קטגוריה: שירה

כמה פסוקים מזֶנרינקוּשוּ (מתרגומו לאנגלית של ויקטור סוֹגן הוֹרי)

*

• אֲפַרְסֵקִים וּשְׁזִיפִים אֵינָם אוֹמְרִים מִלָּה אֲבָל לְרַגְלֵיהֶם שְׁבִילִים מוֹפִיעִים מֵאֲלֵיהֶם.

• הַמִּלָּה הָאַחַת הַקּוֹדֶמֶת לַדִּבּוּר שֶׁאֶלֶף הַחֲכָמִים עֲדַיִן לֹא לִמְּדוּ.

• מִחוּץ לַתּוֹדָעָה אֵין שׁוּם דָּבָר. אֲבָל הָעֵינַיִם מְלֵאוֹת הָרִים כְּחֻלִים.

• שָׁלֵו וְדוֹמֵם כְּמוֹ אָבִיב בִּפְרָחִים.

• יָרֵחַ שֶׁל סְתָו – כַּמָּה מְאֹד רָחוֹק; צִבְעֵי הַסְּתָו – כַּמָּה קְרוֹבִים מְאֹד. להמשיך לקרוא אנפה עומדת בשלג

היום במהלך שיעור, שבו הזכרתי את המאמר הזה, הכתה בי ההבנה כי אילו כל מי שאנו תופסים כאמני העבר הגדולים, אפילו אם ניקח רק אמנים שפעלו במאה העשרים, בציור, בכתיבה, במוזיקה – מה לא – היה נחשף לחלק זעיר מהסחות הדעת שאנו נחשפים אליהן בגלל הטכנולוגיה, לא היו לנו לא קפקא, ולא ג'ויס, ולא פרוסט, ולא שוסטקוביץ', ולא מורנדי. כלום. זה בולט במיוחד אצל כותבים, שכלי העבודה שלהם, המחשב, הוא גם כלי היסח הדעת שלהם. צייר יכול ללכת לסטודיו נטול מחשב ואינטרנט, אבל רוב הסופרים, ודאי הצעירים שבהם, עובדים על המכשיר שהורס את עבודתם. זה מצב מזעזע. ברור שאילו לג'ויס היה פייסבוק, ואילו לברונו שולץ היה טוויטר, ואילו לקפקא היה בלאקברי, ואילו לפרוּסט היה פס רחב וחבילת גלישה משתלמת – דבר ממה שהם כתבו לא היה נכתב. אבל, העניין הוא כמובן לא בספקולציות על המודרניזם ומה היה קורה לו עם הטכנולוגיה הפוסט-מודרנית, אלא כיצד תשפיע הטכנולוגיה הזו על היצירה בעתיד הקרוב. ליתר דיוק, אני מדבר על דור הפס הרחב, הדור שגדל לתוך מציאות בה האינטרנט תמיד מחובר. אני מניח שהכוונה לילידי שנות ה-00 המוקדמות.

* * *

כותב מבקר השירה של "תרבות וספרות" על "תקרת האדמה", ספר שיריו הראשון והחדש של נדב ליניאל (הוצאת "קשב לשירה"), ביום ו' האחרון: "נדב ליניאל העמיד ספר שירים מאכזב. היו לי ציפיות והן התבדו. גם כאן העריכה של הספר רשלנית במיוחד והשירים באים בזה אחר זה בסתמיות מרגיזה. גם הכתיבה עצמה מרושלת ומפתיעה בהתרשלותה דווקא ממי שהוא בוגר של כמה סדנאות כתיבה, בהן של 'הליקון'. מבעד לפגמיו המרובים של הספר בכל זאת נשמע קולו המיוחד של ליניאל, שיותר מכל הוא משורר שואל ותוהה אשר שאלותיו ותהיותיו, כשהן במיטבן, חותכות בבשר החי מתוך מקום של כאב קיומי". זוהי הביקורת במלואה. גזרתי והדבקתי. אם נתעלם מביטויים שחוקים וכלליים כמו "חותכות בבשר החי" ו"מקום של כאב קיומי", ואם נתעלם משיפוטים בלתי מבוססים, ללא פסוק שיר אחד להדגמה, מה ייוותר? "היו לי ציפיות והן התבדו". הו! הוא מדבר על "סתמיות מרגיזה" ועל "כתיבה מרושלת", אבל האין שיפוט זה שב מיד כבומרנג אל הטקסט הביקורתי הזה? אגב כך מחסל המבקר, בעוד פחות נימוקים, שתי משוררות אחרות. להמשיך לקרוא מכשיר ההרס / תקרת האדמה

מודעה של חברת מכוניות, "הלוואי שיבוא שלום", עם שלט דרכים המציין את מספר הקילומטרים לראש הנקרה, לפריז וללונדון. הרעיון הוא – אם יהיה שלום תוכלו לנסוע בדרך היבשה לאתרי התיירות באירופה. מדינות ערב יהפכו מ"שקופות" בהיותן נמצאות מעבר לגבול ולמיסוך התודעתי ל"שקופות" בהיותן דרך שנפתחה עבורנו. המפה התודעתית הישראלית בהווה ניבטת מתוך הפנטזיה הפרסומית: חיבור יבשתי ישירות ל"עולם המערבי". לא עוד "חומוס בדמשק", אלא לכל היותר "תדלוק בצידון".

*

הוא מעולם לא התחתן, לא היו לו ילדים. עכשיו, בגיל שמונים ושמונה, לראשונה בחייו, קוראים לו "אבא".

*

סיפרו לי על ילד שנכשל במבחן, כלומר לא ידע לענות כמעט על אף שאלה. הוא קישט את שוליו של טופס המבחן והגיש כך למורה, שזעם, עד שהבחין בזה. אפשר לחשוב על זה כמשל על מעשה האמנות.

*

נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני כמה חודשים עם ישראל אלירז. ישבנו בבית קפה ומדי כמה רגעים, לאורך שעה-שעתיים, אמרנו את המילה "שיר".

*

מונית שירות קו 5, 8.10.10. הנהג נוסע צפונה. כנהוג, מדי פעם הנוסעים מעבירים לו מטבעות ושטרות קדימה, או שהוא מעביר עודף לאחור. במושב הראשון יושב איש קשיש, ובכל פעם שהנהג מעביר לו עודף כדי שיעביר לנוסעים, הקשיש מביט בעודף, סופר אותו, מסדר את המטבעות, ואז מעביר הלאה אל הנוסעים. כשהקשיש מוסר לנהג כסף מהנוסעים הוא סופר כמה יש שם, ואומר לנהג את הסכום. זה מתנהל ככה במשך כמה דקות. אחר כך מצלצל הטלפון של הנהג. הוא אומר, "אני לא יכול לדבּר עכשיו, אני בנסיעה עם אבא שלי". יורד גשם ראשון.

*

ממתין במכונית ליד מרפאה גניקולוגית ברמת גן. מדי כמה רגעים יוצאת אישה מן הדלת.

*

מספרים לי על אוצר נודע לאמנות שאין בביתו, על הקירות, שום תמונה. כלום. באים אורחים ואף אחד לא מדבר על זה. כולם רוצים לשאול, אבל איש לא יודע איך להעלות את הנושא. כולם נוהגים כאילו הכול בסדר. למרות שמדי פעם אחד האורחים נועץ מבטו בקיר הריק. מתעלמים גם ממנו.

*

לְשׁוֹן חוֹל בְּאוֹר צָהֹב

לְיַד תַּחֲנַת הַכֹּחַ –

דַּיָגִים לְעֵת עֶרֶב

(19.9.10)

להמשיך לקרוא התפרקות

להמשיך לקרוא 27.9.10 קו 274

למדגר אוורס, שנרצח ב-12 ביוני 1963 בג'קסון, מיסיסיפי

מתוך כתב העת blackbird

~

אַתָּה קָם

כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הֶעָלִים

*

נוֹשְׁפִים אוֹר אֶל קְצוֹתֵיהֶם

וְעוֹלִים בָּאֵשׁ

*

מוֹשְׁכִים יוֹם מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה

כְּדֵי לְהָעִיר אֶת הַצִּפֳּרִים.

*

לָמַדְתָּ אֶת הַקּוֹל הַזֶּה

אַקּוֹרְד לָבָן שֶׁל רֵאָה מִתְמַלֵּאת

*

שֶׁתָּבִיא אֶת הַגִּדְרוֹן לָשִׁיר,

*

וְכָךְ אַתָּה קָם

רַק הַיּוֹם

*

אֵלּוּ אֵינָם עָלִים –

אֶלָּא עָשׁ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאִיתָ

*

כְּנָפָיו

לֹא אֲנִיץ צֶמֶר, לֹא לֶבֶד,

*

אֶלָּא נְיָר –

*

מֵאוֹת, אַלְפֵי תַּצְלוּמִים

*

מְרַפְרְפִים בִּנְשִׁימָתְךָ

וְאָז נוֹפְלִים,

*

כָּל אֶחָד אֶל תּוֹךְ אוֹרוֹ,

זוּג כְּנָפַיִם נוֹסָף.

*

כֵּיצַד אוּכַל לוֹמַר מָה רָאִיתִי?

נוֹפֵל, קָם – זֶה בָּרוּר בְּבַת אַחַת.

אֲנִי לוֹבֵשׁ אֶת הַבַּרְדָּס הָפוּךְ. אֲנִי

דּוֹרֵך בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁנָה. וּבַחֲדָשָׁה.

(קאקואה)

להמשיך לקרוא שלושה יפנים

1. מצאתי אצל אסף פדרמן הפנייה לסדרה נפלאה של ה-bbc. "ההיסטוריה של העולם במאה חפצים". כשמה כן היא, תיאור של מאה חפצים, מאבן חיתוך בת שני מיליון שנה ממזרח אפריקה עד כרטיסי אשראי. כל פרק אורך רק רבע שעה, אבל אמנות הרדיו הנשכחת הזו של הבריטים מצליחה להכניס לכל פרק סיפור של תקופה שלמה, של עולם-שנגוז, דרך דבר קטן. זו סדרה עיונית אבל היא מרגשת עד דמעות לפעמים. בין השאר כי האתוס שלה הוא הומניסטי ואוניברסלי, בכך שהיא מתארת למעשה היסטוריה כלל-אנושית, ומדגימה למשל שאבן החיתוך של האפריקאי מלפני 1.8 מיליון שנה היא גם הכלי שלך, שאתה יושב על ההמצאה שלו, על החוכמה שלו. באתר אפשר לראות תמונות של החפצים, שכולם מאוסף המוזיאון הבריטי. ביניהם הצלמית הארוטית הזו, ממדבר יהודה (לא אבותינו הכשרים, מצטער – התרבות הנאטופית). עד כה שודרו כחמישים פרקים, וכל יום נוסף פרק. ואפשר להוריד את כולם בשיטות שונות, לי הכי נוח עם itunes.  יצירת מופת קטנה.

2. המקרה של גדר ההפרדה של בית הספר  בעמנואל (שם המקום מסגיר את כל העניין, הלא כן? עמנו אלוהים. ולא עִמם). היא תרגיל טוב לדוגלים בזכויות כלשהן – איך להתנגד לגזענות ולהפרדה מבלי להפוך בעצמך לגזען ולמפריד. היום אצל הירקן ראיתי כמה דקות איך זה קורה בטלוויזיה: החרדים האשכנזים מעוניינים בהפרדה מהספרדים, ולכן חילוני ספרדי מעוניין בהפרדה מהאשכנזים החרדים. זה כמובן יכול להימשך עוד ועוד. אגב, אולי דיברו על זה ואולי לא, אבל נראה לי ששכחו שההפרדה מתחילה עוד קודם, בכך שבית הספר הוא לבנות, בלי בנים. איזה מין דבר זה? (למדתי שנתיים בבית ספר כזה). כלומר, ילדה ממוצא מזרחי מופרדת כמה פעמים: כנקבה מול זכרים, כיהודייה מול ערבים, כדתייה מול חילונים, וכספרדייה מול אשכנזים. ובטח יש גם הקבצות במתמטיקה. שישו ושימחו.

*

*

3.

לַהֲקוֹת קְטַנּוֹת

שֶׁל שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע

צִפֳּרִים, שֶׁלֹּא רָאִיתִי מֵעוֹלָם,

בְּרֹאשׁ תַּמְרוּרִים שֶׁל

"אֵין כְּנִיסָה", "הָאֵט", שָׁרוֹת

דְּרוּ בְּלָנְשָרד

*

מתוך הגיליון האחרון של כתב העת blackbird

מאנגלית: דרור בורשטיין

*

I had been thinking of Gabriel,
of the moon-cycle, of the moon shell
—H.D.

*

אֲנִי אוֹר יָרֵחַ

חִוֵּר מִתַּחַת לְפָנָס-הָרְחוֹב שֶׁל

תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס. אָדָם בְּנַעֲלַיִם מְעֻקָּלוֹת,

בְּלִי מִכְנָסַיִם

מְקַעֵר אֶת יָדָיו

כְּנֶגֶד גַּבִּי

כְּדֵי לְהַצִּית אֶת הַ"גָּמָל" שֶׁלּוֹ.

כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ מִשָּׁם

שׁוּלֵי חֻלְצָתוֹ מַסְתִּירִים

אֶת שֶׁאָנוּ מֻכְרָחִים

לֹא לִרְאוֹת. זֶה אֵינוֹ

אֶחָד מֵהֶם. אֲבָל עַל גָּמָל

לֹא אֶרְכַּב אַף פַּעַם

דֶּרֶךְ שׁוּם מִדְבָּר.

לֹא אֶהְיֶה סוּס

יוֹצֵא לְמִרְעֶה; אֲנִי

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׂחֶה בְּנָהָר

עִם בָּרָקוּדָה, פִּירַנְיָה.

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׂחֶה בְּזָהָב,

לְעוֹלָם לֹא אָטוּס עִוֵּר

כַּעֲטַלֵּף, בֵּין עַרְבַּיִם.

אֵינִי אוֹר יָרֵחַ.

לְעוֹלָם לֹא

אֵלֵד בֵּן.

פיליפ גרוֹס

מֶרְחָק

מתוך הגיליון החדש של כתב העת לספרות blackbird

.

.

חַלּוֹן, וְאִמִּי נוֹעֶצֶת מַבָּט הַחוּצָה

אֶל הַמֶּרְחָק שֶׁל אָבִי.

אֲנִי לְצִדָּהּ.

אָנוּ קְטַנִּים מְאֹד.

.

זוֹ מַתָּנָה מֵאוֹתוֹ סוּג: זֶהוּ

חַלּוֹן שֶׁל קוֹמָה עֶלְיוֹנָה

שֶׁמַּצִּיעַ עוֹלָם שֶׁמֵּעֵבֶר –

בֵּין אָפֹר הָרְעַפִים, אָפֹר הַיָּם

.

– מַתָּנָה מִן הַסּוּג שֶׁאִם

אֵינְךָ רוֹצֶה בָּהּ אֵינְךָ יָכֹל שֶׁלֹּא לִמְסֹר אוֹתָהּ.

הַשְׁאֵר אוֹתָהּ בַּפְּרוֹזְדוֹר, הִיא תַּעֲמֹד שָׁם

כְּדֶלֶת פְּתוּחָה.

*

*

*

מגדיר הציפורים (הערה על שירה)

גיליתי לאחרונה את העולם הקטן של הציפורים על העץ שמול מרפסת הבית. עץ אחד שעוברים בו כמה וכמה מיני ציפורים. לא המון, אבל דרורים, יונים, עורבים, נקבת נקר, עורבני, ירגזי, ועוד כמה שעוד לא ביררתי את שמותיהם. עיינתי לצורך זה במגדיר ציפורים ישן של אשתי. המגדיר מנסה לתעתק את קולות ציוץ הציפורים לעברית. "פרוק-פרוק", "ציייייי", "פרררר" וכו'. מגדיר הציפורים מסביר מהי שירה: ניסיון לכתוב במילים משהו חשוב שאין לו ביטוי מילולי. ביחס לאותו דבר שהשירה רוצה לבטא, כל השירה הכתובה היא הברות כאלה. צייייפ. קרעע-קרעע. לכן כדי להבין שירה באמת עליך לשמוע את קול הציפור בטבע. או-אז תוכל להשתמש במגדיר הציפורים, כלומר במילים, כבתזכורת, כבאפרכסת. ביקורת שירה נשמעת לפעמים כמו ניסיון לכתוב על שירת הציפורים דרך קריאת המגדיר בלבד.