קטגוריה: שירה

 

בֵּית הַכְּנֶסֶת הַיָּשָׁן
סִדּוּרִים סְגוּרִים עַל שִׁפּוּעַ עֵץ
הַיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחֹרֶף
 
 
 

ממרחק של כמה שנים שחלפו, די ברור לי ש"בלילה הזה, בעולם הזה" של אלחנדרה פיסארניק, בתרגומה של טל ניצן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "לטינו"), הוא ספר השירה היפה ביותר שקראתי במאה ה-21 עד כה, ואחד היפים שקראתי אי פעם, בלי שמץ הגזמה. מדי פעם אני נזכר בו ורוצה לכתוב עליו משהו, ואז מוותר. קראתי בו כבר כמה פעמים מאז פרסומו ב-2005. גם הפעם לא נראה לי שאוכל לומר הרבה, אבל מדי פעם אני שומע על אנשים שהחמיצו את הספר, אז בכל זאת.
 
הנה שיר אחד, קצר, "שתיקות":
 
המוות תמיד על יד.
אני שומעת את דבָרו.
רק אותי אני שומעת.
 
השאלה הראשונה היא האם המשפט השני אומר את אותו הדבר כמו השלישי, או שמא הם מתארים התרחשויות עוקבות, שתי שמיעות שבאות בזו אחר זו? או שמא המשפט השני מתקן את הראשון כאומר, "אני שומעת את דברו. לא, טעות. רק אותי אני שומעת". האם שמיעת דברו של המוות שקולה לשמיעת ה"אני" שלי, או שמא בתחילה שמעתי את דברו של המוות, ואז עבר זמן-מה, ועתה "רק אותי אני שומעת"? ואם כך, מה קרה בינתיים, בין השורות? כמה זמן חולף ביניהן, כמה זמן עלי לשתוק בקריאת השיר בקול? והאם לשמוע "אותי" מקל או מכביד את המצב ביחס לשמיעת "דברו של המוות"?  בשיר הזה, נראה שלשמוע "אותי" מאיים הרבה יותר מלשמוע את המוות! הוא "כל הזמן על יד" — אבל היכן אני, השומעת את עצמי?
 
שאלות, שאלות. אין תשובה לשאלות האלו. אין גם תשובה לשאלה מהו "דברו" של המוות. אבל אין גם תשובה לשאלה מה פירוש "רק אותי אני שומעת". האם יש הבדל בין "דברו" של המוות, שהוא שמיעה של "דיבור", ובין שמיעה של אדם "את עצמו", להבדיל מ"דברו" או "דיבורו"? השיר מלא שמיעה, אבל אי אפשר לשמוע בעצם דבר.
 
וכאן עלינו לשוב אל הכותרת: שתיקות. פתאום מובן, כי כל הדיבורים הללו, דיבורו של המוות ש"תמיד על יד", ו"אותי" הנשמעת, אינם אלא "שתיקות". השיר מתאר דממה מוחלטת. את המילה "שומעת" המופיעה פעמיים בשיר יש להבין בהיפוך מלא ממובנה השגור.
 
אבל אין זה הסוף. כי גם עתה, כשהובן שהמשוררת אינה שומעת דבר זולת "שתיקות", נותר דבר-מה, נותר עוד קול. זהו, כמובן, קול השיר. המילים הנקראות (קראו אותן, כמו את הספר הזה כולו, בקול, כדי להבין מה גדול הישגה של המתרגמת). משמיעה כפולה לדממה, ובחזרה לשמיעה. שוב אפשר לומר "אני שומעת" – את קולה של המשוררת המהול בקולה של המתרגמת. אבל האם נשמע עתה משהו חדש? האם שמיעת השיר, שמיעת דברו של המוות, שמיעת ה"אני" – הן שלוש שמיעות נבדלות?

 

 
 
לרשימה נוספת על הספר, מאת שרון אס >> 

ולקולה של אלחנדרה (קוראת טקסט לא שלה) >>

תרגום אחר ברשת לכמה שירים >> 

למעלה בשמיים
רוח גדולה
 

 
 
  
 
(לא, איני יודע יפנית, אבל יש לי מילון קנג'י, והשיר קצר ונפלא כל כך –  אולי השיר הקצר ביותר שנכתב מעולם? ארבע סימניות בסך הכול. לא התאפקתי. בתרגום מילוני המשמעות היא "שמיים למעלה גדול רוח". ביפנית זה אמור להישמע בערך כך: טֶן ג'וֹוֹ דַאי פוּו. טאיגוּ ריוֹקאן, 1758-1831).

 

 

קליגרפיה מאת ריוקאן.

מתוך הספר "אולטראמרין" (1986)
תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין
 
 
 
ספטמבר, ובמקום כלשהו אחְרון
עלי עץ השִקמה
שב אל האדמה.
 
רוח מנקה את הרקיע מעננים.
 
מה נותר כאן? תרנגול-בר, סלמון כסוף,
והאורן המוכּה לא רחוק מן הבית.
עץ שבּרק הִכה בו. אבל אפילו עתה
מתחיל שוב לחיות. כמה ענפים
מופיעים כבדרך נס.
 
שירו של סטיבן פוסטר "מגי לצדי"
מנגן ברדיו.
 
אני מאזין בעיניים רחוקות.
 
 
 

 

 
 
 

מתוך הספר "בְּמקום שֶמים מתמזגים במים אחרים" (1985)
 
מאנגלית: דרור בורשטיין

 
 
בעודי חותך את הגבעולים מסל
תותים בנפח ליטר – הראשונים
באביב זה – מצפה לאיך
שאוֹכל אותם הלילה, כשאהיה
לבדי, בתענוג (טֶס רחוקה),
נזכרתי ששכחתי להעביר לה
הודעה בזמן ששוחחנו:
מישהי שאת שמה שכחתי
התקשרה לומר שהסבתא
של סוזאן פּאוול נפטרה, פתאום.
המשכתי לעבוד עם התותים.
אבל נזכרתי, גם, כשנהגתי
בחזרה מהחנות. ילדה קטנה
על גלגיליות, נגררת לאורך
הדרך על ידי הכלב הגדול הידידותי-
לְמראה הזה. נופפתי לה.
היא נופפה בחזרה. וצעקה בחריפות
אל הכלב שלה, שהמשיך לנסות לרחרח
בְּעשב התעלה הנעים.
כמעט חשוך בחוץ עכשיו.
תותים מתקררים.
מעט לאחר מכן, כשאוֹכל אותם,
אזכר שוב – לא על פי סדר
מסוים – בטֶס, בילדה הקטנה, בְּכלב,
גלגיליות, זיכָּרון, מוות, וכו'.

צָף עַל הַגַּב, הַשֶּׁמֶשׁ
קוֹרַעַת לָהּ חַלּוֹן עָגֹל מִבַּעַד
עֲנָנִים וְאָרִיג שָׁחֹר מֵצֵל.
בַּמַּסְלוּל הַמַּקְבִּיל שׂוֹחֶה בְּנִי. זָקֵן חוֹסֵם אוֹתוֹ.
עוֹד תְּנוּעוֹת מִסְפָּר אַגִּיעַ אֶל הָעֲמֻקִים.
יֵשׁ פַּחַד לַחֲבֹּט אֶת הָרֹאשׁ.
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד שָׁם אַךְ
מְכֻסָּה כְּבָר
בַּבַּד הַשָּׁחֹר הַמָּתוּחַ,
בֶּעָנָן הַשָּׁחֹר. נִסְגַּר הַחַלּוֹן. הַזָּקֵן
נֶעֱמַד בְּאֶמְצַע הַבְּרֵכָה. מִתְנַעֵר, אֲנִי תָּר
אַחַר הַיֶּלֶד, בְּחֹשֶׁךְ פִּתְאֹמִי, בַּמַּיִם הַקָּרִים.
 
 

 

אֶת סִפְרְךָ לִירוּשָׁלַיִם    לָקַחְתִּי

לִקְרֹא עַל מַדְרֵגַת הָאֶבֶן שֶׁל "סְמָדַר" בְּצֵל עֲצֵי עִיר

אַךְ שְׁמִי לִמְצֹא שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשִּׁיר        בִּלְתִּי צָפוּי

הַלְמוּת קַשׁ        לְרֶגַע מָה הַאִם חֲלוֹם       

כְּאִלּוּ מַכָּר מִפִּנַּת גָּדֵר גְּבוֹהָה בְּעִיר

זָרָה פּוֹרֵץ אֵלֶיךָ יָד לִלְחִיצָה מוּכֶנֶת וְ"הוֹ הוֹ!"

אוֹ כְּמוֹ לִמְצֹא שִׁמְךָ נִכְתָּבְתָ בְּפִנְקָס הַמֶּלֶךְ

 

 

11.7.08

 

גיורא לשם 

טרומפלדור, מורד הרחוב

 

לעתים נדמה שבית-העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, שהוכשר בחיפזון לקבור מתים במגפת חולירע שפרצה ביפו שבע שנים לפני יסודה של תל-אביב, הוא המקום היחיד בעיר שנשאר כפי שהיה.
 
וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר וַאֲשֶׁר הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם.
יחזקאל ג, טו
 
 
לְצַלֵּם כָּכָה, בְּלִי לְכַוֵּן יוֹתֵר מִדַּי,
כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּךְ הַהִשְׁתּוֹקְקוּת
לְהַנְצִיחַ רֶגַע כִּמְעַט מִקְרִי בְּלִי אוֹבְּיֶקְט מֻגְדָּר
בְּתוֹךְ לִשְׁכָּתָהּ הָאֲפֵלָה שֶׁל הַמַּצְלֵמָה  
כְּדֵי שֶׁמִּצְמוּצוֹ שֶׁל צַמְצַם עֲדָשָׁה 
בַּהֶבְזֵק הַמָּהִיר מִנִּיד עַפְעָף
יִהְיֶה רַק הֲכָנָה הֶכְרֵחִית
לְהַשְׁרָיָתָם שֶׁל דְּמוּת וְנוֹף מוֹלֶדֶת
בִּתְמִיסָה שֶׁאֵינָהּ נָחָה מִתְּזָזִיתָהּ הַכִּימִית
עַד שֶׁצַּלְמִית הַתַּצְלוּם בּוֹרֵאת אֶת עַצְמָהּ לְשִׁעוּרִין
מִן הָרֶקַע וְהַגּוּף שֶׁהָיוּ מַמָּשׁוּת
וְעַתָּה, בְּשָׁחֹר-לָבָן, הֵם רוּחוֹת רְפָאִים.
 
יִתָּכֵן שֶׁהֶטֵּל הָאוֹרְצֵל
עָשׂוּי לִהְיוֹת הָרֶמֶז 
עַל הִשָּׁאֲרוּת נֶפֶשׁ אוֹ אַלְמָוֶת,
שֶׁכֵּ ן מַצְלֵמָה אֵינָהּ מַסְגִּירָה רְגָשׁוֹת
וְרָאוּי לְמַהֵר, אוּלַי מֵחֲמַת הַמְּאוֹרָעוֹת
ואוּלַי בִּגְלָל בְּהִילוּתָם שֶׁל הוֹרִים
לִמְצֹא מָקוֹם וְהִזְדַּמְּנוּת לְיֶלֶד,
וְכָךְ, בְּתַצְלוּם לֹא בָּהִיר
לְשַׁמֵּר דְּבַר-מָה מִן הַשָּׁהוּת הַמִּקְרִית
בְּשָׁעָה מוּאֶרֶת בְּמֶרְכַּז הָעִיר
מִמַּה שֶּׁהָיָה עֲשׂוּי לְהִתְהַוּוֹת אוֹ לֹא:
תְּנוּעַת יָד, קֶמֶט מֵצַח, תְּנוּחַת גּוּף,
מַשֶּׁהוּ שֶׁדּוֹמֶה יוֹתֵר לְטֶבַע דּוֹמֵם.
 
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, בַּתַּצְלוּם יֶלֶד  
עַל רֶקַע חוֹמַת בֵּית-הֶעָלְמִין,
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ חִדֵּד אֶת אַפּוֹ וּקְמָטָיו
וְקָפַץ אֶת פִּיו שֶׁלֹּא יִפָּתַח לַשָּׂטָן.
הַתַּצְלוּם מְעוֹרֵר אִי-שֶׁקֶט בִּקְנֵה מִדָּה קָטָן.
בַּצֵּל עַל הַפָּנִים מַשֶּׁהוּ קְצָת קָשׁוּחַ,
מְרֻחָק, בְּהֶחְלֵט לֹא אָפְנָתִי, וּקְצָת מְחֻדָּד.
יִתָּכֵן שֶׁאֵין כַּיּוֹם אַהֲדָה לִנְחִישׁוּת הַמַּבָּע
אַךְ עִדּוּן הוּא פָּן אַחֵר שֶׁל הַעֲמָדַת פָּנִים.
חֲלוֹף הַזְּמַן הִשְׁרָה עַל הָאוֹבְּיֶקְט
רֹגַע שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ
בְּהֶרֶף הָעַיִן שֶׁל הַנְצָחָתוֹ.
מַצְלֵמָה לֹא מְשַׁקֶּרֶת;
מִמֵּילָא אֵין קֶשֶׁר בֵּין הוֹרָאוֹת הַפְעָלָה
לְנִמּוּסִים מְקֻבָּלִים.
 
אֵין לְהַשְׁמִיד אֶת הַתַּשְׁלִיל.  
 
הָרֶקַע מֻכָּר. הָעִיר אוֹתָהּ עִיר.
מִקֵּץ שְׁנוֹת דוֹר
אֵינְךָ מַכִּיר עוֹד אֶת עַצְמְךָ וּסְבִיבָתְךָ
אֶלָּא רַק מְזַהֶה אֶת הַתְּחוּשָׁה הַמְעֻרְפֶּלֶת
כִּי הָיִיתָ שָׁם, וּבְךָ מְקַנֵּן
זֵכֶר שֵׁמוֹת שֶׁנִּגְזְרוּ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים
בְּחוֹלֵירָע, בְּרָעָב, בְּזִקְנָה, בְּחֶרֶב:
עַמְּךָ, חֲלוּצִים, גַּלְמוּדִים, גַּלְמוּדוֹת,
בְּצֵל הַחוֹמָה מִתְאַבְּדִים, בְּרֶנֶר,
(בְּקֶבֶר אַחִים לְלֹא גְּוִיָּה – לוּאִידוֹר),
אַחַד הָעַם, אַתָּה, טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי;
וְלִכְהוּנוֹתֵיהֶם, רָאשֵׁי עִיר קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים
בְּמָקוֹם חָסֵר ונִגְרָע,
וַאֲחֵרִים. כִּי בִּלַּע הַמָוֶת.
וְגַם הוֹרֶיךָ, אִם כִּי בְּמָקוֹם אַחֵר.
ת.נ.צ.ב.ה.
 
– סֵפֶר לָבָן, כַּלָּנִיּוֹת, שְׁטֶרְנִיסְטִים, אַלְטָלֵנָה –
 הַיַּלְדוּת נִחֲשָׁה מִלּוֹת קוֹד רַבּוֹת-פָּנִים
בִּלְחִישׁוֹת שֶׁל קִדּוּשׁ לְבָנָה
וּפִטְּמָה בָּהֶן אֶת עַצְמָהּ עַד חֲרָדָה
וְאָגְרָה בַּבַּיִת תַּרְמִילֵי רוֹבִים,
פְּגָזִים, חוֹבְרוֹת יְשָׁנוֹת
וּבוּלִים שֶׁל קֵיסָרוּת גּוֹסֶסֶת.
אָסוּר לְהַשְׁמִיד!
הַשָּׁלָל וְהַתַּשְׁלִיל הֵם עֵדוּת שְׁקוּפָה-אֲטוּמָה,
הֲגַם שֶׁבְּדֶרֶךְ-כְּלָל שׁוֹגִים בְּעֻבְדּוֹת וּבְפַרְשָׁנֻיּוֹת
וְגַם תַּשְׁלִיל הוּא פָּנִים וְאָחוֹר.
 
כָּאן בְּלֵב הָעִיר,
לְבַדְּךָ לִכְאוֹרָה בְּגַן הַמַּצֵּבוֹת הַזֶּה,
בְּמֶרְחַק מַסַּע הַלְוָיָה מִבָּתֵּי-הַקָּפֶה
שֶׁל הַוִּינָאִים הַיְשִׁישִׁים וְהַמֶּלְצָרִים הַמְעֻנָּבִים
שֶׁהָלְכוּ מִבֶּן-יְהוּדָה שְׁטְרָסֶה אֶל בֵּית עוֹלָמָם בְּטְרוּמְפֶּלְדוֹר,
אַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת חֲדָשִׁים מִסְתַּנְּנִים פְּנִימָה,
מְחַלְחֲלִים בְּאִלְּמוּתָם שֶׁל שׁוֹכְנֵי הֶעָפָר.
קוֹל רוֹדֵף קוֹל וְאַתָּה,
כְּאִישׁ נִדְהָם,
אֵינְךָ מְסֻגָּל לְהָבִין.
אֵלֶּה אֵינָם קוֹלוֹת יַלְדוּתְךָ.
זֹאת אֵינָהּ שְׂפַת אָבִיךָ.
עִבְרִית? כֵּן, עִבְרִית.
הַקּוֹלוֹת נֶהֱדָפִים מִכָּל קִיר וְנִרְדָּפִים בָּאֲוִיר,
וְאַתָּה, אָנָּא אַתָּה בָּא?
 
אַךְ אֲנִי כָּאן, תַּיָּר בְּנִינְוֶה
שֶׁעַל תִּלָּהּ בְּהֵמָה רַבָּה,
מוֹדֵד בְּשַׁעֲלִי אֶת הָרְחוֹבוֹת הַחוֹתְכִים זֶה אֶת זֶה
בְּזָוִיּוֹת קֵהוֹת, חַדּוֹת, עֲקֻמּוֹת, יְשָׁרוֹת,
בָּעִיר הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת
בֵּין שְׂמֹאלָהּ לִימִינָהּ
וּבֵין תֵּל-אָבִיב לְיָפוֹ.
הַבַּיִת שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי בִּגְבו
ּל הָעִיר
לְיַד מִתְחַם הַסּוֹכְנוּת וּתְנוּבָה דָּגִים,
אֵינוֹ רָאוּי עוֹד לִמְגוּרִים.
קֹדֶם הָיָה פַּרְדֵּס.
עַכְשָׁיו עוֹבְדִים זָרִים.
 
מַעֲבָר מִדִּירָה לְדִירָה הוּא שִׁכְפּוּל הַצַּעַר
שֶׁדָּבַק בָּרָהִיטִים וּבִכְלֵי-הַבַּיִת 
שֶׁנָּסְעוּ אֶל שְׁכוּנָה אַחֶרֶת.
בְּדִירָתִי הָאַחֲרוֹנָה, כָּעֵת,
אֲנִי עוֹמֵד בְּיָדַיִם רֵיקוֹת,
פְּשׂוּק רַגְלַיִם בְּאֵדֵי הַמַּפְלֵט
שֶׁל הַמַּשָּׂאִית הַמִּתְרַחֶקֶת
וּבוֹחֵן אֶת מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר
כְּזִכָּרוֹן מְעֻוָּת עַד שְׁגִיָּה וְקָרוֹב לְבַדַּאי,
לַמְרוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁאֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים לְשַׁמֵּר
אֶת מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים וְאִבַּדְּנוּ.
הַחַיִּים נִסְבָּלִים יוֹתֵר בְּלֹא מִטְעָן עוֹדֵף.
 
בַּמָּקוֹם הֶחָדָשׁ, בֶּחָלָל הַמְטֻיָּח,
אֲנִי חֲסַר סִגְנוֹן כְּמוֹ הַבַּיִת –
בָּאוּהָאוּז לַעֲנִיִּים, אִם כִּי רָאוּי לְשִׁמּוּר.
בַּדִּירָה הַזֹּאת לֹא אֲהַרְהֵר עוֹד
בְּעֵץ הַתּוּת שֶׁהָיָה בַּחֲצַר הַבַּיִת הַיָּשָׁן.
הַשֶּׁסֶק מוּל הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ לִרְוָחָה
הוּא הַתַּמְרוּר שֶׁיֹּאמַר:
"אַתָּה כָּאן. הֶעָבָר עָבַר דִּירָה."
אֲנִי מוֹדֶה, זִילוּת הַטִּיחַ מְבִיכָה
אֲבָל אֵין סְדָקִים.
פַּעַם גַּם פֹּה הָיָה פַּרְדֵּס.
כָּעֵת זֶה נֶכֶס.
הַמַּרְאוֹת הָאֵלֶּה בֶּחָצֵר,
הַזְּכוּרִים גַּם בְּלִי תַּצְלוּם –
 עֵץ תּוּת, יוֹנִים, כְּבִיסָה,
אִמָּא רְכוּנָה עַל גִּגִּית מַהְבִּילָה –
מִצְטָרְפִים לְמַרְאוֹת אֲחֵרִים
שֶׁמֵּהֵם הָיִיתִי עָשׂוּי לְצַיֵּר לְעַצְמִי
דְּיוֹקָן שֶׁל הוֹרַי בְּטֶרֶם הִוָּלְדִי
בִּתְעִיָּתָם הַנּוֹדֶדֶת זֶה אֶל זֶה, וְאֵלַי.
הַאִם הִרְהֲרוּ בִּי
כַּאֲשֶׁר הִפְלִיגוּ מִקּוֹנְסְטַנְצָה
אֶל נְמֵל יָפוֹ?
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹרֵשׂ אֶת מַפַּת חַיֵּיהֶם
אֲנִי מְאַתֵּר בִּנְקֻדַּת הַמּוֹצָא
עַל חוֹף הַיָּם הַשָּׁחֹר
אֶת עִירוֹ שֶׁל אוֹבִידְיוּס הַגּוֹלֶה,
שֶׁמִּמֶּנָהּ, בְּלִי מֵשִׂים אַךְ בְּנֶפֶשׁ יְהוּדִית,
נָסוּ בְּטֶרֶם הִגִּיעָה הַשָׁעָה –
דַּי בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם אַחַת לְעוֹרֵר חֲשָׁד.
וּבְכֵן, מַה תֹּאמָרְנָה הָעֵינַיִם וְהָאָזְנַיִם  
שֶׁרָאוּ וְשָׁמְעוּ צַלָּפִים
בְּחָסָן-בֶּק וּבַכְּנֵסִיָּה הָרוּסִית,
יְרִיּוֹת עַל שְׂדֵרוֹת ווֹשִׁינְגְטוֹן וְסָלָמֶה,
וּלְבַסּוֹף, חָרְבוֹת מַנְשִׁיָה הָעֲרָבִית
בֵּין חוֹף הֶרְבֶּרְט סָמוּאֶל 
לִכְנֵסִיַּת סַן פֶּטְרוּס עַל הַגִּבְעָה.
אֶבֶן עַל אֶבֶן לֹא נוֹתְרָה שָׁם
וְהַזְּמַן הִצְמִיחַ דֶשֶׁא וְדוֹלְפִינַרְיוּם.
אֵימַת הַיֶּלֶד מִן הַדָּם הַשָּׁפוּךְ,
מֵעִיֵּי הָחֳרָבוֹת לְיַד הַיָּם
נִקְמֶצֶת לְאֶגְרוֹף בְּעֵינָיו וּבְמֵעָיו.
כַּעֲבוֹר שָׁנִים, הַיָּד, לִכְאוֹרָה מֵעַצְמָהּ,
מְסֻגֶּלֶת לִלְחֹץ עַל הֶדֶק כְּהֶרְגֵּל
וּבָהּ בָּעֵת לְהַנִּיחַ אֶצְבָּע עַל כַּפְתּוֹר הַמַּצְלֵמָה
וְשׁוּב לְצַלֵּם, בְּלִי לַחֲשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי.
פָּשׁוּט רֶפְלֶקְס, כְּמוֹ יְרִיָּה.
 
נוֹאֲשׁוּתָהּ שֶׁל מִלְחָמָה נִכֶּרֶת בְּחֹסֶר סִגְנוֹן
וּבַעֲמִידָה עַל דָּם.
גַּם נַכְּבָּה הִיא רִקּוּד עַל זִבְחֵי מֵתִים.
יְמֵי זִכָּרוֹן הֵם
צִּפֳּרִים דּוֹמְמוֹת בְּחַגְוֵי הַקִּיר.
 
וַאֲנִי צוֹפֶה בְּךָ וּבָנוּ, בָּנוּ וּבְהוֹרֵינוּ,
כְּמִבְּעַד לְמִשְׁקֶפֶת הֲפוּכָה:
גֵּרִים וְזָרִים בְּמָקוֹם שֶׁנֶּהְפַּךְ מִתָּנָ"ךְ
לְפְּרוֹבִינְקִיָה יוּדֵיאָה וּלְמַנְדָּט,
וּמִמַּנְדָּט לַחֲלֻקָּה, וּמֵחֲלֻקָּה
לְנַחֲלַת אָבוֹת שְׁנוּיָה בְּמַחֲלֹקֶת.
מִצִּדָּהּ הֶהָפוּךְ שֶׁל הַמִּשְׁקֶפֶת אֲנַחְנוּ קְטַנִּים יוֹתֵר,
כִּמְעַט בִּלְתִּי רְאוּיִים,
וּמִי אֲנִי מִשְּׁנֵי צִדֵּי הָעֲדָשָׁה?
צַיָּד וְנִצּוֹד בְּקָנֶה אֶחָד.
אֲבָל בָּזֶה אֲנִי מְנַהֵל דּוּ-שִׂיחַ
עִם תַּצְלוּם יָשָׁן שֶׁהוּא אֲנִי וְלֹא-אֲנִי
כַּאֲשֶׁר אֲנִי קוֹלֶה בַּמִּטְבָּח לֶחֶם שָׁחֹר.
 
הַהֶרְגֵּלִים הָאֵלֶּה מִן הַבַּיִת
אֲמוּרִים לְהַעֲנִיק לְךָ תְּחוּשַׁת בַּיִת
בְּאֶרֶץ שֶׁהוֹרֶיךָ אֵינָם דּוֹבְרִים אֶת שְׂפָתָהּ.
אֹכֶל, לְמָשָׁל, יָכֹל לִקְבֹּעַ אֶת הַהֲוָיָה; 
אַךְ גַּם רָעָב הוּא פִילוֹסוֹף לֹא קָטָן.
אֱמֹר שֶׁזֶּה נוֹרְמָלִי, שִׁגְרַת יוֹמְיוֹם.
שֶׁכָּכָה זֶה.
שֶׁחַיִּים עִם חֲרָדוֹת קְטַנּוֹת
וַאֲפִלּוּ גְּדוֹלוֹת,
עִם שֶׁפַע וְעִם צֶנַע.
 
לְטוֹב וּלְרַע, אֵלֶּה הַחַיִּים,  
הַחַיִּים שֶׁנִּשְׁלְלוּ
מֵאֲבוֹת-אֲבוֹתֵינוּ מִחֻרְבָּן לְחֻרְבָּן
וְעַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, ווֹלְגָה וְדָנוּבָּה
אַךְ הוֹרִישׁוּ לָנוּ וּלְבָנֵינוּ שִׁגְעוֹן גַּדְלוּת.
 
 
מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת,
רְאֵה אֶת אֹפֶק הַיָּם הַמְחֻשָּׁק
בִּמְלוֹנוֹת-פְּאֵר, בְּדִירוֹת פֶּנְטְהָאוּז,
דּוּדֵי חִמּוּם וְצַלְּחוֹת טֵלֵוִיזְיָה,
אֶת הַשְּׁחָפִים הַצּוֹוְחִים מֵעַל לְשׁוֹבְרֵי גַּלִּים
וּמְחַרְבְּנִים עַל צִנּוֹר הַבִּיּוּב הַנָּטוּשׁ.
אֵלֶּה אֵינָם מְרַתְּקִים וְלוּ אֳנִיָּה אַחַת,

אַף לֹא גֵּאוּת אַחַת, אַף לֹא שַׁחַף.
 
הַגָּמָל הַמְּעוֹפֵף הוּא אָכֵן סְפִינַת מִדְבָּר –
הַיָּם חָרֵב וְהוֹלֵךְ בִּידֵי כְּרִישֵׁי נַדְלָ"ן.
 
הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁהִתְהַלֵּךְ בָּעִיר הָיָה וְאֵינֶנּוּ.
אֶפְשָׁר שֶׁנָּפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ הַיְּהוּדִית  
בְּקִיא אַלְכּוֹהוֹלִי עַל גֶּזַע עֵץ  
וּבְטֶרֶם מֵת אֲפִלּוּ לֹא זָכַר אֶת שְׁמוֹ.
אֲבָל מְשׁוֹרְרִים אֵינָם מֵתִים בֶּאֱמֶת.
הֵם שְׁרִירִים וְקַיָּמִים בְּדִמּוּיִים
כִּבְנֵי-אָדָם בִּקְשִׁיחוּתָם הַצְּחִיחָה:
גִּזְעֵי עֵצִים, בָּתִּים, עֲנָנִים
שֶׁמַּשְׁקִיפִים מִמְּרוֹמִים כִּיהוּדִים קַדְמוֹנִים
בְּפָנִים חֲמוּרוֹת בְּאַלְבּוּמֵי מִשְׁפָּחָה.
הַדָּבָר הַנּוֹרָא בְּכָל תַּצְלוּם קְבוּצָתִי
הוּא שִׁיבָתָם שֶׁל הַמֵּתִים בְּשָׁחֹר-לָבָן-אָפֹר.
שָׁם, בֶּעָבָר הַמְצֻלָּם,
הָעַיִן שְׁקוּעָה צַמְצָם אַחַר צַמְצָם –
יְרַקְרַקָּה בַּעֲכִירוּתוֹ שֶׁל הַיָּם,
בִּשְׁחֹר אִישׁוֹנָהּ הִיא מְלַוָּה מִנְּמֵל יָפוֹ
אֶת צַלְמֵי הַמֵּתִים בַּחֲלִיפוֹת וַעֲנִיבוֹת פַּרְפָּר
(שְׁנוֹרְרִים שֶׁל שְׁאָר רוּחַ),
רַגְלֵיהֶם הַצְּפוּדוֹת מְצֻפּוֹת שַׁבְּלוּלִים,
עֵינֵיהֶם פְּנִינִיּוֹת.
הֵם אֶלֶף עֵינַיִם.
 
 
הִנֵּה הֵם מְדַדִּים בְּלִי לְהָבִין לְאָן הִגִּיעוּ
(אִם יֵשׁ כָּאן מַה לְּהָבִין) –
עִרְבּוּבְיָה שֶׁל קְבָרִים,
יַבְּלִית, בִּיבִים, שָׁרְשֵׁי שִׂיחִים, 
גִּשְׁתוֹת תַּת-קַרְקָעִיּוֹת שֶׁל מַיִם מְלִיחִים
נִפְתָּלוֹת בֵּין גַּרְגְּרֵי חוֹל וּסְחִי.
כָּל מַה שֶּׁשֻּׁסַּע בְּגִידֵינוּ וְנִכְרַת מִבְּשָׂרֵנוּ
נִטְמַע בְּמַחֲזוֹר הָרָקָב.
 
מִשֶּׁנִּכְנָס הַשֶּׁמֶשׁ בְּחוּג הַגְּדִי,
אַתָּה וַאֲנִי בְּבֵית-עוֹלָמְךָ.
זֶה הַיּוֹם הַקָּצָר בְּלוּחַ הַשָּׁנָה.
הַצְּרָצַר מִתְכַּוֵּץ בַּגָּדֵר הַחַיָּה
וּמְחַכֵּךְ בְּמַשּׂוֹרוֹ אֶת שָׁרְשֵׁי הַשִּׂיחִים.
הָעוֹנוֹת אֵינָן מוֹדוֹת עוֹד
שֶׁתַּחֲזֹרְנָה עַל עַצְמָן בְּדִיּוּק
בָּאָבִיב אוֹ בַּקַּיִץ הַבָּא
וְהָעֵינַיִם אֵינָן נְשׂוּאוֹת
אֶל מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן אוֹ לְלוּחַ הַשָּׁנָה.
מַה שֶּׁזָּכוּר לִי מֵאָז מְעֻוָּת וּקְצָת שָׁגוּי
אַךְ יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי זוֹכֵר:
גַּב מְקֻשָּׁת שֶׁל חָתוּל
בַּחֲצַר בַּיִת בֶּן שְׁמוֹנִים,
חָתוּל חוּצוֹת
שֶׁכָּל פַּח זֶבֶל הוּא מְלוֹנוֹ.
וּבְכֵן, אֲנִי כָּאן, אוּלַי בְּדוֹמֶה לֶחָתוּל,
לוֹקֵחַ מִכָּל הַבָּא לַיָּד,
וּמִיָּד, פֶּן יֶאֶזְלוּ הַכֶּסֶף
אוֹ הַזְּמַן אוֹ הַכֹּחַ.
(וְהַזְּמַן אָכֵן אוֹזֵל, וְעִמּוֹ הַכֹּחַ).
לֹא דָּבָר מַמָּשִׁי הִזְעִיק אוֹתִי לְכָאן,
אֲפִלּוּ לֹא נִסּוּר צְרָצַר.
אֲפִלּוּ לֹא גַּעְגּוּעִים.
מְדֻבָּר בְּלֹא-כְלוּם לִכְאוֹרָה:
 
שִׁבְרֵי זְכוּכִית, מִקְּשַׁת נוֹצוֹת מְעֻפֶּשֶׁת,
צַעֲצוּעַ שָׁבוּר שֶׁל יַלְדֵי שְׁכֵנִים,
קוֹנְדוֹם עַל רִצְפַּת חֲדַר-מַדְרֵגוֹת –
זִכְרוֹ הַטָּחוּב שֶׁל אֵיבָר בְּאֵיבָר.
אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁל מַה בְּכָךְ,
אֱנוֹשִׁיִּים לִכְאוֹרָה,
חַיִּים וּכְבָר לֹא-חַיִּים,
מִשְׁקָעִים שֶׁל שִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ,
אִי-שְׂבִיעוּת רָצוֹן וְתַרְעֹמֶת
הַנֶּעֱרָמִים כְּאַלִּימוּת, וְקַטְלָנִיִּים כְּמוֹתָהּ.
 
אֲבָל בַּחֶדֶר, עַל כִּסְאִי, לְיַד שֻׁלְחַן-הַכְּתִיבָה
אֲנִי הוֹגֶה עִבְרִית מְצֻיֶּרֶת, מֵצֵרָה,
וּמְצַיֵּר בְּמִלִּים מְצִיאוּת מְרִירָה:
שׁוּב לִרְאוֹת אוֹתָם בְּקֹצֶר יָדָם!
חֲשֹׁב הַיּוֹם, לִפְנֵי דּוֹרוֹת,
בַּהֲמוּלָתוֹ הַסַּוָּארִית שֶׁל יָם יָפוֹא,
אֵיךְ מִן הַשֶׁטַח הַגָּדוֹל הַהוּא
נִרְאוּ בַּמֶּרְחָק הַיָּם הַשָּׁחֹר וְיָם הַשַּׁיִשׁ,
וְהַשְּׁחָפִים וְרֶסֶס הַקֶּצֶף וְהַדָּגִים בִּמְעוּפָם,  
וְהַכֹּל כָּאן וְשָׁם, אָז וְהַיּוֹם,
דּוֹמֶה לִכְאוֹרָה, עוֹלַם תְּאוֹמִים,  
רֵיחַ הָאֲדָמָה, אַלְפֵי שְׁנוֹת תְּאֵנָה,
רִמּוֹן, הָדָר, זִמְזוּם דְּבוֹרִים
וְרֵיחַ נָמוֹג שֶׁל אִשָּׁה קַדְמוֹנָה
הֵם זָרוּת עֲנֻגָּה שֶׁאֵינָהּ מִתְפּוֹגֶגֶת.
 
הַחוֹף הַמַּעֲרָבִי הוֹמֶה כָּעֵת אוֹהֲבִים.
חוֹף הַתֻּפִּים רוֹעֵם. רֵיחַ הַמַּנְגָּל
מִתְנַפְנֵף בְּרוּחַ הַמֶּלַח. בְּקַו הָאֹפֶק
צְרִיחַ מִסְגָּד וְצַמָּרוֹת
נִשָּׂאִים עַל הַסְּלָעִים הַמְגֻשָּׁמִים
כַּאֲרָיוֹת-יָם שְׁחֹרִים-יְרֻקִּים,
גַּבָּם אַצָּתִי, עִשְׂבִּי, שַׂעֲרוֹנִי.
בְּאֵיזוֹ קְשִׁיחוּת זָקְפוּ אֶת עַצְמִיּוּתָם הַקַּמָּאִית!
בְּאֵיזוֹ עִקְּשׁוּת שִׁמְּרוּ
אֶת טְבִיעוֹת אֲזִקֶּיהָ שֶׁל אַנְדְרוֹמֵדָה!
אֵלֶּה זָרְמוּ בְּכָל עוֹרְקֵינוּ וַעֲצַבֵּינוּ
וְטִהֲרוּ אוֹתָם מִכָּל פְּלִיאָה שֶׁאֵינָהּ לִשְׁמָהּ.
וַאֲנַחְנוּ חָלַפְנוּ עַל פְּנֵי הַסְּלָעִים  
כִּגְלשׁ סְפִינוֹת אֲבִיבַּעַל מֶלֶךְ צֹר 
וַחֲלוּצֵי הָעֲלִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת בָּאַרְבּוֹת הָעַרְבִיּוֹת,
מוּל עֵינֵי סַפָּנִים כֵּהוֹת, בּוֹהֲקוֹת, אוֹרְבוֹת,
הִפְלַגְנוּ בְּאוֹדִיסֵאָה צִיּוֹנִית א
ֶל אוֹדֵסָה יַמְתִּיכוֹנִית,
בִּגְלוֹתֵנוּ אֶל גְּאוּלָה שֶׁסָּגְרָה עָלֵינוּ כְּבַיִת.
אַךְ אֵלֶּה הָיוּ כְּלֹא הָיוּ בִּשְׁעוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנוֹת,
לֹא הֵם הָיוּ בְּאַפֵּינוּ וּבְעֵינֵינוּ עַל הָרָצִיף,
אַף כִּי הָיוּ אֵלֶּה שְׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר –
הַחוּשׁ הַמְגֻרֶה בַּאֲוִיר הַיָּם וְהַמִּזְרָח,
הַפְתָּעַת הַזָּרוּת וְהַקּוֹלוֹת הַגְּרוֹנִיִּים.
וְכָךְ הָיִינוּ עִמְּךָ גַּם בְּהַפְלָגָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה
מִוִּינָה אֶל יָם טְרִיֵיסְט
וְאֶל יַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ.
 
הַזְּמַן שֶׁחָלַף מִיּוֹם מוֹתְךָ לֹא שִׁנָּה כָּאן
אֶת שְׁעוֹן הָעוֹנוֹת וּשְׁאוֹן הַיָּמִים
וַעֲנִיֵּי עִירְךָ אֵינָם קוֹדְמִים מִשֶּׁהָיוּ.
הָאֲדָמָה פּוֹעֶמֶת מִתַּחַת לַזֶּפֶת וְלַבֵּטוֹן.
צוֹרְמָנִית הָרוּחַ הַמְּנַעֶרֶת אֶת הַשֶּׁסֶק,
הַגַּג נֶאֱנָק עִם מַרְזֵבוֹ הַחוֹרֵק בְּכַרְכֹּב הַבַּיִת.
הַחֹרֶף, הַכֹּל כִּמְעַט כְּשֶׁהָיָה, חֹרֶף.
אֶרֶץ וְשָׁמַיִם נֶאֱבָקִים זֶה בָּזֶה בַּקָּרָה
הַחוֹפֶנֶת אֶת הַגּוּף
שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא אֶת מְנוּחָתוֹ הַנְּכוֹנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת יָשַׁנְתִּי בָּאוֹר.
עַכְשָׁיו אֲפִלּוּ בַּחשֶׁךְ אֵינִי נִרְדָּם.
חָדַלְתִּי לִמְנוֹת כְּבָשִׂים.
הִפְסַקְתִּי לְתַכְנֵן בָּרֹאשׁ מַהֲלָכִים אַלְגּוֹרִיתְמִיִּים.
אֲפִלּוּ מַלְאָכִים אֵינָם עוֹלִים 
וְיוֹרְדִים מוּל עֵינַי בִּדְמָמָה
בְּסֻלָם עַרְפִלִּי נָמוֹג בְּנוּמְבּוֹן.
זָהִיר, בְּמִסְדְּרוֹנוֹת הַחשֶׁךְ,
אַט-אַט אֲנִי יָרֵא
שֶׁאֵין קִירוֹת וְאֵין מִפְלָט.
 
שְׁרַקְרַק מַמְרִיא מִן הַשֶּׁסֶק בֶּחָצֵר
וְחוֹצֶה אֶת הָרְחוֹב
אֶל חֲצַר הַשְּׁכֵנִים,
אֶל הַבְּרוֹשׁ.
צִפּוֹר בֶּחָצֵר זָרָה –
אַיֵּה קִנָּהּ וְאַיֵּה גָּלוּתָהּ?
אֵין כָּאן דָּבָר שֶׁאֵינִי מַכִּיר
וְאֵין עוֹד דָּבָר שֶׁמֻּכָּר לִי בֶּאֱמֶת.
אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ שֶׁכִּמְעַט אֵינָהּ אַרְצִי
בְּעִיר שֶׁהִיא עִירִי מִלֵּידָתִי עַד מוֹתִי,
בְּקֶרֶב אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים עוֹד בִּלְשׁוֹנִי
אַף כִּי לָהֶם וְלִי שְׂפַת אֵם אַחַת.
שְׂפָתָם זוֹעֶקֶת נוֹאָשׁ בְּחֶרְדָתָם וּבְטִמְטוּם לִבָּם.
 
אֲנִי מַחֲשֶׁה.
 
מָגוֹר סָבִיב.
הָאֲדָמָה שֶׁאֵינָהּ מַגִּידָה מֵעֲפָרָה אֶת עֲבָרָהּ
תְּשַׁמֵּר אֶת הַשְּׂרִידִים
עַד גּוֹג וּמָגוֹג.
 

נִמְשַׁךְ מִתּוֹךְ הַבִּנְיָן הֶהָרוּס – עֲדַיִן חַי וּמְמַלְמֵל
בּוֹקֵעַ קוֹל מִתּוֹךְ סֶדֶק הַבֵּטוֹן – בּוֹקֵעַ גּוּף
בְּאֶמְצַע הַשִּׁעוּר – הַקְּרִיסָה – סוֹף הַלִּמּוּדִים – הַגֶּשֶׁם הַדַּק – עֶפְרוֹנוֹת
צְעָקוֹת הַמְחַלְּצִים – שַׂקִּיוֹת נַיְלוֹן בְּבִנְיָנִים טְחוּנִים
הָאֲדָמָה זוֹלֶלֶת – בָּתִּים חוֹזְרִים אֶל הָאֲבָנִים שֶׁהָיוּ – עֲצַמוֹת  
תְּמוּנָה לְלֹא יָרֵחַ – תְּמוּנָה לְלֹא עָנָן
יוֹשְׁבִים עַל הָאֲדָמָה – רְעִידוֹת קַלּוֹת שֶׁל
דַּחְפּוֹרִים תְּשׁוּשִׁים נוֹבְרִים בַּחֲדָרִים
אָבָק – כּוֹבַעִים – גֶּשֶׁם – תַּקְלִיטִים – שְׂמָלוֹת – עָצִיץ
שׁוֹכֵב מִתַּחַת לַבַּיִת
צוֹפֶה אֶל הֶהָרִים מִבַּעַד לְחַלּוֹן שָׁבוּר

 

תָּמִיד אֲרוּחוֹת הַבֹּקֶר הָאֵלּוּ
בִּמְלוֹנוֹת לְלַיְלָה אֶחָד, נֶחְפָּזִים
בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר, דְּשֵׁנוֹת וּמְהִירוֹת, בָּשָׂר דַּק,
בְּטֶרֶם יֵצְאוּ אֶל הַיּוֹם הַבָּא, לְמַרְגְּלוֹת
הָרִים אוֹ עַל שְׂפַת אֲגַם, "כְּמוֹ בַּתְּמוּנָה",
סַנְטֵר חוֹלֵף מֵעַל הַתַּיָּרִים הַקְּשִׁישִׁים עֲבֹתֵי-הַגַּבּוֹת
לוֹגְמִים אֶת הַתֵּה בֶּחָלָב הַנּוֹדָע לְשִׁמְצָה, כְּבָר מִחוּץ לַמִּשְׂחָק,
מְפַעְנְחִים מִלָּה-מִלָּה בְּעִתּוֹן בַּלָּשׁוֹן הַשַׁלֶּטֶת בְּבֵית הַמָּלוֹן
מְזַהִים אֶת הָאֵרוּעַ, שָׁם – הַרְחֵק – בַּבַּיִת – הוֹ לֹא –
נִזְהָרִים שֶׁלֹּא לַעֲקֹף אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בַּתּוֹר לַלַּחְמָנִיּוֹת, מָחָר כְּבָר יִהְיוּ רְחוֹקִים
מָחָר כְּבָר עַל הַר עַל פִּסְגָּה – מִתְנַשְּׁפִים, בְּתִיק הַצַּד לַחֲמַנִיָה יְבֵשָׁה – מְאֻבָּן רִאשׁוֹן שֶׁל הַטִּיּוּל הַזֶּה
אֲבָל הַיּוֹם עֲדַיִן עַל שְׂפַת הָאֲגַם, כּוֹתְבִים
הַבַּיְתָה מִתּוֹכְכֵי מוּזֵאוֹנִים כּוֹתְבִים
שִׁירָה עַל נְיָרוֹת מִכְתָּבִים שֶׁל בָּתֵּי מָלוֹן לְלַיְלָה אֶחָד
בְּעֵט שֶׁכּוֹכָבִים רְשׁוּמִים עַל רְקִיעוֹ, כְּמוֹ בַּלַּיְלָה.
 
 

מלון וינה, 27.4.08