית). רק הבנים הלכו שם לבית הספר. תפקידן של הבנות הצעירות היה ללכת בבקרים לבאֵר ולשאוב מים עבור משפחותיהן.
מייקל עמד מדי יום ליד הבאר, בידו לוח וגיר, וכתב עליו אות אחת מהאלפבית. זה היה כל מה שהנערות יכלו ללמוד בזמן שחיכו בתור לבאר.
ביום השמונה-עשרה, אחרי שהציג את האות R, למרים, שהיתה בת עשר, היו מספיק אותיות כדי לכתוב את שמה. הוא נכח ברגע שמרים, בפעם הראשונה, אחזה בלוח וכתבה את שמה: M-I-R-I-A-M. הוא ראה אור מבליח בעיניה, אור שלעולם לא ידעך. לפתע לסימנים השרירותיים הללו הייתה משמעות. היא הייתה הראשונה, מפני שנערות רבות נקראו למשל Bintou או Zenabou, ואותיותיהן היו ממוקמות במורד האלפבית. הן נאלצו להמתין עד שיוכלו להשלים את שמן.
[…] אבל מייקל רצה לומר לי עוד משהו על הרגע ההוא עם מרים, מפני שזה היה גם הרגע שלו. "הייתי אח וחשבתי לפתוח מרפאה, אבל באותו רגע הבנתי מה חינוך יכול להגשים, ושחינוך הוא אבן יסוד שקודמת לטיפול רפואי. פתחתי בית ספר בכפר עבור הנערות".
בשבט האפריקאי הזה, שכחתי את שמו כרגע, יום ההולדת של ילד נקבע לא ביום שבו הילד נולד לפי המושגים שלנו, וגם לא על פי מועד תחילת ההיריון, כמו בתרבויות אחרות. יום ההולדת של ילד בשבט הזה נחשב היום שבו הילד עלה במחשבה בתודעתה של אמו. זה היום שבו הילד נהרה או נולד באמת.
כשאישה מחליטה שהיא תהיה אם לילד, והרעיון ממלא אותה, היא ניגשת ויושבת לבדה מתחת לעץ. היא מאזינה עד שהיא שומעת את שירו של הילד שרוצה לבוא.
אחרי ששמעה את שירו של הילד הזה היא חוזרת אל הגבר שיהיה אביו של הילד ומלמדת אותו את השיר. וכשהם שוכבים, כדי להרות את הילד באופן גופני, בחלק מהזמן הם שרים את שירו של הילד. זו דרכם להזמינו.
ואז האמא מלמדת את שירו של הילד למיילדות ולזקנות הכפר בעודה הרה, על מנת שכשהילד יגיע וייוולד, ישירו הזקנות ואנשי הכפר האחרים שסביבה את שירו של הילד וכך יקבלו את פניו.
כשהילד גדל שאר אנשי הכפר לומדים את שירו. אם הילד נופל ונחבל בברך, מישהו ירים אותו וישיר לו את שירו. וכך כשהילד יעשה משהו יפה, למשל בטקסי ההתבגרות; כדי לכבד אותו או אותה, ישירו לו או לה את שירם.
זה ממשיך כך לאורך חייהם.
בחתונה, שירי שני בני הזוג מושרים ביחד.
ולבסוף, כשהילד הזה עומד למות, כל אנשי הכפר יודעים את שירו. כשהילד שוכב, נכון למות, כולם שרים, בפעם האחרונה, את שירו של האדם הזה.
אני מבקש לתרום כאן את חלקי להמלצות שבוע הספר. איני יודע מדוע לא כתבתי על הספר כבר כשיצא. הפנטזיה שעומדת בבסיס הַפְצָרָתִי לקרוא בספר הזה היא כזו: אני מנסה לדמיין ספר, שאילו יהיה קיים הן בעברית הן בערבית, ואילו מנהיגי כל האזור יקראו בו, אפשר לדמיין שיהיה בכוחו להביאם למסקנה שיש משהו שגוי באופן עמוק בחיים שהם חיים לעצמם ויוצרים לאחרים, בסבל הזה שאין לו סוף, שארוך יותר מחיי כל אחד מן המעורבים, שאנו נולדים לתוכו ויוצאים מן העולם כשהוא עוד בתוקפו, כמו דגים לתוך הים, הקיים בטרם היו.
הפנטזיה הזאת מבקשת לדמיין את הספר הנחוץ בימים האלה. הספר הזה לא יכול להיות כתבי הקודש של הדתות מפני שהספרים מחולקים בין הצדדים האויבים, מגדירים אותם, אף מלבים את הסכסוך בפרשנויות גסות. הוא גם לא יכול להיות ספר פרטי מדי, כי הוא חייב לגעת במשהו קולקטיבי ולהיות רלוונטי לכל הצדדים הניצים. הוא גם לא יכול להיות ספר שעוסק רק בתופעות ההיסטוריות או בכשלים צבאיים. כל אלו חשובים אבל שטחיים. בעיקר, הוא צריך להיות ספר שיהיה חשוב גם אם יתברר שגורלנו נחרץ.
הספר הטוב ביותר שאני יכול לדמיין הוא ספרה של רחל גורדין, ציפור בקרקעית אגם: מסע אישי בעקבות השייח' הסוּפי הגדול אבן ערבּי (גמא, 2021).
כך כתוב בפסקה הראשונה של הספר (עמ' 7): "קראתי באתר האינטרנט של תנועת בְּשַארָה: בשארה היא הביטחון שאינך מה שחשבת שהנך, ומה שאת/ה באמת – מה שיש בך – הוא כזה אוצר, אמת, מסתורין, שאפילו הצצה בו תשנה את חייך לתמיד".
משהו כזה, טלטלה כזו, דרושה כאן. הנורמליזציה של האלימות ושל המלחמה נובעת מתפיסת מציאות מסוימת, שלעתים היא חילונית לגמרי ("מאבקי כוח") ולפעמים היא דתית באופן אינפנטילי ("אלוהים הבטיח לנו"). המשתתפים בטירוף האַלים אינם יודעים מי הם. מתוך הטעות הזאת מתגבר הסבל.
הספר הזה, שנכתב על ידי יהודייה ישראלית אבל בא מתוך העולם הסוּפי המוסלמי. הדמות העיקרית בו היא אבּן ערבּי, השייח' בן המאה ה-12, אם כי "בשארה לא הוגדרה כדרך סוּפית או בכלל כדרך מותווית מראש" (עמ' 37). זה ספר שיוצר מרחב ביניים בין הישראליות והאיסלם, וגם בין מה שנתפס כ"דתי" ובין מה שנפתח כ"חילוני".
אולי עיקרו של הספר בקליפת אגוז הוא המילים "ישנו בך זה היודע" (עמ' 15). ההצעה היא להתמקד בנוכחוּת היודעת שבתוכנו, שאינה מחשבה זו או אחרת, ולא רצון זה או אחר, כי הנוכחוּת הזו קיימת גם כשאין שום מחשבות (למשל, בין מחשבה למחשבה) וגם כשישֵנים ואין כל רצונות. ההצעה היא לחוש את הזהות העצמית, את התשובה לשאלה "מי אני", כמושתתת על "זה היודע" הנמצא שם (אנו מוצאים דברים בנימה דומה אצל מורי הצ'אן, כמו לין ג'י [סין, המאה ה-9], שאמר לתלמידיו – אני מצטט מהזיכרון – "רק בִּטחוּ במה שפועל בתוככם ברגע זה ממש", ובימינו אצל אקהרט טולה ואחרים).
ההצעה היא לא רק לעולם פנימי חדש אלא לעולם חדש. "עולם עייף הוא זה שכל דבר בו מזכיר דבר אחר שכבר קרה" (17). עולם המלחמה הוא עולם עייף. ומעייף. מוכּר וידוע לעייפה. אבל, כותבת גורדין, "בשבילי עומק הוא הפתעה" (עמ' 19). ההפתעה בעולם המלחמה היא תמיד קטלנית. כאן החיפוש הוא אחר הפתעה עמוקה. הפתעה שמגלה את העולם, כלומר יוצרת אותו (למשל, כיצירת אמנות) ולא הורסת אותו.
"איבּליס (השטן) הוא גילום מובהק של האגו האנושי: עיקש, יהיר, ובעיקר – אינו מסוגל לכרוע ברך ולהצמיד את מצחו לאדמה" (77). אם הפנטזיה שלי היא של קריאה, קריאה שתוביל לדת חדשה אולי, שמעבר להבדלים, דת שיהיה בה המיטב של כל הדתות, אפשר להוסיף פנטזיה של כריעה. כל חברי הכנסת, כל השׂרים, שלנו, שלהם, כל השכנים, כל האויבים והקרובים, נפגשים, וכורעים על האדמה הפצועה הזאת, מצמידים את המצח ושוהים כך, עד ש"הרוח משתחווה לרוח האוניברסלית שממנה הגיחה" (עמ' 78).
אני מאמין שמשהו ברוח זאת יקרה יום אחד. אולי זה ייקח 50 או 500 שנה. אבל אפשר להתחיל היום עם הספר היפה הזה.
מתחת לשולחן 