נימפית הסרפד, 21.1.19, תצלום ד"בתצלום מיקרוסקופי של כנף נימפית הסרפד. לא נמצא קרדיטדבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב
דבורת דבש על קידה שעירה, 20.1.19, תצלום ד"ב
עוקץ של דבורת דבש בהגדלה. קרדיט: Rose-Lynn Fisher
דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, סגור, 20.1.19, תצלום ד"ב
אבקן של חמציץ, קרדיט ומקור בגוף התמונה
דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, פתוח, 15.2.18, תצלום ד"ב
כי כוח החוכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכוח החוכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה, יהיה כוח החוכמה והיכולת נראֶה בה יותר, ותיקון הבורא יותר נפלא ונראה ממנה.
ר' בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, מערבית יהודה אבן תיבון, נכתב בשנת 1080.
רמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה ב, ט, נכתב בשנת 1180 בערך.
===
אילו בני האדם היו נעלמים מחר, העולם היה ממשיך בלא שינוי ניכר. גאיה, כלומר כוליות החיים על כדור הארץ, היתה מרפאת את עצמה ושבה למצבים הסביבתיים העשירים ששררו לפני כ-100,000 שנה. אבל אילו חסרי החוליות ייעלמו, לא סביר שהמין האנושי היה שורד ליותר מכמה חודשים. רוב הדגים, הַדּוּחַיִּים, הציפורים והיונקים יספגו מכה אנושה וייכחדו באותו פרק זמן. בעקבותיהם ילכו מרבית הצמחים בעלי הפרחים, ויחד אתם המבנה הפיזי של מרבית היערות ומקומות מחיה אחרים על פני היבשה. האדמה תירקב. צמחיה מתה תיערם ותתייבש, וכך תגביל ותבלום את מִחזוּר החומרים המזינים; כך ימותו גם צורות צמחיה אחרות ואִתן השרידים האחרונים של חסרי החוליות. הפטריות הנותרות, אחרי שייהנו מגידול רב באוכלוסייתן, ייכחדו אף הן. בתוך כמה עשורים העולם יחזור למצב ששרר בו לפני ביליון שנים, והוא יורכב בעיקר מחיידקים, אצות, וכמה צמחים רב-תאיים פשוטים.
א"א וילסון, בחיפוש אחר הטבע, 1996
==
ביום רביעי הקרוב 23/1/19 בשעה 20:30 מפגש ב"בית מיכל" ברחובות בהשתתפות איתן בולוקן וצלם החרקים החובב, בנושא "בין אדם לחיה בשירת הייקו".
מִכַּר הדשא הגזום של בריכת השחייה מַיְנָה עקרה אניץ עשב. רק במבט נוסף הבחנתי כי מה שנעקר לא היה עשב אלא גְּמַל שְׁלֹמֹה ירוק, גדול. אני חושב שזאת היתה נקבה, על פי גודלה. עמדתי שם נטוע. גמל השלמה (נָאקַת השלמה?) נאבקה. מאבקה היה חסר סיכוי מול יצור כה ענקי ונחוש. היא הלמה בזרועותיה באוויר אך לשווא. המַיְנָה הלמה בה והרפתה, הלמה והרפתה, ועם כל מחיצת מקור אזלו חייה. את רגע המוות לא ראיתי. עורב שנקלע לשם והבחין בזה התקרב, בתקווה לגזול את הטרף. המַיְנָה עפה משם עם טרפּה. כל זה ארך אולי עשר שניות. מכוניות נכנסו ויצאו ממגרש החנייה שהדשא בשוליו.
היה משהו בזה מזעזע, מפני שגמל השלמה הוא טורף מובהק. חשבתי שהוא עשב בגלל צבעי ההסוואה שלו. הם אינם רק הגנתיים (כמו למשל במיני עשים מסוימים) אלא נועדו למארב ולהתקפה. יש לגמל שלמה רגלי טרף קדמיות משוננות, והוא מסווה את עצמו כדי שחרק אחר יחלוף בלי חשש ליד מה שנראה כצמח. או אז שולח גמל השלמה את רגלו הקדמית, חוטף את החרק מהאוויר ומביא אותו אל פיו. הוא אוכל אותם חיים. מהירות התגובה שלו הרגליים נמדדת באלפיות השנייה. הן פועלות כמו סכין קפיצית משוננת שננעלת ממצב פתוח לסגוּר.
תצלום: פזיה מילר
נאקות השלמה טורפות לפעמים את הזכרים המתקרבים אליהן בניסיון הזדווגות, ולעתים אף תוך כדי הזדווגות. לא ברור עד כמה נפוצה התנהגות זאת בטבע. דייב גוּלסוֹן כותב שהקניבליזם הוא תכונה מולדת אצלם. כדבריו, אם תשאירו תריסר נימפות של גמל שלמה ביחד, הן יהפכו במהירות לגמל שלמה אחד גדול.
הם קרובי משפחה של התיקנים (ג'וקים). תיקנים וגמלי שלמה שייכים לאותה סדרה: תיקָאים. תיקנים וגמלי שלמה מעוררים בבני אדם רבים רתיעה, אבל מסיבות שונות מאוד זו מזו. גמלי השלמה הם מעין נסיכי אופל בודדים ומשונים (יש מינים רבים, מפוארים ומוזרים, שאיננו מכירים כאן). הם מישירים מבט. מי שנעץ מבט פעם בגמל שלמה לא ישכח את זה. קשה להשתחרר מהתחושה שאילו היה גדול יותר היה קופץ עליך וגומר אותך על המקום. ידיהם הן כמעט סמל חי של לקחנוּת. זוהי לקיחה שהופכת את הנלקח למשופד, צמוד ליד החוטפת. ראיתי תמונות של גמל שלמה שלכד והרג קוֹלִיבְּרִי.
תצלום: ד"ב
לעומתם, תיקנים (ג'וקים) הם פרולטריון-סמרטוטים. הם לא נועצים מבט אלא חומקים – ריצתם המהירה היא תכונתם הבולטת. הם לא יצודו ציפור אלא בעיקר חרקים מתים וצמחים. בבית יאכלו שאריות ופסולת. יש מהם שאוכלים אף דבק של כריכות ספרים. תיקנים הם מן החרקים הקדומים ביותר – בני 300 מיליון שנה לפחות. המאובן הקדום ביותר של גמל שלמה הוא בן 135 מיליון שנה. הם מגיעים אלינו מעולם אחר לגמרי. אנו אולי מגדירים אותם כמוזרים אבל ברור שאם מישהו כאן חריג הרי הוא אנו. לוותק יש משמעות, ולכן הם הכלל, ואנו היוצא מן הכלל.
גמל שלמה הוא טורף יעיל, קדמון. אבל כל כוחו לא הועילו לו מול הציפור. הוא ודאי אימת הזבובים והצרצרים, אבל לפתע הפך לנטרף. מה שראיתי היה מפלה של מלכה. רגלי הטורפת ששיפדו ודאי אֵי אֵלֶּה זבובים בוטשות עכשיו באוויר באֵימה. כהרף עין כל הכוח נעלם. כל אחד יכול לחוש מה שהוא רוצה כלפי גמלי שלמה, אבל למראה חורבנו בידי הציפור עולה שאלה אחרת. לא השאלה איך אנו שופטים את החרק ביחס לעצמנו, אלא איך באה אנושיותנו לידי ביטוי למול מצוקתו. האם אנו עולצים על מפלתו של החזק? אדישים לה? מְצֵרִים עליה? עמדתי שם מול הדשא ובשניות המהירות האלה עברו בי המחשבות: האם נכון להציל אותה? האם תהיה לכך משמעות אחרי המכה הראשונה ממקור הציפור? האם זה נכון להתערב? מדוע לבי נוטה לגמל השלמה ולא למַיְנָה?
לא חשוב מה התשובה ה"נכונה". העניין הוא שפתאום הרגשתי עד כמה אני שונה מהם – מהציפור ומהחרק. לא אני אישית, אלא אני כנציג של המין האנושי. לא טוב יותר, אחר לגמרי. האחרות אינה גופנית. גם לנו יש קוצים בידיים הלוקחות. גם אנו מחפשים את הסדק להיחבא בו. האחרוּת היתה בשאלות ובתחושת האמפתיה לקניבל המובס, שהופיעו באופן לא רצוני, אינסטינקטיבי ומהיר – כתנועת המקור הצהוב, כתנועת הגפיים הירוקים, כנחיתת העורב על הדשא.
על השמש מתפרץ לפעמים דבר כזה. מין עיטוש, שאילו היינו קרובים אליו יותר, היה מטביע באש את כדור הארץ כולו, ולא נודע כי בא אל קרבו (של העיטוש). יש שוט של אש דומה לבאלרוג ב"שר הטבעות", והוא מצליח לאחוז בקרסולו של הקוסם. למזלנו שוט השמש מרוחק יותר, וקרסולינו בינתיים נטולי כוויות. צליפת השוט ממשיכה הלאה, וכבר לא זוכרים שהיה זה שוט של אש, הוא נהיה לשוט של אור ואנו מחפשים אותו מבעד לעננים בימים קודרים כמו אתמול, ימים המזכירים לי את ההכחדה ההמונית של הדינוזאורים, אז, לפי הסברה, הוסתר אור השמש בגלל אבק שעלה לאטמוספרה אחרי פגיעת האסטרואיד, כילה את הצמחים והרס את שרשרת המזון. חשבתי על זה אמש וניגשתי לאכול מנה פלאפל ב"מפגש האושר" בכיכר מסריק כמין הוכחה שיש עדיין תקווה לצומח. בדרך ראיתי חתול מזהה קצת שמש ונשכב. זה די מוזר, לא? שחתול יודע לזהות כוכב. ושכוכב שלם נדרש כדי שחתול יוכל לישון קצת על הדשא.
בעודי לועס את הפלאפל הטוב, חשבתי על מנהיגים שהם שמש, לעומת מנהיגים שחוסמים ומעלים אבק. לעתים הם סבורים שהם "שמש העמים" אבל אורם אינו אלא חסימת השמש. זה אולי המצב הנורא מכל. מי שפסל את אריאל הירשפלד ואת אבנר הולצמן, שהם בוודאי שניים משלושה-ארבעה חוקרי הספרות העברית הטובים ביותר בישראל, ובכך הרס את פרס ישראל, משיקולים דמגוגיים ולא רלבנטיים, ניסה לעמעם שמש מקומית, ששמה הספרות העברית. נדמה לי שהתגובה הקשה לצעד הזה נובעת בדיוק מההבנה שהספרות (הפרס הוא רק מסמן שלה, הוא כשלעצמו לא חשוב מאוד) היא אולי אחת השמשות האחרונות שנותרו לנו כאן. כמה מהמוזיקאים הטובים בישראל כבר הכריעו בעד יצירה באנגלית (איני שופט אותם על זה), האמנים ברובם מזמן כבר מדברים לשון בינלאומית. אז מה נותר? והנה מיתמר עמוד האבק גם על זה. צריך להיות ברור שמי שפוסל שופט בפרס בגלל עמדה מוסרית יפסול, בקרוב מאוד, גם זוכי פרסים, וגם סופרים. המטרה כמובן לחלחל לתודעות ולגרום ליוצרים לחשוב פעמיים מה מותר.
האור הזה ממשיך לנדוד ופוגע בכל מיני דברים. יש לקנלטו ציור לא אופייני (1760), מפני שהוא לֵילי. קנלטו היה ממש סוגד-השמש בדרך כלל, וציוריו הם מֵכלים גדולים של אור, כמעט כמו צמחים האוכלים את השמש כדי ליצור סוכר, כך הוא הפיק את דבש ציוריו הגדולים. בציור הלילה הזה השמש אינה נראית אבל, כמו הבאלרוג שצנח אל התהום, אפשר לדעת שהיא שם על פי השוט, ממש קצהו, שפוגע בירח למעלה, וממנו באנשים. מישהי שם מרימה את הראש להביט. כשראיתי את הציור הזה בברלין שמתי לב שנערים באים, חשים בנוכחותו החשוכה-מוארת, ומצלמים. בזמנו חשבתי שזה קצת מגוחך, אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה מתבקש מהציור: גם הם, המצלמים, רצו לקחת קצת מאור הציור איתם. מהשמש לירח לפני האנשים בוונציה באמצע המאה ה-18, ומשם לציור של קנלטו שראה אותם, ומשם למצלמה. כמו נחל שמתמעט והולך ובכל זאת אתה רוכן עליו לשתות, ולוּ טיפה אחת. הציור של קנלטו צויר הודות לאור הירח. אך כל האור שרואים בו הוא שיר תהילה לשמש, היא הגיבורה הסמויה הגדולה של הציור הזה, כמו זמרת אופרה אדירה שמוחאים לה כפיים עם ירידתה מהבמה. איש לא רואה אותה אבל כולם יודעים שהיא שם, מאחורי הקלעים, עצומת עיניים, ממתינה למשהו, אולי לקצת דממה.
ציורו של קנלטו מתאר קרנבל, חג מרתה הקדושה. החג מתאפיין בשבירת היררכיה בין האצולה והעניים. אולי לא פלא שהוא מתרחש בלילה. קפקא כתב ב"הטירה" כי "שעת הלילה אינה יפה למשא ומתן עם בעלי הדין, כי בלילה קשה, או אולי אפילו אי אפשר, לשמור על אופיו הרשמי של המשא ומתן", וזאת משום ש"כוח השיפוט הרשמי לוקה בשעת הלילה", ו"המחיצה ההכרחית המפרידה בין בעלי הדין והפקידים… מתרופפת" (תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, עמ' 252).
כמה יפה שנפילת המחיצות במישור החברתי מקבילה לנפילת המחיצות הקוסמית. האור נופל שווה בשווה על כל האנשים, וגם המחיצה בין יום ולילה מיטשטשת, כי זהו אור ירח, אבל הוא כמובן אור שמש, ובציור הוא כה חזק עד שאפשר לקרוא לאורו, ולצייר.
קרדיט: נאסא, APOD
אור השמש ממשיך מוונציה הלאה. בתצלום הזה רואים את פגיעתו הרחוקה, נקודת אור בודדה על טיטן, אחד מירחי שבתאי. הוא מרחף בערך מיליארד וחצי קילומטרים מהשמש. האור פוגע בים שעל טיטן כמו שפגע במים האיטלקיים בציורו של קנלטו. אבל זה ים עשוי מתאן. על טיטן יש ככל הנראה מחזור מתאן, התאדות של מתאן מהימים, שהופכים לענני מתאן, שמורידים גשמי מתאן, וכו'. זהו גן עדן לכרישי הגז הטבעי ומפעלי הדשנים, ואין לי ספק שאילו היו יכולים לחצות את המרחק הרב וגם לחזור היו מממשים את המשאבים לטובת פיתוח החקלאות וכלכלת ישראל, דהיינו לטובת הציבור הרחב. הרי גם פרס ישראל, מוסרים מלשכת ראש הממשלה, "שייך לכל עם ישראל", ממש כמו משאבי הטבע.
האור בוקע מן השמש ופוגע בדברים שונים ורחוקים. בירח, בעשירי ונציה ובענייה, בעינו הרואה של קנלטו, בעינינו, בעדשות הטלפונים של הצעירים בברלין, בימות המתאן שעל טיטן, ושוב בעינינו. שטף האור שפגע בעיניו העצומות של החתול בשדרות סמאטס יגיע כעבור 80 דקות (פי 10 מהזמן שלוקח לו להגיע מהשמש אלינו) לימות המתאן של טיטן. אנו נצפה בסרט ולפני שהוא יגיע אל הסוף האור כבר ייפול על ימות המתאן שליד שבתאי. גם הספרות דוהרת ככה. אם לא מעלים מולה תימרות אבק. קיבלתי לפני כמה שבועות את הודעת הטקסט המשמחת ביותר בחיי הספרותיים: ישבתי בשדה התעופה בבייג'ינג, ומישהו בשוודיה, שקרא ספר שלי באנגלית, רצה לומר מילה טובה. זה כמעט כמו עם האור. גם אם קרוב יותר. בעבורי זה היה מספיק רחוק כדי להתרגש מזה.
האור עצמו אדיש כמדומה למשטחים שהוא נוגע בהם, ועין וימה הם היינו הך בעבורו. רק אנו יכולים לראות, בזוג עינינו, את כל נקודות האור האלה. לראות אותן ולקשר אותן אל המקור. אולי זהו תפקידנו, להעיד על כך. בתצלום שלמטה זוהי השמש הנוגעת בקצהו של טיטן. זוהי השמש. למתוח את הקווים מנקודות האור. איני יודע למה זה חשוב. אולי זה לא חשוב. חלקנו מעידים על נקודות האור בכך שאנו מחברים על זה שיר או סיפור. גם פרס לספרות הוא נקודת אור, הד להד. אם לא מתנפלים עליו באבק.
קשה להסביר את החדווה המיוחדת שבמציאת אבן-יד, ובמיוחד באמצע עיר, ולא באתר ארכאולוגי. אפשר אולי להבין את הרגש הזה אם משווים את מציאת אבן היד למציאת פטיש, או למציאת שטר כסף. אבן-יד היא כלי לחיתוך ולקיצוץ. אבל מי שמוצא אבן-יד, בניגוד למי שמוצא פטיש, לא חושב עליה ככלי מעשי. זהו כלי שהזמן רוקן אותו מכל משמעות פרקטית, והוא הפך לחפץ מאגי טהור, לסמל של העבר, של הזמן האבוד. בכך שונה מציאת אבן היד ממציאת שטר כסף. מציאת שטר מכוונת כולה אל העתיד, אל שמחת רכישה כלשהי. מציאת אבן יד מכוונת כולה אל העבר והשמחה שהיא מעוררת היא שמחה של מציאת זמן.
אבן יד כמו זו, שמצאתי לפני יומיים (ביום הבחירות לכנסת) בשכונת בקעה בירושלים, הייתה בשימוש, למיטב הבנתי (ואשמח להערות של מומחים), לפני זמן הנמדד במאות אלפי שנים. 200 אלף? 400 אלף? 600 אלף? היא דומה למדי לאבן הזו למשל, מברכת רם, שבאוסף מוזיאון ישראל. מכל מקום, זהו כלי פליאוליתי תחתון, כלומר כלי שייצר מין אדם שונה משלנו, כנראה הומו ארקטוס. המין שייצר את הכלי הזה נכחד מן העולם, ובמובן זה למצוא ולהחזיק כלי כזה דומה להחזקת ביצה של דינוזאור. כלומר, אין זה סתם כלי עתיק מאוד, אלא שריד מעולם אנושי-אלטרנטיבי שנמחה, פצירה מהימים שבטרם המבול, כביכול. למצוא דבר כזה באמצע ירושלים הרי זה לגעת פתאום בעולם האבוד ההוא. זה כמעט מבהיל. כמו שערה בודדת שעשויה מזמן-עמוק שמגיחה מעור העיר. אלוהים יודע כמה גלגולים עברה. ידידי א’ טוען כי יש להניח שהאבן הזו הייתה בשימוש באזור דרום הר חברון ובמשך מאות אלפי שנים נדדה בתהליכי סחף לירושלים. רק לדמיין את המסע הזוחל האטי-אטי הזה, שבסופו הרגע של ההתקלות בי.
כתיבת פרוזה: כמה אנרגיה מושקעת על מנת לומר משהו – בעוד ועוד אופנים אחרים. כמו משחק ילדים שאסור לומר בו מילים מסוימות.
מה שהוּתר כבר לשירה, לציור ולמחול בישראל – נאסר על הפרוזה על ידי ביקורת הספרות הישראלית: לדבר לא על הפוליטי, ההיסטורי, החברתי, העַם – וליתר דיוק דימויים מגזריים של אלו – אלא על האישי, או אף לא לדבּר על שום דבר במיוחד, להיות כמו מנגינה של בטהובן. אילו הַתֶּקֶן של ביקורת הפרוזה הישראלית השכיחה היה חל על אמנויות אחרות היינו מאבדים את הטבע הדומם ואת הדיוקן הלא-רשמי בציור; נוף היה אפשרי רק בהקשר לאומי, למשל נוף מצדה או שער הגיא, וציור מופשט היה אסור; היינו מאבדים את אמנות המחול בשלמותה, למעט כזה שפותח טקסים רשמיים; היינו מאבדים את המוזיקה למעט המארשים וההמנון הלאומי ושירי ימי הזיכרון הממלכתיים. אני תוהה אם יש עוד מקום מלבד הספרות הישראלית שבו נשמרת ההיררכיה האקדמית הישנה של הציור המערבי: ציור היסטורי בראש הפירמידה, וכל השאר משני או מיותר.
לקח פשוט מכתיבת פרוזה: עד כמה אנשים שונים מאוד זה מזה למראית עין, בני דורות שונים, מעמדות חברתיים שונים, גברים ונשים וכו' – נוגעים זה בזה בעצם, זהים כמעט. בלי מאמץ מיוחד מתאחים אנשים שונים בטקסט לדמות אחת.
בגלל לחץ אשוּרי ממזרח על פניקיה (למעשה ערים נבדלות: צור, צידון וכו') נסעו הפניקים הרחק מערבה (סביבות המאה ה-8 לפנה"ס) והגיעו עד החוף האטלנטי של ספרד (קדיז) כדי לכרות שם כסף וברזל ולהשביע את התיאבון האשורי, שיאפשר לפניקים להמשיך בעצמאותם ובמסחרם. לאורך נתיב ההפלגה מפניקיה (לבנון של ימינו) ועד ספרד אנו מוצאים כיום את שרידי המושבות הפניקיות (ריצ'רד מיילס). כלומר, מלכי אשור (בעירק של ימינו) השפיעו על מערב ספרד (תרשיש). כל דבר פועל כך, גם כתיבת ספרות. הקושי בכתיבת ביקורת ספרות או אמנות היא לכתוב על ספרד ולא לשכוח את אשור, למרות שאין שום חרס אשורי בספרד.
קשה ואולי בלתי אפשרי לכתוב שירה בזמן שעסוקים בכתיבת רומן, ממש כמו שקשה ואולי בלתי אפשרי לגזור קונפטי או מגזרות נייר ביד אחד כשביד האחרת אתה עסוק בשאיבת אבק. גם אם אתה מסור לשני העיסוקים באותה מידה, אחד מהם יגבר על משנהו מפני שהוא שואב אותו. פרוזה יכולה לשאוב כל משפט שיר, כל רעיון שירי; שירה לא יכולה לשאוב את הסיפורים מהפרוזה.
אם אינכם מכירים את פרופ' איאן סטיוארט, הנה ההזדמנות: יש ברשת כמה וכמה מסדרות הטבע המרתקות, המחכימות והמרגשות בהנחייתו, כולן ב-BBC. קישורים כאן. פרקים שלא מצאתי כרגע אינם מקושרים.
א. "איך כדור הארץ עשה אותנו": סדרה על הזיקות בין כוחות הטבע וההיסטוריה האנושית. אש, מים, רוח, קרח, האדם.
ב. "אנשי הסלעים": סדרה על גיאולוגים סקוטים ותגליותיהם. פרק 1, פרק 2, פרק 3. מצולם בסקוטלנד המרהיבה.
ג. "איך להצמיח פלנטה": על הזיקה שבין התפתחות עולם הצומח והתפתחות החיים. פרק 1, פרק 2, פרק 3. הפרק על הפרחים מדהים במיוחד.
ד. "כוח הפלנטה". הרי געש, אוקיאנוסים, אטמוספרה, קרח, "ארץ נדירה". הכוחות היסודיים המעצבים את הפלנטה.
מול מרפסת דירתי בתל אביב הפונה דרומה יש שניים-שלושה עצים, שמשמשים בית למינים לא מעטים של ציפורים. אפשר להבחין בדרור, בולבול, יונים, ירגזי, צופית (זכר ונקבה), עורבני, דוכיפת ואף (אתמול!) נקר סורי, אדום-שחור. נרשמה אפילו הופעה של תוכי (דררה) ירוק, ועוד מין או שניים שמפאת קוטנם וזריזותם לא הצלחתי לזהות בוודאות. כל זה בעץ אחד ויחיד, בעיר. עולם שלם. ובעצם עולמות שלמים. את החרקים לא הזכרתי בכלל. רק לחשוב מה זה אומר כריתה או שריפה של חורשה, או של יער שלם. להמשיך לקרוא הפלישה
אנו מדברים על הרי האנדים "האדירים" או על הרי ההימלאיה "המתנשאים", כאילו היו בליטוֹת משמעותיות על פני כדור הארץ. אבל פני האדמה מחוספסים רק בקנה מידה אנושי. אם כדור הארץ הוא כדור באולינג, והאוורסט יונח עליו לפי אותו קנה מידה, גובהו של ההר יהיה פחות ממאית האינץ': בערך בעובי של נייר טישו. אם פני כדור הבאולינג יעוצבו כך שהם ייצגו בדיוק את פני כדור הארץ, מפסגות ההרים הגבוהות ביותר ועד לתהומות האוקיאניים העמוקים ביותר, עינינו לא יבחינו בהן, ואצבעותינו לא יחושו בחספוס; נוכל להשתמש בכדור הזה למשחק […]. על כדור באולינג, האטמוספרה לא תהיה עבה יותר מכמה גיליונות נייר, ואם נטביל את הכדור בקערת מים וננער אותו, שִכבת הרטיבות שתישאר צמודה לפני הכדור תהיה עבה דיה על מנת לייצג את האוקיאנוסים.
כמה הערות סיכום שרשמתי בשולי "חיי התא" של לואיס תומס (1974).
חולקים בנו, משכירים אותנו, כובשים אותנו. אנו לא מוכלים בעצמנו ואיננו בעלים של גופנו. אפילו המיטוכונדריה בתא הם "זרים". כלומר, אנו חיים הודות לפרזיטים והזרות הכרחית לקיומנו הביולוגי. גם כלורופלסטים הם מהות זרה לצמחים והכרחית לקיומם, ולכן גם לקיומנו.
המיטוכונדריה והכלורופלסטים הם היצורים החשובים ביותר עלי אדמות. "they run the place".
אפשר לחשוב על חיידקים כעל גֶנים ניידים שעוברים כמו דבורים מאורגניזם אחד למשנהו.
כדור הארץ דומה לא לאורגניזם אחד אלא לתא אחד.
עם תחילת עידן הנחיתה על הירח התעורר חשש מפני חיידקי הירח שיחזרו עם החלליות לכדור הארץ. החשש הזה אומר משהו על תפיסתנו את החיים.
"כל יצור, במובן כלשהו, קשור לכל היצורים האחרים ותלוי בהם".
רק 300,000 שנה אחרי הבריאה (המפץ הגדול) נוצרו האטומים הראשונים. לפני כן היה חם מדי.
ייתכן מאוד שהיידן צפה בחלל דרך הטלסקופ של הרשל, שהיה הגדול ביותר בעולם באותה תקופה, בעת ביקורו באנגליה ב-1792 ותצפית זו היוותה השראה, ככל הנראה, ל"בריאה". (אור כוכבים הופך למוזיקה.-)
דרך התודעה האנושית היקום יודע את עצמו.
מבט דרומה בחורף יגלה את הפליאדות ואת אלדברן די סמוכים בשמים. "אלדברן" פירושו "העוקב", והוא "עוקב" אחרי הפליאדות. להביט בהם ביחד זה כמו להביט בתצלום שבו רואים את סבא של סבא של סבא (ועוד כמה וכמה דורות לאחור) – עם נין מאוחר. אלדברן הוא כוכב זקן, קרוב לסוף חייו, כלומר בן מיליארדי שנים. הפליאדות – כוכבים צעירים, בני עשרות מיליוני שנים בלבד.
הדינוזאורים, אילו היו צופים בכוכבים, לא היו רואים את כוכבי הפליאדות, אלא ענן קלוש של גז, שממנו הן נוצרו, לפני 50 מיליון שנה.
"שירה בלי חושך אינה כלל שירה".
הכוכב קסטור, במזל תאומים, שנראה ככוכב אחד הוא בעצם מערכת של שישה כוכבים שסובבים זה את זה – שלושה כוכבים כפולים.
מתחת לשולחן 
