קטגוריה: שירה

אתמול ישבתי בבית הדפוס של אלי אורן בשדרות רוטשילד 109 בתל אביב לבדיקה אחרונה של "מחברות התבוסה", הספר של יעקב ביטון שאנו מוציאים ב"הליקון" בשבוע הבא. על השולחן היה הכול מפורק – העתקי שמש, דוגמת הדפסה ("אייריס") של הכריכה (השווא החסר בבי"ת יתווסף, הייתי צריך אותו למשהו אחר לרגע). רוב האנשים אינם מכירים את הספרים שלהם במצב כזה. הסתכלתי בסוס המכונף, הלוגו של הליקון, והיה נדמה לרגע שהוא ממריא אל איזה ספר אדום שהיה שם על השולחן. דוהר-עף בשדות הירוקים של הכריכה או מעליהם, מעבר להרים הלבנים של דפי הספר הזה. ונזכרתי באחד השירים מן הספר:

הַשְּׁקֵדִיָּה פָּרְצָה

לְאַט

בַּגִּנָּה עַל כִּסֵּא הָעֵץ

גִּלַּחְנוּ אֶת סַבָּא

קודם באה השקדיה, ורק אחר כך הסבא. יש כאן דימוי, כמובן, אבל לא ברור האם השיר מדמה את הסבא לעץ, או את העץ לסבא. לרוב בשירה האנושי הוא הבסיס, ואליו מדמים משהו. למשל, "שערך שחור כעורב"; העורב הוא רק מכשיר לדיבור על השיער. לא אצל ביטון. הוא רואה את הסבא והעץ דו-סטרית, שווים.

מה שהדימוי הזה מחביא הוא מה שאפשר לראות בתצלום: איך הצבע האדום שואף אל הצבע הדומה לו. בשיר זהו לא אדום אלא לבן. השקדיה פרצה כמו הזיפים הלבנים. אבל גם פריצתה גם הפוכה מהם. היא, הצעירה, פורצת לאט מתוך כבוד, כביכול, לזיפים הצומחים לאיטם. המילה לאט מתחברת למעלה ולמטה. אבל השקדיה אביבית, והסבא – בסתיו.

השיר רואה את ההבדלים ושוכח אותם. הכיסא מעץ, וגם השקדיה. סבא על כיסא העץ הופך לעץ, זיפיו – לפרחים. הגילוח כבר צופה את הנשירה של העץ, הגילוח הזה הוא נבואה על קץ האביב של העץ. מבחינת העץ, זה תער האפוקליפסה. כמו באחד השירים האחרים בספר, שבו מתנבא האבא: "שריפות הקיץ לפנינו". האש שהוא מדבר עליה אינה זרה, אינה "חיצונית".

ואז באה המילה "גילחנו". לשון רבים. מי גילח, כמה הם? שניים? שלושה? יותר? כמו טקס גדול, קרנבל, שבו כולם משתתפים בגילוח. אני כמעט מדמה המון אדם שם. במעגלים הרחוקים רק מספרים על מי ששמע על מי ששמע על אותו גילוח גדול. שם עומדים אנו, קוראי הספר. ממש שם. פתאום אני רואה את קצף הגילוח על העתקי השמש. גם הוא לבן. מחבר את הפרח לַפָּנִים.

זה בעיני ספר גדול ויקר. ניסיתי לכתוב שבחים. זה לא הלך. יש דברים שצריך רק לתאר אותם מקרוב. להמשיך לקרוא הגילוח

[אלו לא תרגומים, אלא תרגומי עזר שאני רושם לעצמי בשולי הדף, אגב קריאה בספר חדש ויפה של סטיבן אדיס על הייקו. אפשר לכנותם וריאציות על המקור, וריאציות שמן הסתם אינן רחוקות מאוד ממנו]

רֵאשִׁית הַסְּתָו –

הַיָּם וּשְׂדוֹת הָאֹרֶז

יָרֹק אֶחָד

[באשו]

*

נָמוֹג צְלִיל פַּעֲמוֹן הַמִּקְדָּשׁ

רֵיחַ פְּרָחִים בּוֹקֵעַ

עֶרֶב

[באשו]

*

נִרְאִים כִּבְנֵי מֵאָה

עָלֵי הַשַּׁלֶּכֶת

שֶׁל הַגַּן הַזֶּה

[באשו]

*

עֲרָבָה יְרֻקָּה

נוֹפֶלֶת אֶל הַבֹּץ –

שֵׁפֶל

[באשו]

*

נָדַם צִרְצוּר

חָגָב הָאֹרֶן –

קַעֲרַת תֵּה שְׁחוֹרָה

[רנסצו]

*

גּוֹזְלֵי דְּרוֹרִים

נַעֲנִים

עַכְבָּרִים בְּמַלְכֹּדֶת

[באשו]

*

מִקְדָּשׁ הַנָּשִׁים

כִּלּוֹת יַתּוּשִׁים תְּלוּיוֹת –

אוֹר-יָרֵחַ שֶׁל עֶרֶב

[בוסון]

*

עָלֶה עֵץ-תּוּת

סִימָנִיָּה

בְּסֵפֶר שִׁירָה עַתִּיק

[בוסון]

 

 28.4.2012

*

*

–        עֵצִים וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם עֵצִים

–        מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת חֶלְקָן נוֹשְׂאוֹת אוֹרוֹת חֶלְקָן לְלֹא

–        פַּעֲמוֹן שֶׁנָּע שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים

–        נוֹצָה נִסְחֶפֶת בְּנָהָר – מֵאֲחוֹרֶיהָ עוֹד נוֹצָה

–        פְּרָחִים סְגֻלִים וּצְהֻבִּים בַּגֶּשֶׁם הָאֶחָד

–        שַׁעַר בַּרְזֶל שָׁחֹר פָּתוּחַ לִרְוָחָה

–        גְּזָעִים כְּרוּתִים וּמִתּוֹכָם פּוֹרֶצֶת צִמְחִיָּה

–        עֵצִים שֶׁהֵם גְּבוֹהִים וְעַתִּיקִים כִּכְנֵסִיוֹת

–        סַפְסָל, מֵאֲחוֹרָיו נָהָר – וּמִלְּפָנָיו הָאֲפָרִים

–        עֵץ – לְמַרְגְּלוֹתָיו הֻפְתַעְתִּי: עֲרוּגַת פְּרָחִים

–        שׁוֹבָךְ שֶׁל עֵץ תָּלוּי עַל עֵץ לְלֹא יוֹנִים

         (הָלַכְתִּי בְּפִנְקָס פָּתוּחַ כָּל הַגַּן)

–        שְׁבִיל מִתְעַקֵּל קְצָת לַיָּמִין וְאַחַר-כָּךְ נִמְשַׁךְ

–        שׁוּרָה קָצְרָה שֶׁל אַרְבַּע כַּוָּרוֹת בְּגֶשֶׁם רַךְ, כִּמְעַט בִּלְתִּי-קַיָּם

–        סְנָאִי רָץ עַל עָנָף, מִן הַקָּצֶה אַל תּוֹךְ הָעֵץ

–        עוֹרֵב שָׁחֹר כֻּלּוֹ דּוֹאֶה אַל תּוֹךְ הָאֲפָרִים הַמּוֹרִיקִים שֶׁשָּׁם

–        שְׁבִיל בֹּץ רָטֹב מִתַּחַת עֲנָנִים כְּבֵדִים עַד שֶׁנָּפַל הָאוֹר

–        רָאִיתִי אֶת עַצְמִי חוֹלֵף לְרֶגַע בִּשְׁלוּלִית שֶׁצּוּרָתָהּ חֲצִי עִגּוּל

–        רָאִיתִי אֶת הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת

טיוטות תרגום מתוך זנרין-קושו 

עֲנָנִים נִשָּׂאִים וּמַיִם זוֹרְמִים, עָלִים נוֹשְׁרִים וּפְרָחִים מְרַחֲפִים

כְּבָר זְמַן רַב מְאֹד עוֹשִׂים זֹאת רַק בִּשְׁבִילְךָ

*

פַּרְפַּר עָף פְּנִימָה וְחָלַף מֵעַל לַגָדֵר-הַחַיָּה.

אֲנִי תּוֹהֶה, צִבְעֵי הָאָבִיב – הַאִם הֵם עַתָּה בְּבֵית שְׁכֵנִי?

*

נְשׁוֹת הֶחָצֵר, כִּפְרָחִים, נֶאֱסָפוֹת בְּאַרְמוֹן בָּאָבִיב.

אֲבָל עַכְשָׁו רַק הַחָגְלָה עָפָה.

*

הַיָּרֵחַ בִּשְׁמֵי הַסְּתָו אָדִישׁ לָאַהֲבָה וְלַשִּׂנְאָה.

צְלָלִים שׁוֹקְעִים אַל תּוֹךְ הָגַנְגֵס בְּלִי לְהוֹתִיר סִימָן. להמשיך לקרוא חמישה מתוך זנרין-קושו וציור

סַחְלָבִים צוֹמְחִים בַּאֲגַף נִסְתָּר בָּאַרְמוֹן.

לְעוֹלָם לֹא יֻצְּגוּ בָּרַבִּים. לְעוֹלָם לֹא יַפְסִיקוּ לָתֵת אֶת רֵיחָם.

* להמשיך לקרוא סַחְלָבִים צוֹמְחִים בַּאֲגַף נִסְתָּר בָּאַרְמוֹן

טיוטות תרגומים מתוך זֶנְרִין-קוּשוּ (מן הנוסח האנגלי)

*

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא הַמִּקְדָּשׁ,

אֲבָל הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֶת קוֹל פַּעֲמוֹנוֹ.

*

עֶשֶׂר שָׁנִים, אֵינִי יָכֹל לָשׁוּב.

שָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ בָּאתִי.

*

דֻּבְדְּבָנֵי הַהַר זוֹרְחִים כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת;

צִפּוֹרֵי הַנָהָר שָׁרוֹת בְּקוֹל נוֹזְלִי.

*

אֶתְמוֹל בְּלַיְלָה קָרְאוּ אַוְוזֵי הַפֶּרֶא;

הָרוּחַ הַטְּהוֹרָה הֵפִיצָה סְתָו עַל פְּנֵי עֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים מִילִין. להמשיך לקרוא "שָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ בָּאתִי"

גֵּ'ק גילברט

תִּדְרוּךְ לַהֲגַנָּה

מתוך הספר Refusing Heaven, Knopf 2007

מאנגלית דרור בורשטיין

 *

*

 

צַעַר בְּכָל מָקוֹם. טֶבַח בְּכָל מָקוֹם. אִם תִּינוֹקוֹת

אֵינָם גּוֹוְעִים בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, הֵם גּוֹוְעִים

בְּמָקוֹם אַחֵר. זְבוּבִים עַל נְחִירֵיהֶם.

אֲבָל אָנוּ נֶהֱנִים מֵחַיֵּינוּ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה מָה שֶׁהָאֵל רוֹצֶה.

אַחֶרֶת הַבְּקָרִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁחַר בַּקַּיִץ לֹא הָיוּ

נַעֲשִׂים יָפֶה כָּל כָּךְ. הַטִּיגְרִיס הָבֶּנְגָּלִי לֹא הָיָה

מֻתְאָם כָּל כָּךְ לְהַפְלִיא. הַנָּשִׁים הָעֲנִיּוֹת להמשיך לקרוא ג'ק גילברט / תִדרוּך לַהגנה

כמה פסוקים מזֶנרינקוּשוּ (מתרגומו לאנגלית של ויקטור סוֹגן הוֹרי)

*

• אֲפַרְסֵקִים וּשְׁזִיפִים אֵינָם אוֹמְרִים מִלָּה אֲבָל לְרַגְלֵיהֶם שְׁבִילִים מוֹפִיעִים מֵאֲלֵיהֶם.

• הַמִּלָּה הָאַחַת הַקּוֹדֶמֶת לַדִּבּוּר שֶׁאֶלֶף הַחֲכָמִים עֲדַיִן לֹא לִמְּדוּ.

• מִחוּץ לַתּוֹדָעָה אֵין שׁוּם דָּבָר. אֲבָל הָעֵינַיִם מְלֵאוֹת הָרִים כְּחֻלִים.

• שָׁלֵו וְדוֹמֵם כְּמוֹ אָבִיב בִּפְרָחִים.

• יָרֵחַ שֶׁל סְתָו – כַּמָּה מְאֹד רָחוֹק; צִבְעֵי הַסְּתָו – כַּמָּה קְרוֹבִים מְאֹד. להמשיך לקרוא אנפה עומדת בשלג

היום במהלך שיעור, שבו הזכרתי את המאמר הזה, הכתה בי ההבנה כי אילו כל מי שאנו תופסים כאמני העבר הגדולים, אפילו אם ניקח רק אמנים שפעלו במאה העשרים, בציור, בכתיבה, במוזיקה – מה לא – היה נחשף לחלק זעיר מהסחות הדעת שאנו נחשפים אליהן בגלל הטכנולוגיה, לא היו לנו לא קפקא, ולא ג'ויס, ולא פרוסט, ולא שוסטקוביץ', ולא מורנדי. כלום. זה בולט במיוחד אצל כותבים, שכלי העבודה שלהם, המחשב, הוא גם כלי היסח הדעת שלהם. צייר יכול ללכת לסטודיו נטול מחשב ואינטרנט, אבל רוב הסופרים, ודאי הצעירים שבהם, עובדים על המכשיר שהורס את עבודתם. זה מצב מזעזע. ברור שאילו לג'ויס היה פייסבוק, ואילו לברונו שולץ היה טוויטר, ואילו לקפקא היה בלאקברי, ואילו לפרוּסט היה פס רחב וחבילת גלישה משתלמת – דבר ממה שהם כתבו לא היה נכתב. אבל, העניין הוא כמובן לא בספקולציות על המודרניזם ומה היה קורה לו עם הטכנולוגיה הפוסט-מודרנית, אלא כיצד תשפיע הטכנולוגיה הזו על היצירה בעתיד הקרוב. ליתר דיוק, אני מדבר על דור הפס הרחב, הדור שגדל לתוך מציאות בה האינטרנט תמיד מחובר. אני מניח שהכוונה לילידי שנות ה-00 המוקדמות.

* * *

כותב מבקר השירה של "תרבות וספרות" על "תקרת האדמה", ספר שיריו הראשון והחדש של נדב ליניאל (הוצאת "קשב לשירה"), ביום ו' האחרון: "נדב ליניאל העמיד ספר שירים מאכזב. היו לי ציפיות והן התבדו. גם כאן העריכה של הספר רשלנית במיוחד והשירים באים בזה אחר זה בסתמיות מרגיזה. גם הכתיבה עצמה מרושלת ומפתיעה בהתרשלותה דווקא ממי שהוא בוגר של כמה סדנאות כתיבה, בהן של 'הליקון'. מבעד לפגמיו המרובים של הספר בכל זאת נשמע קולו המיוחד של ליניאל, שיותר מכל הוא משורר שואל ותוהה אשר שאלותיו ותהיותיו, כשהן במיטבן, חותכות בבשר החי מתוך מקום של כאב קיומי". זוהי הביקורת במלואה. גזרתי והדבקתי. אם נתעלם מביטויים שחוקים וכלליים כמו "חותכות בבשר החי" ו"מקום של כאב קיומי", ואם נתעלם משיפוטים בלתי מבוססים, ללא פסוק שיר אחד להדגמה, מה ייוותר? "היו לי ציפיות והן התבדו". הו! הוא מדבר על "סתמיות מרגיזה" ועל "כתיבה מרושלת", אבל האין שיפוט זה שב מיד כבומרנג אל הטקסט הביקורתי הזה? אגב כך מחסל המבקר, בעוד פחות נימוקים, שתי משוררות אחרות. להמשיך לקרוא מכשיר ההרס / תקרת האדמה