באיחור תמוה ביקרתי היום בתערוכה "חלומות צלולים" במוזיאון ישראל בירושלים. הו, איזו תערוכה מפוארת! התערוכה היא יצירת מופת של אוצרוּת, והיא בעצם מוזיאון בתוך המוזיאון. ברצינות גמורה אני מציע: יש להשאירה כתצוגת קבע. חלק מכוחה הוא השפע, ריבוי המוצגים, עוד ועוד חדרים, עוד ועוד פריטים שמחבר אותם מרכז כובד סמוי (ובעצם רשת שקופה) של רוח החלום והדמיון. לאט-לאט מתפוגג העולם "האמיתי", ואתה נרדם בהקיץ לתוך התערוכה. זו תערוכה מְשנַת-תודעה, בפועל. אחרי חצי שעה בתערוכה נהייתי סהרורי ממש. התחלתי לשחות בתערוכה כמו באקווריום.
לא נכון למקם את התערוכה תחת כנפי האסכולה הסוריאליסטית. יש בה הרבה מאוד דברים אחרים. אבל התערוכה עצמה היא יצירה סוריאליסטית, יצירה של על-מציאות. כוחה כה גדול עד שמוצגים אחרים במוזיאון, שאינם בתערוכה, נראו לי, אחרי שיצאתי ממנה, כחלק ממנה, למשל חרב ברזל צלבנית מן המאה ה-13/12 שנמשתה מן הים, וכולה מצופה מינרלים וקונכיות. זה ממצא ארכיאולוגי "מציאותי" או חלום גמור? חלום של הים התיכון על אשליית הכוח הצבאי?
התערוכה החלה עבורי במקריות מסתורית ("סינכרוניסיטי") שכמו הסבירה לי מדוע התעכבתי כל כך עד שביקרתי: אתמול בלילה חלמתי על גמל שלמה. לא אפרט כאן את החלום, רק אתאר את תחושת העקצוץ של הגמ"ש שהלך על כף-ידי וזרועי כשהושטתי לו יד בחלום כדי להעבירו למקום אחר (ילדים הציקו לו). והנה, עם כניסתי לתערוכה אני רואה בה את ההדפס הזה של מ"ק אשר, שבו גמל שלמה וחלום. גמל השלמה ער על האיש הישן, והמרחב כולו תלוי על בלימה כמו על סף החלל החיצון. ובעצם, האם גמל השלמה ער, או שהוא חלק מחלומו של אשר? וכמו במקרה של חרב הצדפים, איני יכול שלא לראות את מה שמחוץ לתערוכה, את החלום "שלי" כקשור לתערוכה, וחלומו-הדפסו של אשר הופך להיות עבורי, בעל כורחי, הערה על חלומי-שלי, הערה שלא כאן המקום לברר.
איני מתיימר לסקור כאן את התערוכה. אפשר לכתוב עליה ספר. אבל אעיר רק על אחד המוצגים הזעירים, שבנקל אפשר להחמיץ. זהו ספרון זעיר מעשה ידיו של יצחק חיים ישי, המשמש למניית ימי ספירת העומר. פריט זעיר מאיטליה, 1804. (רק עכשיו אני רואה: שם האספן הוא אליעזר בורשטיין). הוא פתוח ביום ה-13 לעומר, ומולו איור פשוט, כמעט ילדי, של סולם יעקב. המלאכים בסולם נראים לי כחיפושיות. הם קרובים יותר לגמל השלמה מאשר לכל דמות של מלאך בתולדות האמנות בכלל ובאיטליה בפרט. ומה הקשר בין סולם יעקב לספירת העומר ובין חלום לספירה הסדורה? ולמה נראה שהסולם מגיע לשמש?
עד כאן. אני הולך לישון. מי שאינו יודע היכן ירושלים, ייוועץ נא באפליקציות הניווט. אם הצעתי לא תתקבל, התערוכה תיסגר ב-18 באוקטובר.
***
אוצרת: עדינה קמיאן. אוצרת משנה: שרה בן-שושן. מעצבת: שירלי יהלומי
כה מרוממת רוח התערוכה יפן במלאכת יד המוצגת עתה במוזיאון טיקוטין בחיפה (אוצרת: ד"ר אתי גלס גיסיס, עוזרת אוצרת: עדן שוויצר). משפט המפתח מצוטט על קיר בתערוכה, והוא נכתב ידי נובויה ימגוצ׳י (המציג בה פעמון קרוע ההופך לבאר בזריחה ושקיעה): ״בני האדם אינם מסוגלים לראות את הנשמה באופן מוחשי, אך כששומעים את קול דנדון הפעמון הם יכולים לחוש בנוכחותה״. וזאת גם הסיבה שהתערוכה הזו אינה רק יפהפיה, אלא גם חשובה ועמוקה.
כל הדברים בתערוכה הזו הם דנדוני פעמונים כאלה: גילומים מוחשיים של נשמות בני אדם דרך ידיהם המיומנות וחושיהם הממוקדים. אין שחר להבחנה בין אמנות (art) ואומנות (craft). לפעמים כלי של נגר (שלא לדבר על עבודת הנגרות עצמה) הוא יצירה מרגשת ואסתטית יותר מציור הנמכר במיליונים. כדאי לשכוח מההגדרות ומהתוויות ולראות מה מבטא מה שלנגד עינינו.
ניסיתי לטעון במקום אחר ששירה היא דרך חיים השואפת לכך ששום דבר לא יהיה סתמי. התערוכה זו מדגימה את גאונותה של תרבות יפן מפני שהיא מראה את השאיפה שחיי היומיום כולם יהיו לא סתמיים, כלומר שחיי היומיום כולם יהיו חיי שירה. כל דבר יכול להיעשות באופן סתמי וכל דבר יכול להיעשות בתשומת לב. הדלאי למה אמר שהדת שלו היא טוב לב (kindness). נראה לי שהדת היפנית האמיתית היא תשומת לב. לכן אמנים כה רבים רואים ביפן את מולדתם הסמויה.
תשומת לב היא תמיד לפרטים ולהשתלבותם במכלול, והיא תמיד כרוכה בהאטה. התערוכה מציגה ביטויים של תשומת לב בפינות שונות של החיים, מנעליים לארנקים, מאריגים לקופסאות, מכלי בית לכתיבה, מנגרות לביגוד, מרחצה לשירה ועוד ועוד. דברים רבים בתערוכה מרעידים את הלב מרוב התפעלות ובעיקר מרוב כבוד, כבוד לאורח החיים שממנו דברים כמו אלה יכלו להיווצר. כי מאחורי ספל תה כמו המוצג כאן יש עולם תרבותי ורוחני שלם. הספל קשור ליד האוחזת, ולחדר שבו היא מושטת, ולמחוות האנושיות בחדר, ולעיצוב הפנים, ולקליגרפיה התלויה, ולגן הסובב. כל פריט בתערוכה קשור לאורח חיים שלם.
למשל: ספל (ראקו) מן המאה ה-19 שעליו מצוירים עגורים ובמבוק. הספל נשבר ותוקן בזהב (״קינצוגי״). והנה, התיקון לא מתקן רק את כלי הקיבול לתה, אלא את המעוף, את העולם שבתוכו המעוף הזה מתרחש. הקדר שיצר את הכוס הזה חשב שראוי לשתות תה בלי להיות מנותק מהעופות ומהצומח, ומי שתיקן את הכוס חשב ששתיית תה מתוך מחשבה על עופות וצמחים היא דבר שראוי לשמור עליו, לתקנו. לתקן מעוף שבור.
תערוכה כזו מפנטזת חיים שבהם העולם כולו, זה הטבעי וזה שבני אדם עושים, הוא דנדוני פעמונים מכל עבר, כל יום (גם אם לא כל היום). הפנטזיה היא על אורח חיים וסביבה העשויים מאחוזים גבוהים של חומר פואטי.
עבודות המלאכה הללו הן תיקון עולם בפועל. לא כמעשה גבורה נועז וחד-פעמי, אלא כיומיום, כשגרה.
אמא כלבה ושלושה גורים. היא ענודה קולר ועליו פעמון. אם הוא משמיע קול, הרי הוא חלש מאוד, ונובע מתנועות ההנקה וההתכרבלות. מרווח זעיר בין קצה זנבו של הגור והפעמון. אפשר לשמוע את סף הדנדון.
שתי עיניים יחידות של שניים מהגורים היונקים מביטות בנו כזוג אחד. אחת מהן הפוכה. רגלי האמא חדות אך נינוחות, מגוננות בלי פחד ובלי אגרסיביות. היא יודעת שאנו רוחשים אך טוב; היא רואה זאת במבטינו.
קצה מכחולו של הצייר סוגר את שני עיניו של הכלבלב הישֵן על האמא. בשתי נגיעות קצובות הוא משכיב אותו לישון, מניח לנו לפקוח עיניים אל שנתו.
רגלו של הכלבלב הימני משתלבת בקימור הזנב של אימו. שני גופים? גוף אחד? אפשר לחשוב עליהם כשתי פיסות של פאזל נושם.
רגלי הכלבלב השמאלי הולכות על רגלה הקדמית של האמא כמו על אדמה. איזה דימוי מדהים של זיקה בין ילד ואימו. גופה היא הקרקע שהוא הולך עליה.
ומעל כולם, חוֹפה העץ ומגונן עליהם ועל השיחים החוסים בצילו, כפי שהכלבלבים חוסים תחת אימם.
אנו מוזמנים להיות כמו העץ הזה. לבוא כך אל הכלבים. ואל העולם.
כן, ישנם בעולם האדם דברים נצחיים, כמו אלימות, טיפשות. אבל כשאני רואה את האמא הזאת ושלושת הגורים שלה, ויודע שהם והצייר חיו בקוריאה, לפני 500 שנה, אני נזכר שישנם עוד דברים נצחיים בעולם, כמו האהבה המגוננת הזאת.
צוי באי, סביבות 1050, סין, 'דרורים של חורף', דיו וצבעים על משי, 23.5/101.4 ס"מ, מוזיאון הארמון, בייג'ינג. לחצו להגדלות
כשאני רואה ציור כמו זה (נא להגדיל על מסך גדול) התגובה הראשונה היא מין אאאאההה המתארך לרוחב המגילה, כמעט כמו הקול שיוצא מול דבר קצת מפחיד, או כמו ברכבת עקלתון בלונה-פארק. כל מי שראה דרורים יודע שאי אפשר לראות ולזכור את מה שמצויר כאן כתמונה קפואה. גם אילו היו מסתדרים ככה בעולם, אי אפשר "לצלם" את הרגע הזה מהתבוננות. הדרורים האלה הם מומצאים לגמרי, ובה בעת ההמצאה נובעת מהתבוננות והיכרות של מציאותם בטבע. הצייר הוא כמו חקיין שמכיר פוליטיקאי כל כך טוב שהוא יכול לדבר בקולו בכל סיטואציה.
הדרור הראשון משמאל מגרד (או אוחז) את ראשו בידו ומהרהר בהבעה ספקנית. הדרור השני הוא למעשה שניים, ומה שנראה במבט ראשון ככנף של אחד מהם הוא שתי הכנפיים של חברו: דרור מחביא דרור בשרוולו. הדרור השמאלי צוחק. אולי זה הצמוד אליו סיפר לו בדיחה.
אחר כך דרור אחד גבוה יותר, מתבונן למטה, אל מרגלות העץ, מקנה למגילה הרוחבית ממד מרומז של גובה. לצדו מופיע מעין דרור דו-כיווני, כלומר שניים צמודים הפונים ימינה ושמאלה. אחד מהם מביט בחבר שהתהפך. כנפו הימנית של ההפוך מצביעה אל זה שעף ומתקרב. מיד יפנו לו מקום על העץ.
הם דרוכים זה אל זה, פונים זה אל זה בערנות, יוצרים משולשים וצמדים, מדגימים תשע דרכים להיות דרור. רוח חיים נושבת לרוחב המגילה והיא נהיית כמעט ל"מגילה עפה", כמו בספר זכריה (ה, א). וגם העץ משתתף בחייהם בכל מיני הערות צורניות קטנות ומבריקות. רק ראו איך הענף בימין משתתף עם הכנף של הדרור ההפוך ביצירת מעין כלי קיבול לדרור המנמיך. או איך לזנבו של הדרור המביט לארץ מלמעלה עונה ענף קצר.
בעודי כותב את השורות האלה אני שומע ורואה את הדרורים בבניין שממול, וכאילו לא עברו אלף שנה, וכאילו אין הבדל בין סין לכאן.
אבות אבותיהם של הכלבים הילכו על פני האדמה הרבה לפני היות האדם. זאבים מודרניים (Canis lupus) קיימים בעולם כמיליון שנה.[2] בני אדם כמותנו – בערך רבע מזמן זה. כשאנו מביטים בכלב או נוגעים בו אנו מתחברים אל נשימה עמוקה מאוד של העולם. הדבר נכון באשר למבט ולמגע בכל יצור חי, מזבוב ועד לווייתן, אבל מה שמיוחד בגידול כלבים הוא שהנשימה העמוקה הזו נמצאת בתוך בתינו; היא חלק מחיינו – חייהם של מאות מיליוני בני אדם. יש בעולם כיום כמיליארד כלבים; בישראל חיים כחצי מיליון מהם. הם יכולים להביט בנשימה העמוקה הזו מקרוב, לגעת בה ולדבר איתה יום־יום.[3]
זאבים היו אויביהם של החקלאים, וכל הכלבים הם זאבים ששינו את צורתם ואת אורחות חייהם. החקלאי השתלט על בעלי חיים (חיות משק) שהזאב ראה בהם טרף. מבחינת האדם הזאב היה שודד. לכן האדם נלחם עד חורמה בזאבים ואף הביא להכחדתם במקומות רבים בעולם. להכחדה זו נלווה גם מסע יחסי ציבור לדמוניזציה של הזאב (הסיפור הידוע מכול העוסק בכך הוא "כיפה אדומה"). הנביא ישעיהו (יא, ו) מתאר מצב של "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ", אך זהו חזון לאחרית הימים; קרבת הזאב והכבש הייתה כה לא מתקבלת על הדעת, עד שהנביא בחר בה כדימוי מוזר למציאות שונה בתכלית.
חזונו של ישעיהו כיוון לאחרית הימים, אבל במקרה אחד הוא כבר התגשם, עוד בימי הנביא (שפעל בעשורים שלפני שנת 700 לפנה"ס). כאמור, מבחינה גנטית כל הכלבים הם זאבים, ולכן כל כלבי הרועים הם זאבים שכבר גרים "עם כבש" ועם רועי הכבשים, בני האדם. מגורי אדם וכלבים הם אפוא הגשמה של חזון אחרית הימים, שלפיו אויבים מרים חיים בהרמוניה.
הקשר בין בני אדם וכלבים קדום מאוד, והכלב היה החיה הראשונה שבּויתה. הרבה לפני שבני האדם בנו ערים, גידלו דגן, צאן ובקר, רכבו על סוסים והמציאו כתב – הם חיו עם כלבים. "המדענים מסכימים שיש ראיות טובות לכך שהכלבים בויתו לראשונה לפני 15 אלף שנה. לפני כ־14 אלף שנה כלבים נקברו לעתים לצד בני אדם. אבל לטענת כמה ביולוגים, המסתמכים על ממצאי ד־נ־א וצורת גולגולות קדומות, הביות החל כבר לפני כ־30 אלף שנה".[4]
אם כן, כל אדם שחי עם כלב מגלם תפקיד בהצגה קדומה מאוד – שבה היצורים הרחוקים האלו נפגשים וחיים ביחד. לתמונה העירונית הרגילה של אדם הבוהה בטלפון ומטייל עם כלבו יש איכות מוזרה, פלאוליתית ועתידנית כאחד. מצד אחד האנשים הללו קשורים לעולם של זאבים, ומצד שני לעולם של סייבּוֹרגים (שילוב של אדם ומכונה). מכוח ההרגל שכחנו עד כמה מראה של אדם המטייל עם כלב הוא מראה מוזר – מוזר לא פחות מהתיאור של שימפנזה בַּזְיָר (מאלף בזים) בסרט "כוכב הקופים".
בתחילה סברו החוקרים שבני אדם קדומים לכדו גורי זאבים ואילפו אותם לרעות עדרים. כיום סבורים שקשה לאלף זאבים, אפילו כשהם גורים, ולכן סביר יותר שהזאבים "המציאו את עצמם" ככלבים, כלומר הם שבחרו להסתפח אל קבוצות אנושיות.[5] זאבים אלו בחרו מרצון להסתפח אל המרחב האנושי ולהתאים את עצמם אליו. 95% מכל הכלבים שנבדקו, אגב, הם צאצאים של שלוש זאבות, האימהות הגדולות של עַם הכלבים העצום. הזאבות הקדמוניות הללו חיו במזרח אסיה, ככל הנראה באזור שהיום הוא סין.[6]
נסעתי למוזיאון האדם הקדמון בקיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון כדי לפגוש כלב ואישה. אלו כלב ואישה מיוחדים במינם. הם נקברו ביחד לפני כשנים־עשר אלף שנה. הקבר המקורי נמצא בעמק החולה והועבר למוזיאון. זהו המקרה הידוע הראשון שבו נקברו אדם וחיה כלשהי בקבר אחד. האישה והכלב היו בני התרבות שאנו מכנים "נָטוּפית".[7] הם היו ציידים־לקטים שעמדו על סף מעבָר לחקלאות, כלומר עברו ליישוב קבע, באופן מלא או חלקי. הם גרו בבתי אבן, השתמשו במכתש ועלי לטחינת זרעים וקברו את מתיהם בקברים. הם צדו חיות רבות, משור הבר ועד רכיכות. אחת מהנשים האלה נקברה כשידה מונחת על חזהו של גור כלבים בן כארבעה חודשים. כמה ארכאולוגים סבורים כי יש בכך עדות ליחסי חיבה בין האדם לכלב,[8] אם כי ייתכן שהכלבלב הוכנס לקבר אחרי מותו, או שהומת אחרי מות האישה כדי להיקבר עימה.[9] ובכל זאת סבורים מי שחפרו את הקבר "כי ביות הכלב נתפס אצל הנָטופים כביטוי להשתייכות לעולם האנושי"[10] – לא פחות! לדבריהם, ביות הכלב "ביטל את המצב שבו היה האדם בודד בתוך הטבע".[11] על פי השערה זו, בדידות אנושית בטבע אינה עניין מודרני, אלא הורגשה כבר לפני שנים־עשר אלף שנה!
המלאך המלוכלך
אם מטרת הפילוסופיה, או לפחות חלקים ממנה, למשל הסטואה והבודהיזם, היא לחיות במציאות כמות שהיא, הרי שכלבים מלמדים פילוסופיה, כתב מארק אָלִיזַרְט בספר קטן ויפה על פילוסופיה וכלבים.[12] הכלב נמשך אל השמחה כמו חמנייה אל השמש, הוא מוסיף, אלא אם האדם משבש זאת, חוסם בפניו את האור. הכלב נמצא בין הטבע והתרבות ומתווך בין האדם לעולם בעלי החיים והטבע.
מדוע הכלב שמח? אומר אליזרט: "כי הוא יצר את האדם", ובמילים אחרות, "הכלב אִפשר למין האנושי להוליד את עצמו". הכוונה ליצירת עצמיוּת אנושית חדשה, משופרת. הכלבים משפרים את בני האדם, כמובן כשבני האדם מניחים להם לעשות זאת. ולכן, לדבריו, "כל הכלבים הם מלאכים", ו"לטייל עם כלב משמעו להיות מלֻווה במלאך". הדימוי, שנראה מופרז במבט ראשון, אינו כזה כלל ועיקר: אם מלאך הוא שליח מסתורי שמטרתו להנחותנו, הכלב הוא מלאך. כל הכלבים הם כלבי נְחִיָּה. המלאך המנחה הזה יכול ללמדנו, בראש ובראשונה ובעצם קיומו, שאת היסוד הטורפני שקיים בזאבים ובנו אפשר למתֵן, גם אם לא לבטל.
כשאנו קוראים ספרות על כלבים ומתבוננים באומנות המתארת כלבים, אנו מתוודעים לתולדות המפגשים הממשיים והמדומיינים בין בני האדם ומלאכי הכלבים. במפגשים הללו אנו עדים לא פעם להבנת המלאכיוּת הזו, אך לעיתים גם לחוסר הבנה מוחלט שלה. במשך אלפי שנים פגשו בני אדם את הכלבים־המלאכים שנשלחו אליהם (מטעם מי?!), והגיבו בדרכים שונות: יש שהפכו את המלאכים לכוח עבודה (גרירת מזחלות למשל), יש שהפכו אותם למזון, יש שעשו אותם לכוח אבטחה, יש שלימדו אותם לצוד עבורם, יש אף שהכו אותם ובזו להם. בספרות ובאומנות על כלבים אפשר למצוא, לצד תיאורים של התפעמות ושל אהבה, גם עדויות רבות לטיפשות ולרשעות של בני אדם, כלומר לאי־זיהויָם ואף לביזויָם של מלאכים.
ראשית נציג דוגמה למצב המתוקן של יחסי אדם וכלב. כך פנה יואל הופמן לכלבו:
הכלב אצל הופמן הוא מקדש, ליבו פעמון ופעימתו הדהוד; הכלב רואה את העולם שהתקיים לפני הבריאה (הופמן מדבר על הכלב בלשון תורת הקבלה); הכלב הוא רופא, סוד, נפש, מורה זֵן ואידאה – גם יחד.[16] ידיעתו עמוקה מזו של האדם. היות שזכיתי להכיר את הכלב הפירנאי שבּו מדובר, מקס, אני יכול להבין את התיאור.
*
בני האדם, גם חובבי הכלבים שבהם, חשבו כך על כלבים רק לעיתים נדירות. הנה דוגמה עתיקה, אחת מני רבות, לכלבים שמהותו אחרת, כלב שבני אדם "יצרו" כהרחבה של אלימותם.
כלבּן וכלב בצֵיד אריות מארמון אשורבניפל בנינווה, בערך 640 לפנה"ס, תבליט שחם, המוזיאון הבריטי
שימו לב לשילוב הרגליים בתבליט האשורי המוצג כאן, שילוב של כלב שאומן לתקוף ולטרוף, כלומר נדחק בחזרה אל זאביותו, לתועלת של אדם טורפני, אדם־זאב. הכלב בתבליט הוא בן זוגה והמשכה של החנית, מעין חנית חיה, כלב־חנית (בסיס החנית וקצה הזנב כמעט נוגעים). באומנות העתיקה, ולא רק בה, יש דוגמאות רבות כאלה. אנו מכירים באומנות אירופה ציורים רבים שבהם כלב, אדון ורובה סמוכים זה לזה.[17] לעיתים המפגש עם הכלבים הופך את בני האדם לאלימים, כמו בתבליט האשורי, ולפעמים האלימות מופנית אל הכלבים, למשל בסיפורו של שלום עליכם "חברבר החצרוני" מראשית המאה ה־20, שבו מתואר כלב ש"להכותו, לדחותו או לשפוך עליו שופכין – היה נחשב בעיני האנשים כמעט למצווה גדולה", והוא זוכה דרך קבע מבני האדם ל"מהלומה, נגיפה, דחיפה, או בעיטה".[18]
הנה דוגמה נוספת. לכאורה כלב שונה לגמרי. כלב אהוב, רב הבעה, ולא כלב־חנית:
אניבָּלֶה קארצ'י, 1600 בערך, ראש כלב, גיר שחור על נייר, 21×27 ס"מ, המוזיאון הבריטי
עינו של הכלב הזה אנושית ונבונה, והוא מישיר מבט אל עיניו של המתבונן. אך מבט נוסף יגלה שאוזנו, הפונה קצת לאחור, היא אוזן קצוצה. האוזן נקצצה כדי שהכלב לא יוכל לסנן רעשים, כדי שאוזנו תהיה פקוחה כל הזמן, לטובת בעליו. יש צל מתחתיה. נוכחות האדם בראש הכלב הזה כפולה: היא כמו הופנמה אל הבעתו, אך היא טבועה גם בגופו, וליתר דיוק חסרה בגופו, באופן אכזרי. הפנים שאנו רואים כאן הם ספק יצירה אנושית ספק תופעת טבע. זה רישום של כלב "רגיל", ובד בבד תיאור של המוזרות ואף האלימות הקיימת כמעט תמיד במפגש אדם־כלב. גם אוהבי כלבים רבים מסרסים, מעקרים ומאלפים את כלביהם האהובים. אם כן, לפנינו תופעה מורכבת, אפילו פרדוקסלית. אהבה וסירוס; מלאך ואילוף; אהבה וקולר. אין זה מפליא שלצד אהבת הכלבים אנו מוצאים ביטויים רבים שבהם כלב משמש קללה או תיאור של מצב מקולל ("רעב ככלב", "כל כלב בא יומו" ועוד).[19] לכן הכלב, אומר ג'יימס הילמן, הוא "המלאך המלוכלך", וזו, לדעתו, שליחותו: להראות לנו את השילוב בין המלאכיות ובין ההפרשות, הפרעושים, העצם, הארציות. הכלב מראה את הקודש והחול בגוף אחד, את המופלא והארצי ביצור אחד. זהו ה"מסר" שלו.
לב של כלב
"כֶּלֶב – כולו לב", כתב ר' חיים ויטאל (בסביבות שנת 1600) באהדה יהודית נדירה אל הכלבים.[20] וג'יימס הילמן העיר: "הקיר שבאמצע לבנו מחייב את זרימתם המורכבת של תוכני הלב – את דמיונו ואת תגובותיו – אל כל קצות הווייתנו, כדי שנהפוך כל כולנו ללב, לב מכּל עֵבֶר".[21] אם לשלב את שני הציטוטים, לחיות חיי נשמה משמעו להיות לב ככל יכולתנו, והמופת לכך מצוי לנגד עינינו בכלבים. "שמא נוכל להציל את עצמנו בכך שנהפוך לכלבים?", תוהה מרק אליזרט.[22]
במדרש אנו מוצאים תיאור של לב האדם (נשמת האדם, מחשבת האדם): "אמר ירמיה, לב זה מתחלף משעה לשעה, והוא משנה את עצמו ומעקם את עצמו".[23] המדרש מתייחס לפסוק בספר ירמיהו (יז, ט), "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" שפירושו בלשוננו היא "עקום ומשובש הלב יותר מכל דבר, וחולה הוא, מי יוכל לדעת מה בו". זהו תיאור של הלב האנושי כמהות משתנה, עקומה, פגועה. ודאי יש בתיאור זה הרבה מן האמת. הלב שמציע הכלב הוא לב אחר. לא לב עקום אלא ישר, לא חולה אלא בריא, לא נסתר אלא גלוי, לא משתנה חדשות לבקרים אלא יציב למדי. לא קפוא, אבל לא הפכפך.
הכלב שהוא "כולו לב" יכול לעורר את ליבנו. הכלב יכול לעשות זאת ביחס לעצמו, ואז יתבטא הדבר באהבת אדם אחד לכלב אחד, אבל כלב אחד יכול לעשות זאת ביחס לכלבים באשר הם. כל מי שמאמץ כלב ומטייל עימו מתחיל לשים לב לכלבים אחרים, ולוּ משום שכלבו שׂם לב אליהם. יתר על כן, התעוררות הלב שנובעת מהכלב אינה חייבת להיעצר בכלבים. היא יכולה להתרחב, כאדוות על פני מים, ליצורים אחרים. לאהוב כלב משמעותו העקרונית היא שאנו יכולים לאהוב אהבת נפש יצורים שאינם בני מיננו.
היחס המתוקן והצודק לכלבים רבים בעולם צריך להיות אמת המידה האנושית ליחס לכל יצור חי. אם נתייחס לבני אדם אחרים כפי שאוהבי הכלבים מתייחסים אל כלביהם, יבוא העולם מייד על תיקונו. הכלבים ואוהביהם מראים לנו את הדרך אל הלב הזר, אל מי שהיה אויב ונתגלה כמלאך.
[1] תרגום דרור בורשטיין, ננופואטיקה 25, מרץ 2021, עמ' 97.
[2] Jake Page, Dogs: A Natural History, Harper-Collins 2009. אבות אבותיהם הרחוקים יותר של הזאבים הופיעו כבר לפני כ-60 מיליון שנה.
[11] שם. למאמר על קבורת אדם וכלב (דינגו) באוסטרליה ב־3,000 השנה האחרונות עד המאה ה־20 ראו Koungoulos L. G, Balme J., & O’Connor S. (2023) Dingoes, companions in life and deat, PLoS ONE 18(10): e0286576. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0286576.
[12] Mark Alizart, Dogs:A Philosophical Guide to Our Best Friends, Polity 2019, pp. 4, 17, 80, 91.
[13] יואל הופמן, Curriculum Vitae, כתר 2007, קטע 97.
לפני כשבוע חלמתי שאני רואה את מפת אירלנד. היא הייתה גדולה מאוד ולא היה ברור אם זו מפה או שאני מרחף מעל האי עצמו. להפתעתי ראיתי שבערך שני השלישים המזרחיים של האי צבועים בחוּם ומשורטטים עליהם קווים שמתארים בנייה. רק שליש במערב האי היה ירוק. ואני מתפלא על כך בחלום, שלא היה לי מושג שכל כך הרבה מאירלנד כבר נהרס. אולי ראיתי את מפת הנשמה בזמן הזה ובמקום הזה. ואולי לא רק שלי. אולי זה מין מצב כללי. אם זה כך, העניין הוא מיקום הגבול בין שני האזורים. אולי אפשר לערוך תיקוני גבול קטנים גם אם המצב הגאוגרפי הכללי הוא נתון ואי אפשר להתפרץ מהאזור הירוק ולייער את שני השלישים החומים בבת אחת. נזכרתי בחלום הזה כשביקרתי אתמול בפעם השלישית בתערוכה של חברי מאיר אפלפלד בגלריה רוטשילד. בכמה ציורים חוזר מוטיב של רוח מתפרצת מחלון פתוח. הווילון מגיב לרוח ונוטה באלכסון. הווילונות בציורים הללו כבדים כדלתות. התנועה כמו פורצת את חלל הציור ומערערת אותו. בציור אחד הגבולות בין חלל הפנים והחוץ מתערבלים. יש נוף בתוך הציור, ולא ברור האם זה ציור נוף שתלוי שם או נוף מהחלון. אני חושב שנזכרתי בחלום לא רק בגלל תחושת המתח בין כוחות מנוגדים אלא בגלל עצם תחושת החלום ששורה על התערוכה. כלומר, אל חדרי לב אנו מוזמנים כאן.
האור על זגוגית החלון הפעורה הוא אור שקיעה. כיפת המנורה הסמוכה לו כמו מזכירה את השמש הרחוקה, שבציור התקרבה מאוד. אולי האור הוא שפער את החלון, לא רק הרוח? ברור לגמרי כי מדובר בציורי דמיון. במובן זה, הם קרובים מאוד לחלומות. על השולחן הבהיר (מאיפה הלבן הירחי הזה בוקע?) מונחים פירות ואגרטל פרחים כמו בהכנה לציור, אבל קווים פרועים זורמים שם כמו נהר. החושך זולג פנימה כאילו היה הלילה לבה געשית. מימין השולחן מונח ככל הנראה ציור ממוסגר הפונה לנוף. הוא כמו קולט את הפרץ המגיע משמאל, ואפשר לומר: עומד בפרץ. יש בתערוכה הזו גם ציורים שקטים רבים, מאוזנים. אבל יש בה גם ציורי עמידה בפרץ. במילים אחרות, זו תערוכה שמגשימה גם אינטואיציה אמנותית על אפשרות ההרס בציור, על ציור הרוס. התערוכה מדגימה כיצד גם הרס בציור יכול להיות מוגבל, נשלט. אנו מכירים דוגמאות רבות לציורים שבהם ההרס הוא פשוטו כמשמעו, הרס שהורס את הציור. כאן לפנינו ציור שבו ההרס הורס את הציור, אבל גם הציור "הורס" את ההרס, בולם אותו. ב"רוח ערב", ההדפס של אדוורד הופר (1921) פורצת רוח אל חדר. האישה העירומה על המיטה נתפסת כמעט כחיה ההולכת על ארבע. במקום פנים יש לה מין מסכת שיער. היא מביטה אל ריקוּת גמורה, אל לובן מואר. אך הכותרת מלמדת שזה ערב ועלינו להכהות את מלבן החלון. התחושה היא שהרוח יוצרת את האישה על המיטה, את חייתיותה. השמיכה המקופלת היא מעין מחסום, כמו שוּחה, הניגף בפני הרוח. אבל האישה עומדת איתן על ארבע, ונושאת מבט אל החושך-אור-ריקות. כף ידה (ספק אצבעות ספק כפּה) יציבה על המזרן והיא מישירה מבט דרוּך, לא סוגרת את החלון, לא מסבה מבט, לא הולכת לישון. גם בציורים בתערוכה הזו אפשר למצוא עמידה כזו. החלון בציור הקודם עומד כמו מראה מול השמש, הודף את האור. בציור הבא בקבוק עומד מול חלון פעור. בזה שאחריו ובאחרים בתערוכה, עומדים מול החוץ אהיל המנורה ואגרטל הפרחים. במילים אחרות, הציור עצמו – הטבע הדומם, התפנים – עומדים על זכותם לעמוד בסערה. אפילו שני אורנים ירושלמיים נוטים באלכסון נראים כהמחשה למימרתו של ג'ון מיוּר, "בין כל שני עצי אורן יש דלת לדרך חיים חדשה", גם אם הדלת הזו, מכוח הזמן והמקום, נוטה חזק הצידה ונדרש עוז נפש כדי לפתוח אותה ולעבור.
שירה, ביחס לדיבור הרגיל, היא כמו גן ביחס למרחב העירוני הרגיל. כמו בכניסה לשיר, עם הכניסה לגן הכול נהיה חשוב יותר, מובחן יותר, צפוף יותר (בקטע טוב). ומשתרר, כמו בהימצאות בתוך שיר, קצת שקט. הדברים גם מתחילים "לדבר" זה עם זה, להתגלות כקשורים (ומכוח הצפיפות הנ"ל אפשר להבחין בכך יותר בקלות). נקלעתי לאחרונה לגן היפני אשר ברחוב יחזקאל בחולון. יש בו שיח גזום בצורת ציפור, האומר זאת ממש: הציפור והצומח נהיים אחד בשיח הגזום (כלומר, השיח הזה הוא מטפורה של שיח ציפורי). אותו עיקרון של התקרבות הדברים זה לזה חל על עוד דברים – בבואת העצים נמצאת במים; פרחי אגס משוחחים עם פרחי שזיף, ואפילו ערמת חצץ גדולה ה"מאוחסנת" על אי תנועה מול הגן קוראת על ערמות חצץ בדאיטוֹקוּג'י, בקיוטו. שיר השַחרור הנפתח מעל הכול הוא הד לשיר עתידי שיכתוב כאן מישהו, אולי את, אולי אתה.
גן, כמו שיר, הוא הפתעה. אפילו אם יודעים שהוא שָם. פתאום מתוך מלל היומיום מופיע משהו שעשוי מאותו חומר מילולי אבל אחרת לגמרי. בנגיעה זעירה במילים מתארגנת התודעה לגמרי אחרת, מתחילה לשאול שאלות חדשות, ורגשות חדשים נולדים, כמו למשל בשיר בן שתי המילים של יעקב ביטון שלשונו "אֲנִי הַחוֹלִים". גן הוא פועל עליך כמכונת כביסה: אתה נכנס, מסתובב קצת ויוצא נקי יותר. גן ושיר כמעט לא מוסיפים לנו מידע או תוכן; הם לוקחים מאיתנו רעש. "וּפִתְאֹם מָלְאוּ רַעַם שְׁחָקִים / וְקָם שָׁאוֹן וְנָתַן קוֹל דְּמָמָה" (טדרוס אבולעפיה, סביבות שנת 1300): השמים מתמלאים ברעם וקול הרעם נותן, למרבה הפלא, "קול דממה". זו מתנתו. זה גם עיקר קולו של שיר. מדברים הרבה, ובצדק, על המוזיקה של השירה, אבל המוזיקה העיקרית של שיר אינה הטטם-טטם שלו, כי אם הדממה שבאה אחרי שהמוזיקה מסתיימת, כמו שהמוזיקה של הגן היא הנוכחות שנשארת איתך אחרי שאתה יוצא ממנו. הגן עושה משהו לא רק למרחב, אלא לזמן. כמו מוזיקה וכמו שירה. הוא מאט את הכול. רנה שני כתבה: "לָשֶׁבֶת בַּגַּן הַגָּדוֹל וְלִהְיוֹת זְמַן". השיר שלה, המצורף כאן למטה (מתוך הספר "שלום לאדוני המלך", שיצא בהוצאת עם עובד בשנת לידתי), אומר את עיקרי הדברים על גן. ובעיקר אפשר לחוש, בשיר ובגן, בכוונה אנושית טובה, בכוונה ליצור דבר מתוקן בעולם, מחומרי העולם. וכמו בשיר, רק המבקר והקורא יכולים לממש את הכוונה הזו בעזרת כוונתם-הם. הגן, כמו שיר, פרוש לפניך. איך תיכנס וכמה תשהה ומה תראה ואיך תצא – רק בך תלוי הדבר. מעניין שהתרבות העברית, שהוציאה מתוכה את סיפור הגן הכי משפיע ומוכּר – סיפור גן עדן – לא הצמיחה מתוכה תרבות גנים וסגנון גנים ייחודי. יש גן איטלקי, ויפני, וצרפתי, ואנגלי, ומוסלמי-ספרדי, וסיני (כמובן שאלו רק שמות משפחה כלליים מאוד), אבל אין גן עברי או גן יהודי. מובן שיש יוזמות של יחידים, אבל אין זו תופעה כלל-תרבותית. לכן אפשר לחשוב על "גן יפני בחולון" אבל לא על "גן ישראלי בקיוטו". אולי היה די ליהודים בסיפור גן עדן ובמדרשים הרבים עליו, ואולי חששו להגשים במרחב את הגן שבסיפור, כי בתוכו, כידוע, אמור להתהלך הבורא.
תבורך עיריית חולון והעושים במלאכה. אך אין לעשות אידיאליזציה. שלטים מכריזים שהמים בגן מלאים כימיקלים, ושלטים אחרים מתריעים מפני "סכנת טביעה" – במים שעומקם 40 סנטימטר בלבד… אפשר לנכש כמה שלטים ואולי לשקול מחדש את הכימיקלים. אבל הפרחים והציפורים חשות שם בנוח, כך נדמה, וגם עבורי, במפה הלא מלהיבה של המרחב הישראלי, נוספה פינה שאפשר לשבת בה.
אילו הייתי צריך לבחור ציור אחד ויחיד מכל מה שיד אדם יצרה אי פעם, זה היה הציור. אין זאת היד היחידה שהותירו לנו הורי-הורינו, אך יש בה משהו מיוחד, ברור, מדבּר. על הקיר במערת שוֹבֶה היד מונחת על סקיצה של רישום ממותה. החוקרים הצליחו למצוא שהממותה הייתה שם לפני שהיד הוּספה. כלומר, אחת מהידיים הראשונות של הורי-הורינו נוגעת בחיה. החוקרים הצליחו להבין כי זו יד של אישה. אחת מציירות המערה? חתימה קדמונית? ואם חתימה – חתימה המעלימה כפי שהיא מצהירה; חתימה שהיא אישית וחד-פעמית כפי שהיא ארכיטיפית, חתימת כל כף יד באשר היא. חתימתו של האדם. גם אני יכול לחתום על מסמכים בעזרת כף היד הזאת והחתימה תהיה תקפה. אני חש בעומק לבי שכף היד הזאת היא חתימתי לא פחות מאשר החתימה שאני משרבט. חתימת ציירת, או אולי יד של בת של צייר או ציירת, שהצייר או הציירת נשפו עליה פיגמנט? היא נוגעת בממותה ובאותה מידה מתקרבת לקו – שואפת אל מעבר לגבול, כמו אל מעבר למערה. היא נדמית לי כיד הנוגעת בשמש שוקעת. זאת יד ימין – והאצבעות גמישות, כאצבעות של פסנתרנית. נסו לפשק כך את האצבעות. זאת יד ימין אך עבורנו היא נתפסת הפוך, ככף יד שמאל, כמו יד בתמרור "עצור" שפונה אלינו, ולא אל תוך התמרור. וכמו תמרור "עצור" היא פונה אלינו, לא אל הקיר, מבקשת עצירה. אבל שלא כמו התמרור אינה אומרת "עצור, סכנה", אלא: עצור, "אֱנוֹשִׁיּוּת קְדוּמָה" (אבות ישורון). היד יכולה להיות יד של כל אחת ואחד. היא צורה ספציפית לגמרי אבל גם פתוחה לגמרי. במשך 35 אלף השנים שעברו מאז נרשמה היד הזאת על קיר המערה, היו יכולים לעבור שם מיליארדים של בני אדם, ולהושיט את ידם, ולהניח את ידם על היד הזאת, לתת יד ליד הזאת. אף יד לא הייתה מתאימה בדיוק, אך כל הידיים היו מתאימות במידה מספקת. הזמנה ללחיצת יד אנושית אינסופית. ברכת שלום אינסופית. הבוקעת אלינו מתחת לאדמה. ממערה חתומה. כל הזמן שם, מתחת. נר התמיד. היד הזאת מצוירת על קיר של מערה, כלומר המצע שלה הוא כדור הארץ. כל כדור הארץ. כף יד מרחפת בחלל סביב השמש. היד הזאת, אני מוכן להישבע, מביעה שמחה, חיוּת.
* הדברים נכתבו מתוך ההשראה שבקריאת ספרם הנפלא של גיא פרל ורן ברקאי, מדוע לא היו להן פנים, הוצאת אדרא 2025. תצלום היד מופיע גם בספר ונידון בו (עמ' 133). איני כותב סקירה ישירה מפני שהדבר יחייב הצגת סיכום הממצאים ומוטב שהקוראים ייצאו למסע הזה כסדרו.
פיטר ברויגל האב, 1562 בערך, "ניצחון המוות", שמן על לוח, 117×162 ס"מ, מוזיאון הפראדו, מדריד. לחצו להגדלה פעם ופעמיים
שמו של הציור "ניצחון המוות", אבל לא המוות כדבר מופשט מתואר בו, אלא מתים, והניצחון הוא ניצחונם. אבל גם זה אינו מדויק, כי המתים בציור חיים לגמרי, פעלתניים, בעלי חוש תיאטרלי מחריד, והם בלי ספק נהנים ממעשיהם. אחד השלדים עטה על פניו מסכת תיאטרון אנושית. מוטב היה לכנות את הציור "ניצחון אנשי המוות". כמו אחת ההגדרות למיתוס, הציור מתאר מצב שאף פעם לא התרחש אבל הוא תמיד בתוקף. הציור נראה כגרסה מורבידית של "משחקי ילדים" של אותו צייר, ציור שקדם בשנתיים לציור שלפנינו. המסכה הנ"ל מופיעה גם בציור המוקדם. אני זוכר, לפני 20 שנה במוזיאון הפראדו במדריד, אמא אומרת לנער לא להסתכל ומושכת אותו הלאה כשעברו ליד הציור. ואפשר להבין אותה. זה ציור שצועק גם "אל תביטו בי". אולי הנשמה לא נועדה לראות דברים כאלה. איני זוכר מיהו שאמר (רובר ברסון?), "יש בתוכי מלאך, ואני כל הזמן מבהיל אותו". ציור כזה הוא מראה שמבהיל את המלאך. אבל אנחנו, במדינת ישראל, כבר לא יכולים שלא להתבונן. במרכזו של הציור דחיקת המוני אדם לתוך מעין ארון מתים גדול, שצוהר מסורג בו, הנראה כמלכודת עכברים גדולה. לא ברור מה עומק המלכודת, אבל נראה שאין גבול לקיבולת שלה. ואולי הבאים בשער מגיחים מצדו השני כעוד שלדים, תגבורת לצבא המתים? ספינות טובעות, כבשן מתפרץ, חיים, שדים, מפלצות ומתים מתערבבים בהתרחשות חסרת תכלית. פני כלב רעב ליד פני עולל. מת בארון מתים על גלגלים דורס מת אחר. שלד מניף חרמש ענקי רוכב על סוס רומס. מלך שמוט אוחז שרביט, עטוי גלימה וכתר, נתמך בידי שלד המציג לו שעון חול. המוני האדם כאן הם כגרגירים בשעון החול הזה. אֵת מוטלת על עגלה טעונה ערֵמת גולגולות. ערֵמת מטבעות בחביות, מן הסתם מאוצר המלך. גרדום רחוק, שלדים צופים. גם התליין שלד. ליצן חומק אל מתחת לשולחן, דורך על לוח השש-בש, מפזר את הקלפים. וכו' וכו' וכו'. בפינה הימנית התחתונה זוג מנגן ושר. הם כמו נתונים בחדר סגור ואינם רואים את המתחולל מסביבם, ואולי רואים ומתעלמים, אינם רוצים לראות, כמו האמא ההיא, לפני 20 שנה, וכמונו. כולנו דחוקים שם בפינה הזו. חלילית מונחת במקביל לשוקי האיש כמעין גבול בין הפינה ה"מוגנת" ובין העולם המטורף. בפינה הרחוקה מושכים בפעמונים גדולים. אולי אליהם מביט תופס החרב שליד הזוג המוזיקלי. בציור הזה אין תקווה במוזיקה. החלילית מקבילה לחרבו של האיש, שתועיל לו כמו כלי הנגינה.
אם יש בציור הזה רסיס תקווה, היא בעיניי בדמות של אחד מאנשי המוות, שיושב על מדרגה נמוכה ליד חבריו השלדים (אניח לכם למצוא אותו בציור). הוא מניח את ידו על ברכו ותומך את ראשו בכף ידו בתנוחה המובהקת של המלנכוליה. לפניו מוטל על הקרקע עוף כלשהו. משהו גרם לשלד האחד הזה לשבת, לשקוע במרה שחורה, ובעיקר לעצור לרגע, לעצור. ג'יימס הילמן, בספר חדש המכנס את כתביו על מלנכוליה ודיכאון, כתב שתנוחת אחיזת הראש היא הרגע שבו היד האנושית הפעלתנית מפסיקה להישלח אל העולם החיצוני על מנת לשנותו או לקחת ממנו משהו, הופכת ליד שתומכת בראש ובעולם הפנימי. במדינה שמנוהלת על ידי כל כך הרבה אנשים שמתפקדים באופן הרסני, האם הדיכאון הוא תקוותנו?
נוף קצה, בין הרים וים. אנו, הנתנייתים, מכירים נוף כזה. בערך. הים סוער וחי, רוגש. מקהלת גלים. אם נגלול את המגילה מימין לשמאל יעבור חצי מה"סרט" בים הפתוח. עד שלפתע תופיע קצה מחט, קצה עץ. חוקר ציור סין, ג'יימס קאהיל, כתב בספרו על הציור של שושלת מינג כי ב"עידן שהתאפיין בנופים מתונים ובהעלאת זיכרונות מוּדעת לעצמה, ציור זה בלט ודאי בנאמנותו ליצירה שעיקרה חוויה חושית בעולם מוחשי". אבל המוחשיות הזאת היא גם לגמרי מיתולוגית ומסתורית: הציור קרוי על שם פרק הפתיחה בספרו של צ'ואנג טסה, זה הפותח את "קולות האדמה" שתרגם יואל הופמן: "בים הצפון שוכן דג ושמו קוּן. מי יודע כמה אלפי מילין גודלו של קוּן". הים המתואר כאן הוא הים הזה. אפשר להבחין, קצת ימינה מהמרכז, במעין ראש תניני, ראש דרקון. לפנינו ים האינסוף, אבל מוחשי, ממשי, מתנפץ על הרים שבני אדם גרים בהם והולכים עליהם. הציור מתאר חיים על סף האינסוף, אבל לא באופן מושגי וערטילאי אלא באופן גאוגרפי. אפשר לשמוע את האינסוף בציור הזה. אפשר לקפוץ לתוכו, אם נבקש את נפשנו להיבלע. קוּן יבלענוּ ברצון. בבקתה בשמאל יושב איש וצופה. בקתתו פתוחה לכל עבר והוא יכול לצפות בנו ובים באותה מידה. הגדילו את הציור בקישור ותראו שבחלונו, כמו בציור על קיר, נמצא הים. נוכח ממש, כמו שהציור הזה, שהדפסתי לעצמי בגודל אמיתי, נוכח על קיר חדרי.
שניים חוצים גשר צר, דק ורעוע על פני פלג שוצף קטן, הד לים התוהו הגדול. כמה קרובים המים. צעד אחד לא נכון והם נופלים ונסחפים לים. אבל הם לא נראים מודאגים. אחד מהם נושא צ'ין, כלי נגינה: מוזיקה ממתינה בהמשך הציור הזה. אל מול הסער יישמע צליל מיתר. אולי הבקתה שחלונה ריק ופקוח היא ביתו של המוזיקאי. ההר סוער לא פחות מן הים. העצים שוצפים לא פחות מהגלים. הסלעים חיים לא פחות מבני האדם בציור. ההר בונה את עצמו כמו פאזל חי של סלעים. השורשים הגלויים מגששים עליו, כפוסעים בצעדים קטנים למרגלות העצים. העץ במרכז וראשו של קוּן כמו משלימים זה את זה בתנועה מעגלית. היבשה כולה היא מין גל שכמו מתנפץ אל גל הים. ראו את נקודת המתח שבה גדר פשוטה כמו נוגעת בקצה הים, מתחת לעצים הגדולים. ונסו לשעֵר איך זה להיות כמו מי שיושב שם, מול כל המסביב המסתער הזה. אפשר לומר שאנחנו כבר שם, כי האינסופי אינו "שָם הרחק", ממש כמו שהגלקסיה אינה "בשמַים", אלא גם כאן, בתוך החדר שאנו יושבים בו. מרכזו של הציור הוא שני עצי האורן הנראים במבט ראשון כעץ אחד. מתוך העצים או אליהם ננשפים ונפרשים עננים רחבים ככנפי עוף גדול. אני משער שזו, שוב, אילוסטרציה לצ'ואנג טסה: קוּן הופך ל"ציפור [אינסופית] בשם פֶּנְג… כנפיו כעננים המכסים את עין הרקיע". שני העצים הגדולים כרוכים זה בזה, כמו האדמה הכרוכה במים, כמו הגלים המתקשרים בגלים, כמו מבטנו הארוג אל הציור. והכול בעדינות מופלגת: הענף הימני מבריש את הים כמו מכחול הצייר שצייר אותו. האיש יושב בתוך הסערה. גם הוא מצוי על "גשר" כמו השניים האחרים. הוא פתוח ושלֵו. הציור לא מסביר לנו איך האיש עושה את זה, אבל הוא מראה לנו איך מצב כזה נראה. כלומר רומז לאפשרותו. זה ציור על ישיבה באיזון ועל והליכה באיזון על גשר צר מאוד בתוך עולם הנתון בשינוי, עולם ההולך ונברא, ולא על מֵי מנוחות. הציור הזה צויר בסין, לפני חמש מאות שנה, עבורנו.
מתחת לשולחן 
#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Pieter_Bruegel_the_Elder_-_Children%E2%80%99s_Games_-_Google_Art_Project.jpg){kind=link}
