אוסטרליץ, מאת וו. ג. זבאלד, תירגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר, 246 עמ'
[פורסם ב"הארץ", מוסף ספרים, 13.12.06]
בעוד כמה שורות ייכתבו כאן שבחים רבים על הרומן "אוסטרליץ" מאת הסופר הגרמני וו. ג. זבאלד; אבל לצערי עלי לפתוח, מכורח חובתי המקצועית, בנימה אחרת. יש לברך את הוצאת כתר על פרסום ספר שני בעברית של הסופר הגדול הזה, אך אי אפשר להימנע מלציין את הטיפול הרשלני וחסר הרגישות בהצגת הספר לקורא העברי על הכריכה האחורית. דווקא מפני שמדובר בספר כה חשוב – בעיני, החשוב ביותר שנדפס כאן השנה – הפער בין הטקסט עצמו לבין הדברים המודפסים על הכריכה הוא בלתי נסבל.
הטקסט על גב הספר אינו חתום, ומן הסתם נכתב על ידי אחת משתי עורכות הסדרה. ראשית, וחשוב מכל, קשה להבין מה חלף במוחה של הכותבת כשגילתה את תעלומת הספר כבר במשפט הראשון. הרומן הזה בונה חידת חיים, עקב בצד אגודל, עד לפתרונה החלקי, בערך במחצית הספר. מי שכתבה את גב הספר רמסה את המהלך המעודן הזה, כלומר את היצירה. מעבר לכך, הטקסט שעל גב הספר גדוש בשגיאות, הנובעות מאי הבנת הנקרא ברמה הבסיסית ביותר. השיחות בין שני גיבורי הספר נמשכות 30 שנה ולא 20, ככתוב; אוסטרליץ לא נכנס לתחנת רכבת בליברפול, ככתוב, אלא לתחנת "רחוב ליברפול" בעיר לונדון; הוא איננו מגיע לתחנת הרכבת במסגרת "מחקר" אלא להיפך, אחרי שהשליך את ניירותיו המחקריים לאשפה; ויילס איננה "מחוז" של בריטניה; ולפחות לגבי אחד מהוריו של אוסטרליץ, איננו יודעים כי "נספה במחנות ההשמדה", ככתוב. חוץ מזה, חוויית הגילוי בסיפור איננה, לגבי אף אחת מן הדמויות, "מטהרת"; וגם לא ברור במה הקוראים נהפכים ל"נבונים יותר" אחרי הקריאה. ההיפך הוא הנכון: הם נעשים נבוכים יותר, כי זהו טקסט מפרק. ועכשיו לספר.
* * *
לכל אדם יש מקום או מקומות בעולם, והוא נמצא בתוכם בזמנים של חייו. "אוסטרליץ" הוא סיפור על אדם שזמנו ומקומו השתבשו בילדותו המוקדמת בגלל מלחמה. המלחמה (ולא רק מלחמת העולם השנייה, שבה מדובר ברומן) היא נוראה ולו מן הסיבה שהיא משבשת והורסת את המקום ואת הזמן, ובכך משבשת את החיים. הסיפור הזה הוא על "ההתרסקות הקטלנית של יצור אחד ויחיד שנקלע מחוץ למסלולו הטבעי" (עמ' 232). במקור נאמר משפט זה בספר על ציפורים המתרסקות אל חלונות הספרייה הלאומית החדשה בפאריס. אבל לכל אורך הסיפור נוצרת הקבלה בין דמותו של אוסטרליץ לציפורים ולחרקים מעופפים אחרים (פרפרים, עש, יונים; יש בספר תוכי ששמו כשמו של אוסטרליץ).
אל תתנו לממדיו הצנועים של הספר להטעותכם: פתיחת הספר הזה היא פתיחה של תהום. הגילוי בספר איננו "מענה ומטהר" אלא רק מענה; אי אפשר להמתיק את זה. במלים פשוטות, מה שקורה בסיפור הוא שיבוש של מקום (עקירה) ושיבוש של זמן (התחלת חיים חדשים בגלות תוך ניסיון למחיקה כפויה של החיים הקודמים). שני השיבושים האלה מסבירים את שיבושי התודעה של אוסטרליץ ההולכים ונחשפים בספר, הולכים ומסתעפים, מתאחים קצת במפגש עם הזולת, ושוב נקרעים. לא פחות מזה, שיבושים אלה מסבירים את אופיו של העולם הנחשף בספר הזה כולו, והעולם הזה אינו רק עולמו ה"פרטי" של אוסטרליץ. כלומר, העולם כולו כמו נתון להשפעת ההדף של שיבוש הזמן והמרחב, גם עשרות שנים אחרי המלחמה. כמעט בלי יוצא מן הכלל מתנהל הספר בין חללים מוזרים, מעוותים, זרים לעצמם, כפולים. זה מתחיל בגן החיות באנטוורפן, שבתוכו נקלע המספר ל"נוקטורמה", גן חיות בתוך גן החיות, המיועד לחיות לילה. בשעות היום של בני האדם מצויות חיות הלילה באפלה מלאכותית, וכך יכולים המבקרים לצפות בהן כשהן פעילות. לאחדות מן החיות ב"עולם ההפוך" הזה היו "עיניים גדולות במיוחד ואותו מבט חוקר משתהה שאפשר למצוא אצל ציירים ופילוסופים מסוימים" (עמ' 6).
הקיום ההפוך הזה, בעולם שהוא בתוך עולמנו, אבל מבודד ממנו והפוך ממנו ובכך גם משקף אותו, הוא הקיום הרגיל בספר הזה. המספר עצמו מספר איך "התמונות מן החלל הפנימי של הנוקטורמה התערבבו (…) עם התמונות שנשמרו בזיכרוני מן האולם המכונה 'אולם הצעדים האבודים' שבתחנת הרכבת של אנטוורפן" (עמ' 7).
המעבר הזה של מרחב אפל ומוזר אל העולם ה"נורמלי" אופיינית ל"אוסטרליץ"; העולם נצבע לאט בצבעי הלילה. יצוריו הם יצורי לילה כאלה, לא במובן שחשוך תמיד ברומן (אם כי רבים בו המקומות החשוכים), אלא שהוא מתנהל כמעין חלום אפל, שהחולמים בו (המספר ואוסטרליץ) פקוחי עיניים במידה בלתי מצויה, משתדלים לראות. דווקא העלטה מחייבת אותם להתבונן, "לחדור מבעד לאפלה המקיפה אותנו באמצעות התבוננות ומחשבה בלבד" (עמ' 6). שיאו של תהליך ההחשכה הזה הוא בהפיכתה של לונדון כולה למקום לילי לגמרי (עמ' 107), ושל אוסטרליץ לחיית לילה. כוחו של הספר הוא בהפיכת קוראיו ליצורי חושך כאלה בעצמם. לקרוא בספר הזה משמעו להגיף איזה תריס, לכבות איזו מנורה ולהגדיל את העיניים.
כך, כל מקום בספר זר לעצמו, או שהוא שכפול או הד של מקום אחר, והדבר נובע בדיוק מן האופן שבו אוסטרליץ קיים בעולם. כמי שחי חיים "כפולים", כל מקום יכול להיות מקום שבו הוא היה כבר בחייו האחרים, הנשכחים, ולכן הוא גם לא מקום "פשוט" אלא תמיד מפוקפק (המקום היחיד ברומן, כמדומני, שאינו כזה, הוא משתלה קטנה באנגליה, שבה עובד אוסטרליץ אחרי התמוטטותו; עמ' 193). במקביל, כל מערכת הזמן עוברת שיבוש עצום בספר. למשל, אוסטרליץ והמספר מביטים בשעון ענק. אורך המחוג שני מטרים, ושניהם מרגישים "איזה זמן אינסופי עובר עד ששוב חולפת לה דקה" (עמ' 9).
במקום אחר מזכיר אוסטרליץ ציור נוף. זהו "נוף אנטוורפן עם נהר הסכלדה הקפוא" משנת 1590 מאת הצייר הפלמי לוקאס ואן ואלקנבורך (1530-1597). אוסטרליץ מדבר על פרט כ
לשהו בציור (אשה שהחליקה), אבל נדמה שהוא נמשך אל הציור הזה לא בגללה אלא בגלל הספינות התקועות בנהר שקפא, בעומק הציור. כי זהו בדיוק מצבו של אוסטרליץ בעולם. אם הזמן הוא נהר (ואוסטרליץ מפקפק במטאפורה הזו בהמשך), מה קורה למי ששט עליו וקופא? "אוסטרליץ" הוא סיפורה של ספינה שכזאת, שקפאה ונעצרה אך גם – וזה אסונה – המשיכה לשוט, בו זמנית. "נראה לי שהרגע שמציג ואן ואלקנבורך ביצירתו לא חלף מעולם", הוא אומר (עמ' 14). מאוחר יותר (עמ' 179) שואלת אותו ידידתו: "למה, מזמן שהגענו הנה, אתה כמו אגם שקפא כולו?"
בקריאה שנייה, כל המקומות בספר הופכים למקבילות ארכיטקטוניות למצבים נפשיים. כשאוסטרליץ מדבר על ביצורים ועל חוסר התוחלת שבהם (הביצורים אף פעם אינם עומדים בקצב הפיתוח של הנשק שנועד להרוס אותם), הוא מדבר גם על ביצורים נפשיים ועל חוסר היכולת שלהם להדוף את העבר השם עליהם מצור. כשהוא כותב ש"המבנים שמידותיהם מוגזמות כבר מטילים לפניהם את צל הריסתם הצפויה" (עמ' 18), הוא מנבא אולי את גורלו שלו. וכך, דמותו של אוסטרליץ עצמה שמה "מצור" על קיומו של המספר הגרמני, שבהגירתו לאנגליה חשב אולי להקים לעצמו ביצורים כאלו מפני עברו הלאומי, ומפני בני ארצו ש"חייתי בקרבם עד שנתי העשרים" (עמ' 22), הוא אומר – כאילו הם כבר אינם חיים בקרבו.
בכלל, מה שנראה בקריאה ראשונה כסיפורה של ידידות בין המספר לבין אוסטרליץ מקבל גוון קודר יותר, ככל שמובן שהקשר ביניהם איננו קשר של רעות ממש, אלא מעין התגוששות והתנגשות דוממת (התצלום בעמ' 92-93 של שני כדורי ביליארד, לבן ושחור, מתמצת את הזיקה ביניהם, כמו בין צמדים רבים אחרים בספר, הגוררים זה את זה אל אובדן וריחוק דווקא מתוך מפגש ואהבה). אוסטרליץ זקוק להקשבתו של המספר הגרמני, והמספר הגרמני זקוק לסיפורו של אוסטרליץ, אבל התלות ההדדית הזאת איננה מאפשרת קריאה קיטשית, של "פיוס" בין העמים. אוסטרליץ והמספר כמו רודפים זה את זה ותמיד ממשיכים בשיחה מהמקום שבה נעצרה, גם ממרחק של שנים רבות, מפני שהם, למעשה, אחד, או מעין כפילים. פגישותיהם המקריות לאורך עשרות שנים נקראות כגזירת גורל שיש לשאת בה, לא כסדרה של תקריות משמחות.
האפקט של ההילוך האטי הוא המלנכוליה של הספר, שאין ממנה שום מוצא. היא רק מתפרשת "לצדדים" וממלאת את העולם בעוד ועוד שלוחות, מקומות וסיפורים, ממש עד השורה האחרונה. לכן הספר מלא במרחבים מבוכיים, בניינים ענקיים נטושים למחצה, טירות ענק, רשתות מסוגים שונים, תהומות, מרתפים, "מדרגות ופרוזדורים שאינם מוליכים לשום מקום", בית ש"עומד שם למטה בעומק של מאה רגל תחת המים האפלים" (עמ' 45). הסגנון של זבאלד נוצר "בעקבות" הסגנון של אוסטרליץ, שנובע מהאופן שבו הוא מתקיים במרחב המסועף הזה. סגנון זה הוא המקנה לטקסט כולו את הרגשת החלום האינטנסיבית שלו. הצירוף של תמונת העולם כנוקטורמה ענקית עם התנועה הלא סדירה, המשוטטת בה לא לפי תוכנית קבועה, הוא בעת ובעונה אחת האופן שבו נעים גיבורי הסיפור והאופן שבו קוראים את הסיפור.
לא מפתיע שבעולם האפל הזה סובבות רוחות רפאים, כלומר אנשי העבר, כדבר שגרתי. אנו פוגשים בהם בוויילס (בעמ' 48), "בדרך כלל נמוכים בטפח אחד או שניים ממה שהיו בחייהם (…) עטופים בשכמיות אפורות"; וכעבור שנים רבות במריינבד (עמ' 180), הם "נמוכים במידה בולטת לעין (…) לבשו מעילי גשם (…) בצבע כחול-אפור". במפגש השני הקבוצה אינה מתוארת כקבוצת מתים אלא כאנשים רגילים הנופשים במקום. אבל הקורא יעמוד מיד על טיבם. מישהו מספר לאוסטרליץ הנער שהוא גנב פיסת בד שחורה מאלונקה שנשאה קבוצת מתים, ואוסטרליץ מוסיף, ש"לא יותר מפיסת משי כזאת מפרידה בינינו לעולם הבא" (עמ' 48). הספר מלא צעיפים דקים כאלה, וילונות. אלו שרידי ההפרדה והשיבוש שגרמה המלחמה, מזכרות מן המוות שהן גם שערי הכניסה אליו. בסיפור הזה פיסת המשי נקרעת: לא לחלוטין, אבל הקרע גדול דיו כדי שנוכחותו של העולם האחר תחלחל ותציף את עולמנו.
המטאפורה של רשת או מבוך פועלת בסיפור בעוד מובן. היא הופכת את הקול המספר לקול שהולך ומתערטל מעצמיותו, הולך ומוותר על סיפורו שלו. הסיפור מתחיל בסיפור מסעותיו של המספר מאנגליה לבלגיה, אבל מהר מאוד "נמסר" הסיפור לאוסטרליץ, שהמספר ממשיך להביא את סיפורו באותו קול. אבל זה לא נעצר כאן: אוסטרליץ עצמו מביא את סיפוריהם של אחרים, והמספר ה"ראשי" ממשיך לספר את סיפורי האחרים שאוסטרליץ מספר לו עליהם. ביסוד צורת הסיפור המדהימה הזו עומדת ההבנה שהסיפור "שלי" הוא תמיד גם הסיפור של איזה זולת, ושאין ביניהם היררכיה, וכך עד אינסוף.
תחושת האחווה האנושית העמוקה הזאת, המושגת על ידי מלאכת אריגה דחוסה של סיפורים וגורלות, היא ההומניזם העמוק של הקול המספר כאן, והיא עומדת בניגוד בוטה לחוסר האנושיות שבמלחמה. "אין בעצם כל סיבה לחשוב שליצורים המפותחים פחות אין חיי נפש", אומר אוסטרליץ על חרקים ובעלי חיים (עמ' 82). הקשר האמיץ של אוסטרליץ עם עולם החי, ובייחוד עם פרפרי העש, ש"מכל היצורים החיים הם מעוררים בי את יראת הכבוד הגדולה ביותר" (עמ' 81), יוצר ניגוד מתוח בספר בין ההתייחסות הנאצית לאנשים כאל חרקים (יש "מדביר מזיקים" שטני אחד בסיפור, עמ' 150), ובין התייחסותו של אוסטרליץ לחרקים כאל יצורים הראויים לכבוד ו"יודעים שתעו במעופם".
ממש כמו בני אדם מוצאים עצמם העשים תועים אל תוך בית מזדמן מעל חלל ריק, ש"נפער במרחק צעד אחד מן האדמה היציבה (…) השוליים האלה, שמצדם האחד החיים המובנים מאליהם, ומצדם האחר היפוכם שלא יתואר". אל החלל הריק הזה ירד זבאלד בספר הזה ומשם הוא מדבר.
"אוסטרליץ" מסתיים באופן מוזר למדי: רשימה של מגורשים יהודים מצרפת שהשאירו את שמם במבצר ליטאי שנהפך לבית כלא נאצי, שבו נכלאו ונרצחו 30 אלף אסירים. חלקם חקקו את שמם על קירות בית הכלא: "אסירים אחרים לא השאירו לנו אלא תאריך ושם של מקום יחד עם שמם שלהם: לוב, מרסל, מסן נזר; וכסלר, אברהם, מלימוז'; מכס שטרן, פריז, 18.5.44" (עמ' 246).
מדוע מזכיר זבאלד את הרשימה הזאת ממש במשפט הלפני אחרון של הספר? בקריאה הראשונה והשנייה ברומן לא הצלחתי להב
ין, אבל בעקבות ניחוש פרוע, שהתברר לתדהמתי כנכון, מצאתי כי 18.5.44 הוא יום הולדתו של זבאלד עצמו. כלומר, הוא מוצא את תאריך הולדתו בכתובת הזיכרון העצמית הזאת על המבצר שבני עמו (של זבאלד) הפכו לכלא מוות. ברגע השיא של הספר, שבו אמור היה זבאלד להוליך את אוסטרליץ למצוא את הוריו, זבאלד מוצא את עצמו. החיבור הזה מפחיד כל כך עד שהוא מסיים את הסיפור, בעליל בטרם עת. מדוע מפחיד? כי "מכסימיליאן" היה אחד משמותיו האמצעיים של זבאלד, ו"מכס" היה כינויו בפי ידידיו.
מתחת לשולחן 