קטגוריה: פרוזה

סבתא אמרה, את המטבעות האלה שמרתי לכם, כמה? שישים? שבעים שנה? זה מטבע של שניים וחצי דולר. זה מאה פֶּזוֹס מקסיקני. הכול זהב טהור. היא ביטאה את המילה "זהב" – "זהף". יש כאן בטח מאתיים אונקיות. היום הזהב בשמַים. היום אונקיה זה שלוש מאות דולר. קניתי בזול, עכשיו אני מעבירה לכם. הנה גם כל התכשיטים שלי. גם אתם התכשיטים שלי, אבל אלו תכשיטים מזהב, ואתם לא מזהב, אמרה. טבעת נישואין. מבעלי הראשון. שנרצח. שנוֹרה. בצד הפנימי חקוק המשפט שהוא היה אומר. כבר אי אפשר לקרוא, היו לו משפטים די עמומים. בכל אופן, ברור שמדובר פה בזהב. הגרף של הזהב עולה, שנים אני עוקבת. שישים, שבעים שנה, אני שומרת את המטבעות הנדירים האלה, את התכשיטים. בכלל, אני אוהבת להגיד את המילה "תכשיט". בכל מקום שהיינו מבקרים, היינו קונים זהב. המקומות שונים מאוד, כן, עד שזה מגיע לזהב. זהב זה זהב. את רואה את השרשרת הזו? היא בת מאתיים, השרשרת, אבל הזהב עצמו הוא בן מאות מיליוני שנים. עד שנוצר זהב עובר קצת זמן. זה לא מהיום למחר. אני שומרת את המטבעות-זהב האלה כבר שבעים שנה, אבל זה רק קצה הקרחון. "קרחון", אין שום קרחון. זה רק ביטוי. קרחון זהב. למה לא. אני שומרת. בשבילכם. ואתם תשמרו את זה הלאה. הנה הקופסה. גם הקופסה – קופסת זהב. תסתכלו ואז תסגרו ותשמרו את זה לילדים שלכם, לנכדים שלכם. הזהב אוהב לשבת בחושך. לחכות. "תני לזהב לחכות", בעלי הראשון אהב לומר. הוא היה מדבר אל הזהב. תפסתי אותו לא פעם. נכנס לחדר, מכבה את האור, פותח את הקופסה, מדבר אל הזהב כמו לפסיכולוג. וגם אני אל הזהב דיברתי.

זהב לא אוהב שמסתכלים בו. זהב אוהב זמן. זמן וזהב, זה בגימטרייה אותו מספר יוצא, אמרה, וחישבה בראש כדי לוודא ואמרה, כן, בדיוק. בעלי הראשון נרצח עם הטבעת על האצבע. בגלל הטבעת הוא נרצח. הרי סיפרתי את זה כבר אלף פעמים. אבל להוריד את הטבעת הם לא הצליחו להוריד. מצאתי אותו לפני המשטרה, תמיד אני מגיעה לפני המשטרה. הוא עוד מלמל, "פֶּסְיָה, הטבעת". לא משנה. עכשיו אני נותנת את הכול. בשעה טובה. גם הטבעת שם, ודאי. השודדים לא הצליחו להוריד, אני הורדתי בלי בעיה. בבית עלמין, כשבאתי לזהות אותו, זיהיתי אותו לפי הטבעת, הרי ירו בו מקרוב. זהב יש ביקום מעט מאוד. הרוב זה הליום ומימן. אני הלא הייתי לבּורנטית. זהב יש רק פתיתים. טבעת הֶלְיוּם, זה היה אפשר למכור בזול. אני אומרת, הזהב הוא חומר די נדיר. כמה זהב יש כבר בכל כדור הארץ, אולי בניין מלא זהב אם ימלאו. לא ימלאו, זה מפוזר, למרות שבעלי, וגם אני, היה לנו חלום להשתלט על הזהב של העולם. הכול. מי שאוהב זהב רוצה את הכמות כולה, מי שאוהב זהב רוצה שלא יהיה לאחרים. זהב זה לא יהלומים מלוטשים, יהלומים זה אבנים קטנות, מפוזרות, אבל זהב, יש הרצון לקחת את הכול ולהתיך הכול לבלוק אחד. בעיקרון זה אפשרי. אחד. כמו אלוהים, אני אומרת, ככה הזהב. אבל פיזרו את הזהב, וחלק קטן ממה שפיזרו נמצא אצלי כאן בקופסה. שעות של חרדה, ימים של חרדה, יכול לישון רק מי שאין לו שום זהב בבית. עכשיו אולי אצליח קצת לישון סוף-סוף, שבעים שנה שלא עצמתי עין. עכשיו אני אישן. אני אישן – אתם תתעוררו. כן, הזהב שלי יעיר אתכם, ירתיח מלמטה כמו מרק מתחת למזרון. תיקחו הכול, תציצו מה יש בקופסה ואז תשימו בכספת, בעוד שישים-שבעים שנה תציצו שוב לבדוק, תיתנו לנכדים. – אבל אנחנו, כמובן, לקחנו את כל הזהב שלה ובריצה, בדהרה ממש, שעטנו לסוחר התכשיטים הכי קרוב. מכרנו לו הכול. חזרנו עם הכסף המזומן אל הדירה, ישבנו וספרנו שוב ושוב, התחלנו לחלק את הזהב בין כל הנכדים. זה לא היה זהב כבר, אבל כך אמרנו, "נחלק את הזהב". ידינו רעדו. שמענו קול במדרגות. הקול עָלָה. באתי לבדוק מה שלום כל הזהב שלי, אמרה בקושי והלמה בדלת, תפתחו.

4.3.11

המורה למתמטיקה

המורה למתמטיקה נכנס לכיתה  ואמר: הבוקר שכחתי הכול. את פעולות החשבון. חילוק ארוך. חיבור, חיסור. שכחתי את לוח הכפל. אפילו את המספרים. אני זוכר את המספר חמש בלבד. אבל אני לא מסוגל לכתוב אותו או לחשב בעזרתו. חמש. חמש. חמש. מאוד מוזר. אני יודע שהייתי פעם המורה למתמטיקה. שעל הלוח, בְּגירים, פתרתי משוואות ותרגילים. כל זה נגמר היום בבוקר. חשבתי לא לבוא בכלל. חשבתי לא לקום, לשכב עוד במיטה. חשבתי על המוות. אני בן ארבעים. עוד כמה רגעים, אמרתי לאשתי, עוד כמה רגעים זה יעבור. אני אשכב ואחכה. חמש דקות ודי, אמרתי לה. אבל כלל לא ידעתי כמה זה חמש דקות. תגידו לי אַתם, אמר אל הכיתה ההמומה, תגידו לי אַתם בבקשה, כמה אַתם, הילדים, וכמה המורה למתמטיקה.

להמשיך לקרוא בית הספר, 3 קטעים

היה אצלנו בנתניה רופא זקן, רופא משפחה היה, רופא כללי, רופא פנימי, בכל השמות האלה קראו לו, ושֵם ממש לא היה לו, קראו לו הרופא הזקן, הרופא הפנימי, אמרו: אני חולה, אלך לרופא הפנימי, אלך לרופא הזקן, גַש לרופא המשפחה, וכך היה, היינו ניגשים לרופא המשפחה, רופא המשפחה הזקן, ועל הדלת שבקומת הקרקע היה כתוב לא שמו אלא המילה האחת: רופא, ושם היה יושב ומחכה לנו, לא היה צריך לקבוע תור מפני שלא היו לו חולים, רק המשפחה שלנו עוד הייתה ניגשת אליו מתוך נאמנות, שעלתה לנו שוב ושוב בבריאותנו, אבל הוא היה בן-עיירה, וקרוב משפחה, "זה סבא שלך בעצם", אמרה לי אמי, "זה כמעט סבא שלך, אתה חייב לראות אותו גם אם אתה בריא לגמרי, אחרת מעיפים אותו מהקופה". איני זוכר אם בקופת חולים הייתה הקליניקה, לא, לא ייתכן, הייתה זו דירת מגורים פשוטה, דירתו, ברחוב הרצל, ולא היה בה שום דבר, הייתה ממש דירה ריקה, היה שם רק בלון חמצן חלוד בקרן זווית, ורק מיטת חולים הייתה באחד החדרים, וכיסאו של הרופא, ותיקייה גדולה בה נשמרו תולדות מחלותינו, וכוס ובה עשרות מקלות גרון מעץ וגם פטיש-ברכיים מעורר חלחלה. והייתה לו כמובן חותמת, לרופא המשפחה, והוא היה מטביע ומטביע במרשמים וחותם בעט נובע ותולש. רק דבר אחד בלתי מוסבר היה בקליניקה הזו, והוא תמונה, רישום, רישום שהיה תלוי על הקיר, ואני זוכר שהיה זה רישום של אריה, אריה שקוע בשינה. רק לפני כמה שנים גיליתי כי את הרישום יצר פיטר פול רובנס, ובקטלוג אכן היה כתוב כי הרישום מצוי באוסף פרטי בנתניה. אני מניח כי האריה של רופא המשפחה שלנו היה הרישום המקורי של רובנס. כששאלתי את אבי על זה אמר לי, "כמובן, לא המצאת את האריה. למען האמת, הוא נתן לי אותו במתנה", אמר. "הוא כל הזמן היה נותן דברים, היינו החולים היחידים שלו. הוא הביא אותם מבלגיה מגולגלים בשפורפָרות". "בשפורפרות"?, רציתי לשאול, אבל אמרתי, "את מי?", ואבי אמר, "מה 'את מי'. את האריה הישֵן". "אז איפה הוא?", שאלתי בדריכות. "איפה שׂמת אותו?". "האריה?", תמה אבי. "הרי הוא אצלך מזמן. אתה לא זוכר? תליתי אותו אצלך, מעל לשולחן הכתיבה שלך, ביום שעברתם לדירה החדשה, לדירה הזו שלכם, בקומה מאתיים. לא יכולתם לעלות יותר גבוה? הרי אתה יודע שיש לי פחד מעלית-עולָה. אתה יודע שאני צריך חצי-יום כדי להגיע אליכם לדלת. ולפעמים הגֶרֶם-מדרגות חסום בארגזים שלך ואני לא מצליח לעבור". הוא השתתק. "אתה יודע", אמר, "הרופא-משפחה עוד חי. הוא בדיוק היום שאל עליך. אם אתה בריא. הוא שאל למה אתה לא בא אליו יותר". -"ומה אמרת לו?". -"אמרתי לו את האמת".

לפני שלושים שנה היה שחקן ראשי בכמה וכמה סרטי פעולה נחותים. הוא היה מרביץ ויורה. לפעמים הרביץ וירה בשחקנים מן המזרח הרחוק ולפעמים בלבנים. לפעמים ירה בשחורים ולפעמים במוסלמים. לפעמים ירה ביהודים שמנים ולפעמים בנשים יפות שהסתירו בנרתיקן אקדח. אחרי שלושים או חמישים סרטים כבר לא הבחין ביניהם. הוא היה בא לכמה ימי צילומים, הבמאי היה ממלמל כמה מילים על עלילת הסרט, הוא היה מרביץ להם ואז יורה בהם. ברוב סרטיו אף לא טרח לצפות. אביו, מבית האבות במיאמי, היה מתקשר מעת לעת, כששידרו בטלוויזיה סרט שלו. אבל הוא הבין שאביו מתבלבל ומשבח אותו על סרטים של צ'אק נוריס או סטיבן סיגָל. הוא גילה זאת כשאביו תמה מדוע גידל קוקו קטן ומדוע צבע את שיערו לשחור. "זה בשביל התפקיד", אמר לאביו. גם שמו הוא צ'אק.

כיום הוא עובד בשביל ערוץ הקניות של תחנת טלוויזיה במדינת ויסקונסין. הוא צריך למכור קוצצי מזון. לצדו מלהקים כוכבניות פורנו לשעבר. תפקידה הוא להתלהב מביצועי המכשיר במחוות מוגזמות. הבמאים אינם יודעים שׂובעה. "עוד, עוד", אומרים לה. "תדמייני שזהו אדוננו המושיע בכבודו ובעצמו. אנחנו משווקים כאן חוויה דתית". מטפטפים נוזל לעיניה והן דומעות ומבריקות. היא מניחה את הקוצץ על השולחן ובתוכו חצי בצל, ובכמה מכות מאומצות במקצת הופכת אותו לשבבים קטנים.

תפקידו שלו הוא להישאר רגוע, סמכותי. הוא משלב את זרועותיו החזקות ומסתכל בה. אומרים לו לדמיין שהוא עומד מול בני הכנופיה החמושה ההיא, מ"דם, יזע וקליעים" המפורסם שלו. תמיד זוכרים לו את "דם, יזע וקליעים". גם אביו הקליט את זה. בבית האבות במיאמי צופים בזה מדי כמה ימים. בעוד היא מתלהבת, עליו להישאר קשוח ושתקן. אחרי שהיא קוצצת חצאי בצלים, לקראת שיא הסרטון, מגיע תורו. נותנים לו תפוח אדמה מוצק. היא מקלפת לו. המצלמה אז מציצה אל מחשׂופה. הוא שם אותו מתחת למכשיר, מישיר מבט למצלמה, ובידו החזקה, יד שחנקה עשרות, אם לא מאות אויבים, הוא אז מנחית. הכוכבניות אוספת את החתיכות ומטגנת צ'יפס. היא לא יכולה לעצור בעד דמעותיה. הם כבר מכרו מאתיים אלף קוצצים. גם לצבא.

הוא עושה חיל. אחרי סרטים רבים כל כך שאיש לא צפה בהם, מזהים אותו. אפילו פעם צעקו לו, "קְצוֹץ אותו, גבר", כמו שאומרת לו הכוכבנית בתשדיר. והוא איקדח כף יד ובחיוך ירה בהם. את ההצעות להשתתף בתפקידי אורח בכמה סרטי פעולה חדשים הוא דוחה בעקביות. הוא קָץ ברצח ובאלימות. הוא לא רוצה לשחות יותר בדם חפים מלאכותי, הוא לא רוצה יותר לשרוף בתי קרטון על יושביהם, הוא לא רוצה יותר לזרוק רימון לתוך מקלט, הוא לא רוצה יותר לירות עם טיל-כתף בהליקופטר שנושא פצועים. מספיק. והוא מניח את שפופרת הטלפון, מותיר בעבר השני עוד מפיק מאוכזב. והוא ניגש אל המטבח. יש לו מיטב כלי הבישול. אולי מאתיים קוצצים אסף כבר. וסירים. וסכינים חדות. והוא מביט בירקות העגולים והטריים, והוא נותן אגרוף למקרר.

עמוֹס עוד עובד בפלנטריום. מדי בוקר הוא יורד עם תיקו האדום בתחנה הסמוכה ומכווץ את פניו מפני אור השמש. גם בימים מעוננים, מכוח ההרגל אולי, מתכווצים פניו לרגע כשהוא יורד אל המדרכה.

הוא חולף בַּשביל ונכנס אל המבנה דמוי הכיפה. עד להגעת הילדים הראשונים הוא מוודא שהמושבים לגמרי נקיים, שהשלטים במסדרון-החושך המוביל לכיפה מוארים, שהירח מסתובב כהלכה, לא מהר מדי ולא לאט מדי. אחת לכמה זמן הוא נעצר, כי ילדים נוגעים בו או כי הסוללות נגמרות. עמוס היה מעדיף לחבר את הירח ישירות לחשמל, אבל עוד לא מצא את שעת הכושר כדי להעלות את העניין בפני המנהל, לביא.

רק ילדים באים לפלנטריום. לעמוס אין. הוא אומר לעצמו שאלו הילדים שלו, כולם, כל השנים האלו, שהוא פותח להם את הפתח החשוב. למעלה, לצדדים. אבל מדי שבועיים או שלושה תוקף אותו מין דיכאון, וכשהילדים מביטים למעלה במצגת של הכוכבים והשמיים הוא נועץ עיניים ברצפה וחושב, למשל, שֶמה זה משנה שהעולם גדול כל כך אִם. את סוף המשפט הוא לא יודע להגיד. ולפעמים כשהוא מרים את העיניים כבר אין שם אף אחד.

אמו של עמוס גרה ברמת אביב, קומה גבוהה, בבניין שגר בו פעם פֶּרֶס. בדרך למטבח שלה הוא נעצר לפעמים בספריית מדעי הרוח שבאוניברסיטה. הוא מתייצב מול מדף ספרי השירה ומול מדף הזֶן-בודהיזם. הוא מתרעם על ריבויים של הספרים. אבל הסימניות היפניות והסיניות מושכות את לבו. הוא מנסה להעתיק את הסימניות בעט אל המחברת. "כל כך הרבה ספרים", הוא מתפלא. משוררים, משוררות. לא מזהה את השמות. הוא שולף ספר באקראי ומעלעל. אם הוא מוצא לו שיר יפה הוא מצלם אותו בהגדלה. השיר יוצא לו חם מן המכונה, ועמוס שם אותו בתיק. בבית יתייק אותו בקלסר המיוחד שהוא פתח למטרה זו. במשך השנים אסף שישים-שבעים שירים יפים. כל יום כיפור הוא מתיישב, קורא את השירים כולם. הניירות הישנים כבר מצהיבים מעט.

אמו נותנת לו קציצות. עמוס מנסה להיות צמחוני כבר שלושים שנה. לפעמים, בפלנטריום, כשהמוסיקה עולה והעוּגב מרעיד את הקירות הקמורים הוא כמו רואה את הגלקסיות פעם ראשונה. או-אז הוא נודר שלא יאכל יותר בשר. ויסרב לה ולקציצותיהּ. ופעם באמת נכנס והתיישב ולא נגע בהן. מלמל שצמחוני, ראשו תקוע באדי הרוטב. לבו הלם. אמו פתחה עיניים, נבהלה. לצמחונים יש ריח רע והם חיוורים ונרגזים. היא, פעם, בקיבוץ, הכירה צמחוני אחד שהתאבד בירייה. או טבעוני.

עמוס מביט בילדים המביטים אל הכיפה החשוכה. היה רוצה לומר להם דבר-מה, האם הם מבינים את מלוא המשמעות, את עומק החלל, את גודל העולם, את כל הזמן המצטבר, את נפלאות המנגנון. היה רוצה לחוש בפליאתם זורמת עד אליו, היה רוצה להתפלא כמותם. אבל אחרי חמש עשרה שנה בעבודה הזו הוא מנמנם כשיורד החושך. הכוכבים, השביטים, האור וטבעות-שבתאי – כל אלו מוּכּרים לו בעל פה עד שבלילות הוא מזהה במקומות החשוכים בשמי העיר את כל הכוכבים שאמורים היו להיות שם, בהתאם לתצוגה. אך השמיים מרוחים לכלוך.

אבל קורה, כשילד מתפעל בקול, אחת לכמה חודשים, הוא מתעורר מנמנומו, פוקח שתי עיניים, מחפש אחרי הילד ומרים ראשו לראות מה בדיוק ראה שם. ואז הוא כמו רואה את הכוכב לראשונה. פעם קרא לילדים שיר לא ארוך מן הקלסר שלו לפני ההפעלה של הגלקסיות והמוזיקה. הילדים הקשיבו אבל תוך כדי קריאה כיבה עליו לביא את האורות. מאחוריו עלה, חורק, חצי ירח.

אמו הגיעה פעם במפתיע. בלי להגיד לו היא קנתה כרטיס. אחרי התצוגה ניגש אליה, מבוהל. חשב שחיזיון תעתועים. "הלך לי הצוואר", נזפה. "המושבים כאן לא נוחים, והמזגן חזק מדי. ישר לתוך הראש".

בספרייה עמוס נרדם מעת לעת. ספרי הזן והשירה תחת ראשו, פיסות נייר בעמודים שהוא יגדיל ויצלם. מחלונות הספרייה, כשהוא ניעור, חולפות סטודנטיות, והן יפות וצעירות עם תיקיהן והספרים. והוא היה רוצה להיות סטודנט גם הוא. ללמוד איתן ואז לשכב איתן בשמש מול הספרייה. בתור למכונת הצילום הוא מגניב מבטים אל העומדות לפניו בתור, אלומות של אור צהוב חזק פורסות אותן לרוחב. ופעם מישהי הציצה לו בשיר שהוא צילם בהגדלה כשיצא מהמכונה, קראה מהר ואז אמרה לו, "איזה יופי, וואוּ". והוא לחץ ביד רועדת על כפתור המכונה, ועותק חם שני נפלט, והוא נתן לה. אחר כך הסתובב בספרייה שעה ושעתיים, אך לשווא.

בתיקייה של עמוס יש אולי שמונים שירים וכמה דפים של קליגרפיה סינית. הוא נושא אותה בתיק שלו תמיד אבל פותח לעתים רחוקות. היה רוצה לתת את הקלסר למישהו. לא לאישה דווקא. אילו היה לו חבר קרוב, או בן, או בת, היה נותן להם. שיצבעו סביב לאותיות. הוא כבר יודע בעל פה. השיר הראשון שבקלסר הוא של המשורר נֹחַ נפתוּלסקי. עמוס מדלקם אותו לפני השינה, לפעמים, כקריאת שמע שעל המיטה, שפעם היה אומר בקומה העליונה של מיטת הקומתיים:

יוֹמוֹ שֶׁל חֲנִינָא שׁוֹקֵעַ חִוֵּר.
עַרְבִית הֶעֱנִינָה הַיּוֹם הָעוֹבֵר…

והוא עוצם עיניים בחוזקה וממתין לשינה שתחטוף. בהקדמה לספר הוא קרא כי משורר זה הוא שגילה את השושן הצחור בארץ ישראל, וכי גילוי זה הִכה בשעתו הדים בעולם הבוטניקה. "אהרן אהרונסון מסר בשנת 1907 כי לא הצליח לגלותו", זוכר עמוס כבר בתוך השינה כמעט, "אבל בשנת 1925 גילה נֹחַ נפתוּלסקי בְּצַל-קשקשים בודד של Lilium Canditum בדפנות בור עמוק וחבוי בין שיחי החורש שבין פקיעין וחורפיש". עמוס החליט כי בחופשה הבאה ייסע לפקיעין ויטייל ברגל. ברגליו ידרוך את השבילים. ועד חורפיש יבוא ויעלה. ודאי יש שם מבצר עתיק. אולי ייסע עם אמא, ייקחו מונית. מה יש, רק פעם בחיים, יפתח באמצע הדרך את הקלסר והיא תציץ מעבר לכתפו ותקרא אתו בשירים והוא יאמר לה שזה הוא כתב הכול, שזה סִפרו. פתאום הוא לא בטוח אם היא חיה או כבר מתה. פתאום נראה לו שהיא מתה כבר לפני כמה ימים. ובאמת היא מתה, הוא אומר בקול. הוא לא יודע איפה היא נמצאת, פקיעין.

לעת עתה הוא נרדם על מיטתו, בחדר בו גדל, בצהרי יום הכיפורים. קשר את האופניים בחצר, היכן שהיה קושר אותם כשהיה ילד. מנעול ישן מילדותו עוד מחובר אל הצינור. שכח כבר ששכח את המפתח כשהיה קטן, ולא הייתה ברירה, קנו מנעול חדש, פירקו את הגלגל כדי לשחרר את האופניים. אביו כמעט השתגע בגלל זה. איך מאבדים מפתח. אני אף פעם לא איבדתי דברים. כשימצאו את המפתח הישן, בתוך קופסה אצל אמו, כבר לא יהיה מי שיידע מה הוא פותח. אבל לא-לא, הוא נזכר, ולרגע עולה בו אושר, שירדים אותו מיד, כשהיינו ילדים כלל לא היו קושרים. כן, כל השרשרות הגיעו מאוחר יותר. מבעד לרשרושי העיתון העולים מהחדר הסמוך, בתוך ריח הרוטב של הקציצות העתיקות של אמו, הוא שומע מהחצר את הברז המטפטף שהיו שותים ממנו, הוא ואחותו. הוא שוכב במיטתם הישנה, מיטת הקומתיים, מעל ראשו הקרש הרחב, והוא חולם את חלומו החוזר, איך מישהו עולה ומטפס בלילה ופותח את כיפת הפלנטריום ונִגלים הכוכבים.

6.10.08

פורסם בכתב העת "קצה", גיליון 1, חורף תש"ע, בעריכת חביבה פדיה

יום אחד החל הירח להסתובב בכיוון ההפוך. נפילתו אל כדור הארץ הייתה מעתה בלתי נמנעת. דיברו על כך שזה יקרה בתוך מאה מיליון שנה, אולי מעט יותר. אבל בסוף זה התרחש תוך שעתיים. בקושי הספקנו לארוז את חפצינו. בנעלי ריצה קלות, זרחניות, אנו בורחים, זקופים, רצים על פני שְׂדוֹת אור, מנופפים לנמלטים האחרים. הם ממשיכים לרוץ. חלקם, אנחנו מופתעים לראות, עפים, כמו אווזים, בלהקות. השינויים במערכת הכְּבִידָה עשו אותם קלים. אור הירח כבר נופל על כנפיהם, נופל על הרחובות. במגרפות ובאֵתֵי פלדה הם מסלקים אותו, במשאבות גדולות הם שואבים אותו ומטילים אותו בחזרה אל השמיים.

 

 
21.7.09

קראתי אצל בני ציפר שהמתרגמת יהודית שרגל נפטרה. איני יודע עליה דבר, ומעולם לא פגשתי בה, אבל התעצבתי לשמוע זאת מפני שהיא תרגמה (בין השאר) שני ספרים שאהבתי מאוד, "הסיבה" ו"הנשימה", שני פרקים מתוך חמשת ספרי הממואר של תומס ברנהרד (בהוצאת "המעורר" / "גלריה דביר". את השאר תרגמה רחל בר-חיים תבדל"א). יש להניח כי 99 מתוך 100 קוראי ספרות לא שמעו את השם יהודית שרגל. בדיבור השגור על הספרות עומדים המתרגמים בתחתית הסולם פחות או יותר. הם כביכול אלמונים לגמרי. איש אינו מראיין מתרגם ספרות ושואל אותו על הצרות של ילדותו או על השקפותיו בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני; איש אינו מזמין מתרגם לתקלט במועדון אופנתי; איש אינו מספסר בשמות מתרגמים במסגרת מצעדי "הספרים החשובים של העשור". לעומת זאת, סופרים שכתבו ספר "מקורי" הם כמובן "אישיות", אדם שיש לו תצלום, שמדי פעם שומעים מה יש לו להגיד. סופר שמצטרף למפלגה פוליטית (כמו ס' יזהר או אצ"ג) נשמע הגיוני; מתרגם שירוץ לכנסת מכוח המוניטין של כמתרגם – זה נשמע מוזר. כאילו שרק לסופר או משורר יש "אישיות" שיש מקום לתת לה פומבי, בעוד שמתרגם הוא מין "טכנאי" שראוי לו להישאר בצללים. איש אינו מזהה מתרגם ברחוב ואץ בעקבותיו כדי להודות לו. ומדוע הוצאות הספרים אינן מציינות תמיד את שם המתרגם על הכריכה הקדמית? מניין החוצפה הזו? שם ההוצאה מצוין, אך לא שם המתרגם!

לא שאין הבדל בין כתיבה של שיר או סיפור שאתה המצאת לתרגום של שיר או סיפור של הזולת. את ההבדל איני מכחיש; את ההיררכיה המובנת מאליה – כן. כשאני עובר על רשימת הספרים שלקחו חלק משמעותי בחיי אני מגלה בקלות כי יותר ממחיצתם הם ספרים מתורגמים. כשאני מביט ביושר אל התודעה הספרותית שלי ברור לי שמתרגמי שירה כמו דוד וינפלד, דן דאור ושמעון זנדבנק משמעותיים לי (ואין זה רק עניין אישי שלי) יותר ממשוררים מרכזיים בתרבות הישראלית כמו נתן אלתרמן ונתן זך. אין זה בא כלל להמעיט מערכם של אלתרמן וזך, אלא להוסיף הרבה בערכם של המתרגמים. בסופו של דבר, אתה יושב מול נייר ועליו מילים  מודפסות בעברית.

רשימת שמות המתרגמים והמתרגמות ארוכה מאוד. הפיתוי לכתוב אותה מתוך הכרת תודה גדול אך לא אעשה זאת מחשש לשכוח מישהו. הנימוק העיקרי להפליית המתרגמים בתודעה התרבותית הוא לאומי, שוביניסטי. העדפת ספרות לאומית אפשרית רק מִטעמים לאומיים, לא מִטעמים ספרותיים. מעניין שבשיח של תולדות הספרות וההשפעות נוטים לדבר על השפעות של ספרות מקור על ספרות מקור, כאילו הסופרים מחויבים להיות מושפעים בעיקר מבני עמם הפועלים במדיום שלהם. למיטב זיכרוני בכל חמשת כרכי תולדות הספרות העברית של גרשון שקד אין כביכול אף סופר שמושפע ממוזיקה, אין אף סופר שמושפע מציור, אין אף סופר שמושפע מקולנוע ואין אף סופר שמושפע ממחול. הם בעיקר מושפעים מסופרים עבריים אחרים (שקד כן מזכיר השפעות של ספרות בלשון זרה). הספרות מתנהלת כביכול רק בספרות. כל מי שכותב יודע שזה לא כל כך פשוט.

בכל מעשה יצירה יש ערבוב של משהו מקורי ומשהו של הזולת. גם ברומן "מקורי" יש מרכיבים שאולים, לפעמים בגלוי ובמודע ולפעמים לא. לא שאין הבדל בין מקור ותרגום, אבל גם יש לראות שההבדל אינו כל כך חד וחלק. גם ביצירת תרגום קיים הערבוב העקרוני הזה שבין תרומה מקורית של המתרגם ל"חומר זר" (הטקסט בלשון הזרה). מיותר לדבר על החלוקה היחסית בין שני סוגי החומרים. העיקרון חשוב, והוא שמעשה התרגום הוא מעשה יצירתי, ובאופן עקרוני הוא יכול להיות לא פחות יצירתי מכתיבה בלשון המקור. האם יש הבדל כזה גדול בין א"ב יהושע, המושפע מפוקנר וכותב ספר נהדר כמו "גירושים מאוחרים" המוגדר כספר "מקורי" ומקנה למחברו מעמד מרכזי בתרבות, ובין יהודית שרגל, שמתרגמת ספר נהדר כמו "הסיבה", ואיש כמעט אינו מכיר את שמה? לדעתי לא. יהודית שרגל, והיא כמובן רק דוגמה אחת, חשובה לספרות הישראלית לא פחות מא"ב יהושע, למשל. שניהם יצרו טקסט עברי שיש בו מזיגה של כישרונם המילולי והספרותי האישי עם כישרון של הזולת והם עומדים על מדרגה אחת. אפשר להבין את היחס למתרגמים כך: התרבות מתייחסת לכותבים לא כל כך על פי עבודתם הקונקרטית, אלא על פי מערך של דימויים (שנובעים מכתיבתם ומשיווק). למתרגמים יש כמעט תמיד רק העבודה הספרותית.

ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט "נקי", ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים "המקוריים". לכן אולי יש הצדקה לאי ציון שמם במובלט. כלומר, המתרגם הוא אידיאל של הסופר. לא להוסיף את שם המתרגם על הכריכה הקדמית, אלא להעביר את שם הסופר פנימה, באות קטנה. המינימום ההכרחי. למה לא? כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. במי תמכה יהודית שרגל כמועמד בבחירות האחרונות לכנסת? מה זה משנה? היא תרגמה את "הסיבה"!

בשר

פגשנו באקדמיה לאמנות צייר נודע שלימד שם שיעורי רישום, והראינו לו את כל הרישומים שלנו; היו לנו כבר עשרה אולי, רישומי טבע דומם ורישומי נוף, וגם רישומי דיוקן של הורינו ושל ידידינו, והוא הביט בהם בעיון רב והודה כי כישרון גרפי מסוים יש לנו, אך, שאל לפתע, האם לא נעדיף – ואז הפנה אל כף ידו הלבנה אל החדר הסמוך בו עמד נער עירום לגמרי, שֶרק עתה הִבְחַנּוּ בו – לרשום מן הבשר החי, כלשונו, והוא הכניס את הפחם אל פיו ובשיניו הלבנות גרס אותו כִּצְנִים.

צליבה
 
ביומנו הראשון באקדמיה לאמנות בלונדון אחז בזרוענו המנהל הקשיש שהיה בעבר המורה הבכיר לציור של האקדמיה והובילנו אל המסדרון, שם הייתה תלויה תמונת צליבה מודרנית גדולת ממדים של קדוש שנצלב עירום, ראשו הפוך, בגופו תקועים חיצים רבים, וחייל רומי בקסדת זהב שניצב לצדו עומד לכרות את ראשו. המנהל, בחדווה לא מוסתרת, סיפר לנו כי המודל לקדוש המעונה שבציור היה המנהל הקודם של האקדמיה, שהוא עצמו הדיח והחליף בתפקיד. הוא עצמו, אמר המנהל החדש, הקשיש, מבלה בימים אלו שעות ב"חדר העירום", מתוח על גלגל עינויים, מוקף קלגסים נעווי פנים, כשמסמרי פלדה נעוצים לו בכפות רגליו היחפות, העדינות כל כך.

הכרתי שחקן תיאטרון אחד ששיחק את תפקידו של פּרוֹסְפֶּרוֹ במחזה "הסערה" של שייקספיר ואת התפקיד הזה בלבד. תפקידים רבים אחרים ונפלאים הוצעו לו במשך השנים, אך הוא, מרגע שלמד היטב את פרוספרו בגיל עשרים לא היה מוכן לגלם כל דמות אחרת. לא משום חיבה יתרה לדמותו של פרוספרו או ל"סערה" אלא משום שהיה זה התפקיד שלו, כלומר התפקיד הראשון שלו, והוא לא ראה סיבה טובה להחליפו באחר. אילו היה תפקידי הראשון, אמר, תפקיד אחר, למשל וַנְיָה, הייתי נותר וניה בלי ספק, לכל ימי חיי. אבל אני התחלתי את הקריירה שלי על הבמה כפרוספרו ולא כווניה, ולכן אני פרוספרו. שם פרטי לא משנים, אמר, מדוע אין זה כך בתיאטרון? נשגב מבינתי, אמר, כיצד שחקנים כה רבים מחליפים דמויות מדי כמה חודשים ולעתים מגלמים אף שתי דמויות בשתי הצגות שונות בערב אחד או אף במחזה אחד ממש. הם מתחילים, למשל, בפרוספרו בשעה שמונה ב"קאמרי" ובשעה עשר וחצי הם כבר ב"בית ליסין" לבושים כווניה. הם גובים שכר כפול, לי זה נראה כטירוף, אמר. אבל הבנתי כבר מזמן שרוב האנשים ורוב השחקנים אינם רואים כאן בעיה ואילו היו יכולים היו מגלמים אף שלוש דמויות בו זמנית. אני, מכל מקום, אני עדיין פרוספרו, אמר, כפי שאתה יכול לראות בעצמך. הפסקתי למנות את מספר ההצגות שבהן עליתי על בימת התיאטרון בבגדים אלו. הבגדים תמיד אותם בגדים, אני מקפיד על כך גם כשההפקה משתנה. למעשה איני מסיר את הבגדים הללו בין ההצגות, אמר, עיניך הרואות. היה מבקר תיאטרון אחד שאמר שפרוספרו הוא למען האמת אני, כלומר שכל השחקנים האחרים המגלמים את פרוספרו משחקים, לאמיתו של דבר, אותי. הרי אתה יודע, הוא הוסיף, שלפחות עשר שנים כבר לא הציגו את "הסערה" בארץ. שנים הסתובבתי ברחובות כמטורף. מהו שחקן בלי התפקיד שלו? לכן אני כותב המשך ל"סערה" ואשנה במחזה שלי את התפקיד של פרוספרו מעט. נראה שזו הדרך היחידה בשבילי להינצל. אחרת אין לי ספק שבקרוב אמות, וזה, אמר, יהיה ממש נורא.

 

 

המטריה הגדולה והקטנה
 
פעם אחת חל ויכוח בחנות המטריות של צחי בין המטריה הגדולה והקטנה. הקטנה אמרה," אני כחולה עם ציורים עליי. אני משרתת ילדים שיהיו גדולים בעוד כמה שנים". והגדולה אמרה, "אני גדולה ושחורה, ומשרתת אנשים שחוו דברים קשים כגון: שנאה, שבירת חלקים בגוף".
אך בלילה כשהן הלכו לישון המטריה הגדולה חשבה פתאום: "המטריה הקטנה עוד קטנה. אביא לה את השמיכה שלי". אחרי כמה דקות המטריה הקטנה חשבה: "המטריה הגדולה כבר גדולה. היא צריכה לחיות כמה שיותר ולא לחלות. אביא לה את השמיכה שלי".
בבוקר המטריות לא האמינו למראה עיניהן. השמיכות אצלן! וככה המטריות לא רבו יותר.
 
 
ריקו והגלישה באינטרנט
 
פעם אחת היה ילד ושמו ריקו. ריקו אהב לשבת ולקרוא ספרים. יותר מכל הוא אהב לקרוא את הספר "מכשפות". אך הוריו היו עניים ולא יכלו לקנות ספה נוחה. יום אחד ריקו גלש באינטרנט וגילה חברה ששמה "LA-Z-BOY". לחברה היו ספות נוחות ויפות בזול. ריקו אמר [את זה] להוריו, והוריו קנו לו ספה חומה עם מין משענת לרגליים עם ידית שעליה כתוב "LA-Z-BOY". ומאז ועד היום קוראים לריקו בביתו "הילד העצלן".
 

שני סיפורים מאת נדב בורשטיין (נכתבו בערך בגיל 7).