הדברים שראיתי בשעתי האחרונה בקיימברידג', למחרת יום הולדתי ה-42, 8:00-8:40 בבוקר, בגנים של קולג' סנט ג'ון

 28.4.2012

*

*

–        עֵצִים וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם עֵצִים

–        מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת חֶלְקָן נוֹשְׂאוֹת אוֹרוֹת חֶלְקָן לְלֹא

–        פַּעֲמוֹן שֶׁנָּע שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים

–        נוֹצָה נִסְחֶפֶת בְּנָהָר – מֵאֲחוֹרֶיהָ עוֹד נוֹצָה

–        פְּרָחִים סְגֻלִים וּצְהֻבִּים בַּגֶּשֶׁם הָאֶחָד

–        שַׁעַר בַּרְזֶל שָׁחֹר פָּתוּחַ לִרְוָחָה

–        גְּזָעִים כְּרוּתִים וּמִתּוֹכָם פּוֹרֶצֶת צִמְחִיָּה

–        עֵצִים שֶׁהֵם גְּבוֹהִים וְעַתִּיקִים כִּכְנֵסִיוֹת

–        סַפְסָל, מֵאֲחוֹרָיו נָהָר – וּמִלְּפָנָיו הָאֲפָרִים

–        עֵץ – לְמַרְגְּלוֹתָיו הֻפְתַעְתִּי: עֲרוּגַת פְּרָחִים

–        שׁוֹבָךְ שֶׁל עֵץ תָּלוּי עַל עֵץ לְלֹא יוֹנִים

         (הָלַכְתִּי בְּפִנְקָס פָּתוּחַ כָּל הַגַּן)

–        שְׁבִיל מִתְעַקֵּל קְצָת לַיָּמִין וְאַחַר-כָּךְ נִמְשַׁךְ

–        שׁוּרָה קָצְרָה שֶׁל אַרְבַּע כַּוָּרוֹת בְּגֶשֶׁם רַךְ, כִּמְעַט בִּלְתִּי-קַיָּם

–        סְנָאִי רָץ עַל עָנָף, מִן הַקָּצֶה אַל תּוֹךְ הָעֵץ

–        עוֹרֵב שָׁחֹר כֻּלּוֹ דּוֹאֶה אַל תּוֹךְ הָאֲפָרִים הַמּוֹרִיקִים שֶׁשָּׁם

–        שְׁבִיל בֹּץ רָטֹב מִתַּחַת עֲנָנִים כְּבֵדִים עַד שֶׁנָּפַל הָאוֹר

–        רָאִיתִי אֶת עַצְמִי חוֹלֵף לְרֶגַע בִּשְׁלוּלִית שֶׁצּוּרָתָהּ חֲצִי עִגּוּל

–        רָאִיתִי אֶת הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת

חמישה מתוך זנרין-קושו וציור

טיוטות תרגום מתוך זנרין-קושו 

עֲנָנִים נִשָּׂאִים וּמַיִם זוֹרְמִים, עָלִים נוֹשְׁרִים וּפְרָחִים מְרַחֲפִים

כְּבָר זְמַן רַב מְאֹד עוֹשִׂים זֹאת רַק בִּשְׁבִילְךָ

*

פַּרְפַּר עָף פְּנִימָה וְחָלַף מֵעַל לַגָדֵר-הַחַיָּה.

אֲנִי תּוֹהֶה, צִבְעֵי הָאָבִיב – הַאִם הֵם עַתָּה בְּבֵית שְׁכֵנִי?

*

נְשׁוֹת הֶחָצֵר, כִּפְרָחִים, נֶאֱסָפוֹת בְּאַרְמוֹן בָּאָבִיב.

אֲבָל עַכְשָׁו רַק הַחָגְלָה עָפָה.

*

הַיָּרֵחַ בִּשְׁמֵי הַסְּתָו אָדִישׁ לָאַהֲבָה וְלַשִּׂנְאָה.

צְלָלִים שׁוֹקְעִים אַל תּוֹךְ הָגַנְגֵס בְּלִי לְהוֹתִיר סִימָן. להמשיך לקרוא חמישה מתוך זנרין-קושו וציור

"שָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ בָּאתִי"

טיוטות תרגומים מתוך זֶנְרִין-קוּשוּ (מן הנוסח האנגלי)

מא יואן, איכרים שרים ורוקדים שבים מעבודתם

*

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא הַמִּקְדָּשׁ,

אֲבָל הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֶת קוֹל פַּעֲמוֹנוֹ.

*

עֶשֶׂר שָׁנִים, אֵינִי יָכֹל לָשׁוּב.

שָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ בָּאתִי.

*

דֻּבְדְּבָנֵי הַהַר זוֹרְחִים כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת;

צִפּוֹרֵי הַנָהָר שָׁרוֹת בְּקוֹל נוֹזְלִי.

*

אֶתְמוֹל בְּלַיְלָה קָרְאוּ אַוְוזֵי הַפֶּרֶא;

הָרוּחַ הַטְּהוֹרָה הֵפִיצָה סְתָו עַל פְּנֵי עֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים מִילִין. להמשיך לקרוא "שָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ בָּאתִי"

ג'ק גילברט / תִדרוּך לַהגנה

גֵּ'ק גילברט

תִּדְרוּךְ לַהֲגַנָּה

מתוך הספר Refusing Heaven, Knopf 2007

מאנגלית דרור בורשטיין

 *

*

 

צַעַר בְּכָל מָקוֹם. טֶבַח בְּכָל מָקוֹם. אִם תִּינוֹקוֹת

אֵינָם גּוֹוְעִים בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, הֵם גּוֹוְעִים

בְּמָקוֹם אַחֵר. זְבוּבִים עַל נְחִירֵיהֶם.

אֲבָל אָנוּ נֶהֱנִים מֵחַיֵּינוּ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה מָה שֶׁהָאֵל רוֹצֶה.

אַחֶרֶת הַבְּקָרִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁחַר בַּקַּיִץ לֹא הָיוּ

נַעֲשִׂים יָפֶה כָּל כָּךְ. הַטִּיגְרִיס הָבֶּנְגָּלִי לֹא הָיָה

מֻתְאָם כָּל כָּךְ לְהַפְלִיא. הַנָּשִׁים הָעֲנִיּוֹת להמשיך לקרוא ג'ק גילברט / תִדרוּך לַהגנה

הערה על יין ושירה (על דניאל רוגוב)

הנה ציטוט טיפוסי מאוד מביקורת יין מלפני כמה ימים מאת מבקר המזון של "הארץ", דניאל רוגוב:

צבעו אודם כהה ומבריק נוטה לנופך, גופו מלא והוא מפגין ריכוז טוב; הטאנינים המתקתקים והחלקים כמשי משולבים יפה בהשפעת עץ מתובל ועתיר וניל. היין חושף ניחוחות וטעמים של פטל, דובדבנים וגרגירי יער, בתמיכה מחמיאה של רמזים למינרלים אדמתיים וצורניים, וכן רמזים פרחוניים שנפרשים יפה על החך. הטאנינים והפירות מתגברים בגימור הארוך מאוד. נגיש עכשיו, אך יהיה במיטבו ב-2012-2025. 290 שקלים. ציון: 95.

אפשר לקרוא את הטקסט הזה בתמיהה גמורה, וכך מן הסתם קוראים אותו מרבית האנשים. אפילו מטפורות פשוטות יחסית, כמו "גוף" של יין, יהיו חסרות פשר לחלוטין עבור קורא הפרוזה הרגיל. הרי אין לו דמות הגוף ואינו גוף – מדובר בנוזל. על המשך הטקסט – מילים כמו "טאנינים" או צירופים כמו "עץ מתובל" אין מה לדבר. אפשר לעצור את הדיון כאן, ולפטור את הטקסט כתמוה וחסר-פשר. אני מודה שזו אפשרות לא מופרכת. אבל היא אינה היחידה.

ביקורת יין היא אפשרות טובה להבנת שירה. כמו המשורר, נתקל מבקר היין במשהו משכר, חזק, מסתורי. המשורר יכול להיתקל, למשל, במראה השמים ולכתוב את השיר הקצר "מעל לשמים / רוחות גדולות" (שירו של ריוקאן). הוא רואה שם משהו שמורכב משני דברים: 1. הוא מפעים (אולי ראה את כיפת השמים הריקה והדוממת ביום אביב, אולי דווקא את כיפת השמים הלילית. מה שברור שהשמים הפכו עבורו פתאום למשהו שדורש תשומת לב, שדורש להגיד משהו). 2. אין מילים לתאר אותו. מה אפשר לומר על כיפת השמים?! מה אפשר לומר על החופה הענקית, הבהירה הזו? לאיש המדע זה קל יותר (יש לו הקשיים שלו). למי שאינו איש מדע ואינו יודע מה לומר "אובייקטיבית" על השמים, נותר המוצא של השתיקה – השמים הם שמים וזהו, או המוצא של השירה. זה המוצא של ריוקאן. להמשיך לקרוא הערה על יין ושירה (על דניאל רוגוב)

אנפה עומדת בשלג

כמה פסוקים מזֶנרינקוּשוּ (מתרגומו לאנגלית של ויקטור סוֹגן הוֹרי)

*

  • אֲפַרְסֵקִים וּשְׁזִיפִים אֵינָם אוֹמְרִים מִלָּה אֲבָל לְרַגְלֵיהֶם שְׁבִילִים מוֹפִיעִים מֵאֲלֵיהֶם.

  • הַמִּלָּה הָאַחַת הַקּוֹדֶמֶת לַדִּבּוּר שֶׁאֶלֶף הַחֲכָמִים עֲדַיִן לֹא לִמְּדוּ.

  • מִחוּץ לַתּוֹדָעָה אֵין שׁוּם דָּבָר. אֲבָל הָעֵינַיִם מְלֵאוֹת הָרִים כְּחֻלִים.

  • שָׁלֵו וְדוֹמֵם כְּמוֹ אָבִיב בִּפְרָחִים.

  • יָרֵחַ שֶׁל סְתָו – כַּמָּה מְאֹד רָחוֹק; צִבְעֵי הַסְּתָו – כַּמָּה קְרוֹבִים מְאֹד. להמשיך לקרוא אנפה עומדת בשלג

מכשיר ההרס / תקרת האדמה

היום במהלך שיעור, שבו הזכרתי את המאמר הזה, הכתה בי ההבנה כי אילו כל מי שאנו תופסים כאמני העבר הגדולים, אפילו אם ניקח רק אמנים שפעלו במאה העשרים, בציור, בכתיבה, במוזיקה – מה לא – היה נחשף לחלק זעיר מהסחות הדעת שאנו נחשפים אליהן בגלל הטכנולוגיה, לא היו לנו לא קפקא, ולא ג'ויס, ולא פרוסט, ולא שוסטקוביץ', ולא מורנדי. כלום. זה בולט במיוחד אצל כותבים, שכלי העבודה שלהם, המחשב, הוא גם כלי היסח הדעת שלהם. צייר יכול ללכת לסטודיו נטול מחשב ואינטרנט, אבל רוב הסופרים, ודאי הצעירים שבהם, עובדים על המכשיר שהורס את עבודתם. זה מצב מזעזע. ברור שאילו לג'ויס היה פייסבוק, ואילו לברונו שולץ היה טוויטר, ואילו לקפקא היה בלאקברי, ואילו לפרוּסט היה פס רחב וחבילת גלישה משתלמת – דבר ממה שהם כתבו לא היה נכתב. אבל, העניין הוא כמובן לא בספקולציות על המודרניזם ומה היה קורה לו עם הטכנולוגיה הפוסט-מודרנית, אלא כיצד תשפיע הטכנולוגיה הזו על היצירה בעתיד הקרוב. ליתר דיוק, אני מדבר על דור הפס הרחב, הדור שגדל לתוך מציאות בה האינטרנט תמיד מחובר. אני מניח שהכוונה לילידי שנות ה-00 המוקדמות.

* * *

כותב מבקר השירה של "תרבות וספרות" על "תקרת האדמה", ספר שיריו הראשון והחדש של נדב ליניאל (הוצאת "קשב לשירה"), ביום ו' האחרון: "נדב ליניאל העמיד ספר שירים מאכזב. היו לי ציפיות והן התבדו. גם כאן העריכה של הספר רשלנית במיוחד והשירים באים בזה אחר זה בסתמיות מרגיזה. גם הכתיבה עצמה מרושלת ומפתיעה בהתרשלותה דווקא ממי שהוא בוגר של כמה סדנאות כתיבה, בהן של 'הליקון'. מבעד לפגמיו המרובים של הספר בכל זאת נשמע קולו המיוחד של ליניאל, שיותר מכל הוא משורר שואל ותוהה אשר שאלותיו ותהיותיו, כשהן במיטבן, חותכות בבשר החי מתוך מקום של כאב קיומי". זוהי הביקורת במלואה. גזרתי והדבקתי. אם נתעלם מביטויים שחוקים וכלליים כמו "חותכות בבשר החי" ו"מקום של כאב קיומי", ואם נתעלם משיפוטים בלתי מבוססים, ללא פסוק שיר אחד להדגמה, מה ייוותר? "היו לי ציפיות והן התבדו". הו! הוא מדבר על "סתמיות מרגיזה" ועל "כתיבה מרושלת", אבל האין שיפוט זה שב מיד כבומרנג אל הטקסט הביקורתי הזה? אגב כך מחסל המבקר, בעוד פחות נימוקים, שתי משוררות אחרות. להמשיך לקרוא מכשיר ההרס / תקרת האדמה

שלום-אבא-מבחן-שיר-גשם-דלת-קיר-צהוב (קטעים מסוף הקיץ)

מודעה של חברת מכוניות, "הלוואי שיבוא שלום", עם שלט דרכים המציין את מספר הקילומטרים לראש הנקרה, לפריז וללונדון. הרעיון הוא – אם יהיה שלום תוכלו לנסוע בדרך היבשה לאתרי התיירות באירופה. מדינות ערב יהפכו מ"שקופות" בהיותן נמצאות מעבר לגבול ולמיסוך התודעתי ל"שקופות" בהיותן דרך שנפתחה עבורנו. המפה התודעתית הישראלית בהווה ניבטת מתוך הפנטזיה הפרסומית: חיבור יבשתי ישירות ל"עולם המערבי". לא עוד "חומוס בדמשק", אלא לכל היותר "תדלוק בצידון".

*

הוא מעולם לא התחתן, לא היו לו ילדים. עכשיו, בגיל שמונים ושמונה, לראשונה בחייו, קוראים לו "אבא".

*

סיפרו לי על ילד שנכשל במבחן, כלומר לא ידע לענות כמעט על אף שאלה. הוא קישט את שוליו של טופס המבחן והגיש כך למורה, שזעם, עד שהבחין בזה. אפשר לחשוב על זה כמשל על מעשה האמנות.

*

נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני כמה חודשים עם ישראל אלירז. ישבנו בבית קפה ומדי כמה רגעים, לאורך שעה-שעתיים, אמרנו את המילה "שיר".

*

מונית שירות קו 5, 8.10.10. הנהג נוסע צפונה. כנהוג, מדי פעם הנוסעים מעבירים לו מטבעות ושטרות קדימה, או שהוא מעביר עודף לאחור. במושב הראשון יושב איש קשיש, ובכל פעם שהנהג מעביר לו עודף כדי שיעביר לנוסעים, הקשיש מביט בעודף, סופר אותו, מסדר את המטבעות, ואז מעביר הלאה אל הנוסעים. כשהקשיש מוסר לנהג כסף מהנוסעים הוא סופר כמה יש שם, ואומר לנהג את הסכום. זה מתנהל ככה במשך כמה דקות. אחר כך מצלצל הטלפון של הנהג. הוא אומר, "אני לא יכול לדבּר עכשיו, אני בנסיעה עם אבא שלי". יורד גשם ראשון.

*

ממתין במכונית ליד מרפאה גניקולוגית ברמת גן. מדי כמה רגעים יוצאת אישה מן הדלת.

*

מספרים לי על אוצר נודע לאמנות שאין בביתו, על הקירות, שום תמונה. כלום. באים אורחים ואף אחד לא מדבר על זה. כולם רוצים לשאול, אבל איש לא יודע איך להעלות את הנושא. כולם נוהגים כאילו הכול בסדר. למרות שמדי פעם אחד האורחים נועץ מבטו בקיר הריק. מתעלמים גם ממנו.

*

לְשׁוֹן חוֹל בְּאוֹר צָהֹב

לְיַד תַּחֲנַת הַכֹּחַ –

דַּיָגִים לְעֵת עֶרֶב

(19.9.10)