קטגוריה: שירה

ויליאם סטאפורד
עם בתי קיט, בת 7, על החוף
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

טִפַּסְנוּ עַל הַדְּיוּנָה הַגְּבוֹהָה
מִשָּׁם צָפִינוּ וְיָרַדְנוּ:
הָאוֹקְיָנוֹס הִצִּיג מוֹפַע
הִשְׁתַּתַּפְנוּ בְּכָךְ שֶׁטִּפַּסְנוּ.

גַּלִּים דִּלְּגוּ מֵעַל מִכְשׁוֹלִים וּבָאוּ
הַיְשֵׁר מִן הַסְּעָרָה.
מָה יַבִּיעַ מַבָּטֵנוּ?
קִיט חִכְּתָה לִי שֶׁאַחְלִיט.

אִם תַּעֲמֹד עַל גִּבְעָה כָּזֹאת,
מָה תֹּאמַר לְיַלְדָּתְךָ?
הָיָה זֶה נוֹף מֻחְלָט.
הַגַּלִּים דָּהֲרוּ, רְחוֹקִים וְקָרִים.

"כַּמָּה רָחוֹק תּוּכַל לִשְׂחוֹת, אַבָּא,
בִּסְעָרָה כָּזֹאת?"
"כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ", אָמַרְתִּי,
וּבְדַבְּרִי, שָׂחִיתִי.

*

ויליאם סטאפורד
פתיחת המאמר דרך לכתוב (A Way of Writing)
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

האדם הכותב אינו כל כך מישהו שיש לו משהו לומר, אלא מישהו שמצא דרך ליצירת דברים חדשים שהוא לא היה חושב עליהם אילו היה מנסה לומר אותם. כלומר, הוא לא שואב ממאגרים קיימים אלא עוסק בפעילות שמביאה אליו רצף של סיפורים, שירים, מסות, מחזות, חוקים, פילוסופיות, דתות […].

כבר בבית הספר, כשהתחלתי לנסות לכתוב דברים, חשתי בעושר הזה. דבר הוביל לדבר; העולם נתן ונתן. עכשיו, אחרי כעשרים שנות ניסיונות, אני מתבסס על העושר הזה. זה רעיון שקשה להיאחז בו, שקשה לומר אותו, ואולי הוא גם מטריד עבור חלק מהאנשים, כי נובעים ממנו כמה דברים מוזרים.

דבר אחד כזה הוא חשיבותו של קֶשֶב פשוט. כשאני כותב, אני אוהב שיהיה לפניי מרווח זמן שבו לא יפריעו לי. עבורי, זה בדרך כלל הבוקר המוקדם, לפני שכולם מתעוררים. אני לוקח עט ונייר, מביט מבעד לחלון (לרוב חשוך שם), וממתין. זה כמו דיִג. אבל איני מחכה הרבה, כי תמיד משהו נוגס בקצה החכה – וכאן הקֶשֶב מתעורר. כדי להתחיל אקבל כל דבר שעולה לי בראש. ותמיד משהו עולה, כמובן, לכל אחד מאיתנו; אנחנו לא יכולים להפסיק לחשוב. לעתים אסתפק ברושם מיידי: קר עכשיו, או חם, או חשוך, או מואר, או משהו באמצע… האפשרויות אינסופיות. אם כתבתי משהו, הוא יעזור לדבר הבא להגיע, וכבר יצאתי לדרך. אם אני מאפשר לתהליך להימשך, יעלו דברים שכלל לא חשבתי עליהם כשהתחלתי. הדברים האלה, גם אם הם משונים או חסרי ערך, מתחברים זה לזה איכשהו. ואם אתן להם להסתדר בזה אחר זה, דברים מפתיעים יקרו.

אם אתן להם להסתדר…. יחד עם הקֶשֶב הראשוני, קיימת נכונות נוספת: אני חייב להיות מוכן להיכשל. אם אני רוצה להמשיך לכתוב, אני לא יכול להתעקש על רף גבוה. אני חייב להיכנס לפעולה ולא לתת לשום דבר לעצור אותי, או אפילו להאט אותי. כשאני אומר "רף" אני לא מתכוון ל"נכונוּת", לאיות, לפיסוק וכן הלאה. פרטים אלה הופכים אוטומטיים עבור כל מי שכותב לזמן מה. אני מתכוון לנושאים כמו משמעות חברתית, ערכים חיוביים, עקביות וכו'. אני מתעלם מהם בתוקף. משהו טוב יותר, גדול יותר, קורה: אני עוקב אחרי תהליך שמוביל בצורה כל כך פרועה ומקורית לטריטוריה חדשה, שכרגע לא ניתן לשפוט ערכים, משמעות וכו'. אני יוצר משהו חדש, משהו שלא נשפט בעבר. מאוחר יותר אחֵרים – ואולי אני עצמי – ישפטו. עכשיו, אני עומד לגלות משהו, וכל הסחת דעת עלולה לפגום.

הרשימה פורסמה היום במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", בלי המוזיקה:

פסיעה אחת לתוך שטח אחוזת הטירה ושקט משתרר, ובתוכו כבר נוצצים ציוצים של ציפורי שיר בקור בוקר נובמבר. עצי צינית, שביערות הם לרוב שיחים המלווים אלונים, צומחים כאן כעצים לכל דבר, מגביהים לראווה את פאר עליהם המשוננים ופירותיהם האדומים, כגמדים שהתענקו.

בית צ׳רלטון, גרניץ׳, לונדון. שני עצי ערמון-סוסים עירומים, גבוהים מאוד, בחצר האחורית. סנאי מופיע על אחד מהם ומתקרב אלי להביט. אני אומר לו כל מיני דברים. והוא מקשיב. אחר כך הוא מתחיל לרדוף סנאי אחר סביב הגזע, כשני פרפרים במעוף זוגי. קול ציפורניהם סובב את הקליפה הלחה, ותוך כדי כך עולה ויורד על עץ הערמון. וכבר לא ברור מי רודף ומי נרדף. הם מקשטים את גזע העץ בתנועתם המהירה, העולה ויורדת, נכרכים כנחש פרוותי בליטוף של זנבותיהם הרכים, עד שהקשר בין הרודפים ניתק והם נפרדים ונעלמים בין ענפי עצי הענק.

באתי הנה כי שמעתי שנמצא כאן עץ התות הכי עתיק בבריטניה. כבן 400 שנה. עץ שצומח כזמן שצומחים מחזותיו של שייקספיר. האחוזה נמצאת בראש גבעה. עליתי משכונת הנהר ברגל. הקדמתי לבוא. הגן עוד סגור. מבעד לסורגי השער אני מביט בשקט ששוכן בתוכו, שקט שהבשיל כפרי של לילה, מביט בכמיהה כמי שבא ממחוזות המלחמה ושב אל ביתו אך גילה כי המפתח אבד לו.

ומתברר כי העץ העתיק אינו שוכן בתוך הגן אלא בחוץ. מרחוק אני מבחין בירוק הבהיר של עליו ובענפיו השחורים. הוא מוקף גדר נמוכה. מנעול צהוב גדול תלוי על פשפש שרק לגננים נועד. האם יש כאן גנן זקן שכבר עשרות שנים דואג רק לעץ הזה, כמשרת רב-טקט בסרטים בריטיים? האם הייתי מוכן לקבל את המשרה הזאת? כל בוקר להגיע, לברך את העץ האחד הזה, כל בוקר לשבת לצידו, לדאוג למחסורו, לכתוב את קורותיו?  

העץ העתיק התפצל לארבעה גזעים. עלים רבים, ירוקים, בהירים, חלודים ברובם בכתמי שלכת מבצבצים מענפיו המסוקסים. שכבות עבות של טחב מכמה מינים, פטריות טריות מבצבצות ממנו. שבור, אכול, שחור, חי. עקום, מפוצל, למוד סבל, חי. מדוע אף ציפור לא נחתה עליו בהיותי כאן? מרבד עבה ולח של עלי שלכת של עצי דולב סמוכים ושל עליו-שלו מרפד את תחומו.

הוא היה עץ אחד והפך לארבעה, פונה לארבע רוחות השמים, כארבעה אלים-אחים קשישים או כחיות הקודש בחזון יחזקאל.

כמה זקן אתה, מובס למראה. אך כמה בהירים עליך, כמחשבות ישיש על נעוריו. והמחשבות עודן זוכרות את הירוק, לא: המחשבות עודן ירוקות, גם אם אחזה בהן שלכת. אני מרים מחשבה אחת כזאת ומניח בין דפי הפנקס. הוא עושה כמיטב יכולתו. וקיים כמיטב יכולתו. האדמה שממנה צמח קרובה מאוד גם אל רום צמרתו, אך הוא עודו שר צרוד בעלי נעוריו.

קָפֶה בַּטִּירָה

צִנְצָנוֹת רִבָּה כֵּהָה

"מֵהָעֵץ שֶׁלָּנוּ"

–

פֶּרַח בּוֹהִינִיָּה פָּעוּר
וּמֵאִיר בְּשֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף
וְעָנָף קָטָן תּוֹמֵךְ בּוֹ
לְיַד תַּצְלוּמֵי חֲטוּפִים

*

רָצִיתִי לִכְתֹּב

מִלִּים אֲחָדוֹת

אַךְ יָדִי הָאוֹחֶזֶת

בָּעִפָּרוֹן

הִזְכִּירָה לִי אֶת

יָדְךָ הַקְּטוּעָה

מֵרִמּוֹנֵי הַנֶּפֶץ

שֶׁהָדַפְתָּ לְהַצִּיל

אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ שָׁם.

אַתָּה שֶׁתִּכְנַנְתָּ

מִשְׂחֲקֵי כַּדּוּרֶגֶל

בֵּין יְלָדִים

יְהוּדִים וְעַרְבִים

נִלְקַחְתָּ בַּשֶּׁבִי

וְלֹא נִפְדֵּיתָ

וְסָבַלְתָּ כְּאֵב

וְלֹא נִפְדֵּיתָ

וְנוֹרֵיתָ מִתַּחַת

לָאֲדָמָה.

שִׁמְךָ פֵּרוּשׁוֹ: צְבִי

(כְּשֵׁם סָבִי).

הַשִּׁיר מוֹשִׁיט יָד,

אוֹחֵז בְּיָדְךָ

הַחֲסֵרָה

מְנוֹפֵף בָּהּ

לְעֶבְרֵנוּ

*

7.10.24

–

הַיּוֹם בַּבֹּקֶר,

לְיַד אֲגַם,

רָאִיתִי אוֹתָךְ

מְחַיֶּכֶת

יוֹרֶדֶת בְּשִׁפּוּעַ אֲדָמָה

לָשֶׁבֶת אוֹ לִרְחֹץ

מִתַּחַת וּמֵעַל עֲנָנִים.

מֵעוֹלָם לֹא

נִפְגַּשְׁנוּ אַךְ

לָמַדְתְּ בְּהַר הַצּוֹפִים וְאוּלַי

חָלַפְתִּי שָׁם עַל פָּנַיִךְ.

עַל קִיר בָּהָר קָרָאתִי

עַל פָּרָשַׁת חֲטִיפָתֵךְ

וְעַל כָּךְ שֶׁבַּשֶּׁבִי

מָצָאת בְּעַצְמֵךְ אוֹר לְהָבִיא

אֶת נְשִׁימַת הַיּוֹגָה

אֶל מִתַּחַת

לָאֲדָמָה. צִפּוֹר בַּמִּנְהָרוֹת.

אֲנִי בּוֹכֶה עָלַיִךְ

כְּעַל אָחוֹת אוֹ

אֲהוּבָה. בִּשְׁמֵךְ יֵשׁ

שִׁבֳּלִים וְיַיִן,

צָפוֹן וְדָרוֹם.

שְׁמֵךְ יִהְיֶה

פָּרוּשׂ

לְעוֹלָם

לְאֹרֶךְ הָאָרֶץ.

חסד יומיומי

מאת סטלה ניסנוביץ׳

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

(שמעתי את השיר מפי ג׳ק קורנפילד)

#

זֶה יָכוֹל לִקְרוֹת כָּכָה:
פְּגִישָׁה בַּשּׁוּק,
אוֹ קְנִיָּה שֶׁל צְמִיגִים, אֲפוּפִים בְּרֵיחַ
הַגּוּמִי, בָּרַעַשׁ הַצּוֹרֵם
שֶׁל פַּטִּישֵׁי חֲצִיבָה וּמַקְדֵּחוֹת,
בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ חוֹלְקִים סִפּוּרִים
וְחֶסֶד זוֹרֵם בֵּינֵינוּ.

חֲדַר הַהַמְתָּנָה בְּמוּסַךְ הַצְּמִיגִים
הוֹפֵךְ לִמְקוֹם מַרְפֵּא
כְּשֶׁמִּישֶׁהִי מְסַפֶּרֶת עַל הַחְלָפַת
שַׁסְתּוֹם הַלֵּב שֶׁל בַּעֲלָהּ, עַל פִּצְעֵי לַחַץ
מִסִּבּוּכִים. אִישׁ
מְדַבֵּר עַל נִתּוּחִים רַבִּים,
מֵעִיר עַל חָזוּתוֹ הַמַּטְעָה,
הַבְּרִיאָה, הַחֲזָקָה.

אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת שֶׁאֲחוֹתִי מֵתָה
מִסַּרְטַן הַשָּׁד. בְּנָהּ הַצָּעִיר רַק בֶּן שֶׁבַע.
אִשָּׁה קָמָה, אוֹמֶרֶת
מָה שְׁמָהּ: גְּבֶרֶת הֶנְרִי,
וְאָז נוֹטֶלֶת אֶת יָדִי בְּיָדָהּ.
פִּתְאוֹם יוֹם רָגִיל
הוֹפֵךְ אַדְמַת קֹדֶשׁ.

מאת קתלין ג׳יימי

מתוך הספר בית העץ (2004)

מאנגלית דרור בורשטיין

*

כְּשֶׁאָנוּ הוֹלְכִים עַל הַחוֹף

וּמַבְחִינִים, מֵעַל הַיָּם,

בִּסְנוּנִית יְחִידָה, תְּשׁוּשָׁה,

סוֹטָה פִּתְאוֹם לְעֵבֶר הָרוּחַ

שֶׁרֵיחָהּ אֲדָמָה וּפְרִיחָה,

הֲנוּכַל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמֵנוּ לְהִכָּשֵׁל

*

כתב בוסון (יפן, המאה ה-18):

הַלַּיְלָה הַקָּצָר –

מַטְאֲטֵא שֶׁהֻשְׁלַךְ

עַל הַחוֹף

חִשבו על השיר הזה, על מבט כזה, בתוך ההרס העצום שבתוכו מתנהלים חיינו. אפילו לא היה נהרג ולא היה נפצע ולא היה נחטף ולוּ אדם אחד ולוּ חיה אחת ולוּ צמח אחד במלחמה, היה ההרס ל"דומם" מחריד. והנה, המבט בשיר של בוסון שם לב לחפץ שהושלך, כלומר לאשפה, בכבוד ואף בחמלה.

מטאטא זרדים. מה הוא עושה על החוף? הוא שימש לניקוי החוף ומישהו מאס בו? הוא זרוק שם, חסר תועלת; בעבר הועיל למישהו, עזר לנקות משהו. עכשיו, מעוזר ניקיון – הפך לפסולת. נראה שאת הטרגדיה הזו של המטאטא חש בוסון, ומתוך האמפתיה עלה השיר. הרי עצם המנח האופקי של המטאטא כבר מעורר עצב. מטאטא צריך להיות זקוף גו, בעבודתו ובמנוחתו.

מֵי הים יכולים לחטוף אותו בכל רגע, ושם יהיה חסר ערך ואבוד אף יותר (חשבו על מטאטא צף ומיטלטל בים בין יפן וסין, בליל קיץ). עתה הוא זרוק בין אינסוף גרגרי חול שאין הוא יכול לנקות ובין אינסוף הים.

המטאטא אינו יכול להרגיש ולדעת דבר מכל זה. אבל אנחנו יכולים.

קריאה "מערבית" של השיר תהפוך את המטאטא הזה לסמל לתחושה אנושית. למשל, התחושה שמצבנו שלנו לא שונה הרבה, אף פעם לא בדיוק בָּמקום, תמיד בין לבין, בחוסר ודאות, על הסף, על הקצה. יש בזה משהו, אבל עיקרו של השיר אינו האדם ומצבו אלא המטאטא, העצב שמעורר עוזר נאמן וצנום זה של האדם, שאיבד את עולמו.

אדם זגייבסקי כתב (תרגם מפולנית: דוד וינפלד, בסיומו של שיר מתוך הספר הזה):

דָּבָר אֶחָד לָמַדְתִּי,

יֵשׁ רַק חֶמְלָה –  

כְּלַפֵּי בְּנֵי אָדָם, בַּעֲלֵי חַיִים, עֵצִים וּתְמוּנוֹת,

כְּלַפֵּי הַמֻּבָסִים וְהַמְּנַצְּחִים

קַיֶמֶת רַק חֶמְלָה,

שֶׁתָּמִיד מְאַחֶרֶת לָבוֹא.

ואכן, אם "יֵשׁ רַק חֶמְלָה", מדוע להתעקש ולומר כי "למען האמת" המטאטא אינו ראוי לחמלה ואנו רק משליכים עליו את רגשותינו? התעקשות כזו מיד הופכת את חמלתנו ל"קמצנית", מחושבת, ואותנו – למרוכזים בעצמנו. החמלה בשירת ההייקו המוקדשת לעולם הדומם מבקשת להשתרע לכל העברים, לא לאחר לבוא (כהערכתו הנוּגה של המשורר הפולני) בלי קשר לשאלה מי "באמת" ראוי לה.

שיר כמו זה, ויש עוד רבים כמותו, מציע להעניק חמלה בלא תנאי, כלומר בלי לשאול מי ראוי ויכול לקבְּלה.

אולי צריך להתחיל את האתיקה של ימינו מהמטאטא הזה?

מזמור לסלע של שבט האוֹמָהָה

מתוך האסופה Smoothing the Ground בעריכת בריאן סוואן.

—

לֹא נָע

כְּבָר זְמַן אֵין

קֵץ

הִנְּךָ נָח

שָׁם

בֵּינוֹת דְּרָכִים

אָפוּף רוּחוֹת

נָח

עָטוּר לַשְׁלֶשֶׁת צִפּוֹרִים

לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ עֵשֶׂב צוֹמֵחַ

רֹאשְׁךָ עוֹטֶה

פְּלוּמַת עוֹפוֹת

נָח

אָפוּף רוּחוֹת

מַמְתִּין אַתָּה –

הַיָּשִׁישׁ

*