קטגוריה: שירה

–

הַיּוֹם בַּבֹּקֶר,

לְיַד אֲגַם,

רָאִיתִי אוֹתָךְ

מְחַיֶּכֶת

יוֹרֶדֶת בְּשִׁפּוּעַ אֲדָמָה

לָשֶׁבֶת אוֹ לִרְחֹץ

מִתַּחַת וּמֵעַל עֲנָנִים.

מֵעוֹלָם לֹא

נִפְגַּשְׁנוּ אַךְ

לָמַדְתְּ בְּהַר הַצּוֹפִים וְאוּלַי

חָלַפְתִּי שָׁם עַל פָּנַיִךְ.

עַל קִיר בָּהָר קָרָאתִי

עַל פָּרָשַׁת חֲטִיפָתֵךְ

וְעַל כָּךְ שֶׁבַּשֶּׁבִי

מָצָאת בְּעַצְמֵךְ אוֹר לְהָבִיא

אֶת נְשִׁימַת הַיּוֹגָה

אֶל מִתַּחַת

לָאֲדָמָה. צִפּוֹר בַּמִּנְהָרוֹת.

אֲנִי בּוֹכֶה עָלַיִךְ

כְּעַל אָחוֹת אוֹ

אֲהוּבָה. בִּשְׁמֵךְ יֵשׁ

שִׁבֳּלִים וְיַיִן,

צָפוֹן וְדָרוֹם.

שְׁמֵךְ יִהְיֶה

פָּרוּשׂ

לְעוֹלָם

לְאֹרֶךְ הָאָרֶץ.

חסד יומיומי

מאת סטלה ניסנוביץ׳

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

(שמעתי את השיר מפי ג׳ק קורנפילד)

#

זֶה יָכוֹל לִקְרוֹת כָּכָה:
פְּגִישָׁה בַּשּׁוּק,
אוֹ קְנִיָּה שֶׁל צְמִיגִים, אֲפוּפִים בְּרֵיחַ
הַגּוּמִי, בָּרַעַשׁ הַצּוֹרֵם
שֶׁל פַּטִּישֵׁי חֲצִיבָה וּמַקְדֵּחוֹת,
בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ חוֹלְקִים סִפּוּרִים
וְחֶסֶד זוֹרֵם בֵּינֵינוּ.

חֲדַר הַהַמְתָּנָה בְּמוּסַךְ הַצְּמִיגִים
הוֹפֵךְ לִמְקוֹם מַרְפֵּא
כְּשֶׁמִּישֶׁהִי מְסַפֶּרֶת עַל הַחְלָפַת
שַׁסְתּוֹם הַלֵּב שֶׁל בַּעֲלָהּ, עַל פִּצְעֵי לַחַץ
מִסִּבּוּכִים. אִישׁ
מְדַבֵּר עַל נִתּוּחִים רַבִּים,
מֵעִיר עַל חָזוּתוֹ הַמַּטְעָה,
הַבְּרִיאָה, הַחֲזָקָה.

אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת שֶׁאֲחוֹתִי מֵתָה
מִסַּרְטַן הַשָּׁד. בְּנָהּ הַצָּעִיר רַק בֶּן שֶׁבַע.
אִשָּׁה קָמָה, אוֹמֶרֶת
מָה שְׁמָהּ: גְּבֶרֶת הֶנְרִי,
וְאָז נוֹטֶלֶת אֶת יָדִי בְּיָדָהּ.
פִּתְאוֹם יוֹם רָגִיל
הוֹפֵךְ אַדְמַת קֹדֶשׁ.

מאת קתלין ג׳יימי

מתוך הספר בית העץ (2004)

מאנגלית דרור בורשטיין

*

כְּשֶׁאָנוּ הוֹלְכִים עַל הַחוֹף

וּמַבְחִינִים, מֵעַל הַיָּם,

בִּסְנוּנִית יְחִידָה, תְּשׁוּשָׁה,

סוֹטָה פִּתְאוֹם לְעֵבֶר הָרוּחַ

שֶׁרֵיחָהּ אֲדָמָה וּפְרִיחָה,

הֲנוּכַל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמֵנוּ לְהִכָּשֵׁל

*

כתב בוסון (יפן, המאה ה-18):

הַלַּיְלָה הַקָּצָר –

מַטְאֲטֵא שֶׁהֻשְׁלַךְ

עַל הַחוֹף

חִשבו על השיר הזה, על מבט כזה, בתוך ההרס העצום שבתוכו מתנהלים חיינו. אפילו לא היה נהרג ולא היה נפצע ולא היה נחטף ולוּ אדם אחד ולוּ חיה אחת ולוּ צמח אחד במלחמה, היה ההרס ל"דומם" מחריד. והנה, המבט בשיר של בוסון שם לב לחפץ שהושלך, כלומר לאשפה, בכבוד ואף בחמלה.

מטאטא זרדים. מה הוא עושה על החוף? הוא שימש לניקוי החוף ומישהו מאס בו? הוא זרוק שם, חסר תועלת; בעבר הועיל למישהו, עזר לנקות משהו. עכשיו, מעוזר ניקיון – הפך לפסולת. נראה שאת הטרגדיה הזו של המטאטא חש בוסון, ומתוך האמפתיה עלה השיר. הרי עצם המנח האופקי של המטאטא כבר מעורר עצב. מטאטא צריך להיות זקוף גו, בעבודתו ובמנוחתו.

מֵי הים יכולים לחטוף אותו בכל רגע, ושם יהיה חסר ערך ואבוד אף יותר (חשבו על מטאטא צף ומיטלטל בים בין יפן וסין, בליל קיץ). עתה הוא זרוק בין אינסוף גרגרי חול שאין הוא יכול לנקות ובין אינסוף הים.

המטאטא אינו יכול להרגיש ולדעת דבר מכל זה. אבל אנחנו יכולים.

קריאה "מערבית" של השיר תהפוך את המטאטא הזה לסמל לתחושה אנושית. למשל, התחושה שמצבנו שלנו לא שונה הרבה, אף פעם לא בדיוק בָּמקום, תמיד בין לבין, בחוסר ודאות, על הסף, על הקצה. יש בזה משהו, אבל עיקרו של השיר אינו האדם ומצבו אלא המטאטא, העצב שמעורר עוזר נאמן וצנום זה של האדם, שאיבד את עולמו.

אדם זגייבסקי כתב (תרגם מפולנית: דוד וינפלד, בסיומו של שיר מתוך הספר הזה):

דָּבָר אֶחָד לָמַדְתִּי,

יֵשׁ רַק חֶמְלָה –  

כְּלַפֵּי בְּנֵי אָדָם, בַּעֲלֵי חַיִים, עֵצִים וּתְמוּנוֹת,

כְּלַפֵּי הַמֻּבָסִים וְהַמְּנַצְּחִים

קַיֶמֶת רַק חֶמְלָה,

שֶׁתָּמִיד מְאַחֶרֶת לָבוֹא.

ואכן, אם "יֵשׁ רַק חֶמְלָה", מדוע להתעקש ולומר כי "למען האמת" המטאטא אינו ראוי לחמלה ואנו רק משליכים עליו את רגשותינו? התעקשות כזו מיד הופכת את חמלתנו ל"קמצנית", מחושבת, ואותנו – למרוכזים בעצמנו. החמלה בשירת ההייקו המוקדשת לעולם הדומם מבקשת להשתרע לכל העברים, לא לאחר לבוא (כהערכתו הנוּגה של המשורר הפולני) בלי קשר לשאלה מי "באמת" ראוי לה.

שיר כמו זה, ויש עוד רבים כמותו, מציע להעניק חמלה בלא תנאי, כלומר בלי לשאול מי ראוי ויכול לקבְּלה.

אולי צריך להתחיל את האתיקה של ימינו מהמטאטא הזה?

מזמור לסלע של שבט האוֹמָהָה

מתוך האסופה Smoothing the Ground בעריכת בריאן סוואן.

—

לֹא נָע

כְּבָר זְמַן אֵין

קֵץ

הִנְּךָ נָח

שָׁם

בֵּינוֹת דְּרָכִים

אָפוּף רוּחוֹת

נָח

עָטוּר לַשְׁלֶשֶׁת צִפּוֹרִים

לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ עֵשֶׂב צוֹמֵחַ

רֹאשְׁךָ עוֹטֶה

פְּלוּמַת עוֹפוֹת

נָח

אָפוּף רוּחוֹת

מַמְתִּין אַתָּה –

הַיָּשִׁישׁ

*

ענני אביב צפופים. סַרְטְבִישׁ פרחים צהוב קיפל לעצמו עמדת מארב צהובה בתוך חרצית. מישהו יבוא אל הצהוב הפורח ויקבל צהוב עכבישי. רק מהבהלה אפשר למות.

על מדרגה מתחת התות, שמקצת פריו כבר הבשיל ואכלתי, צרעה גדולה באה ונסוגה. על עץ אחר, לא רחוק, ברוח, מתחת שמיכת העננים, שר שחרור, ועוד אחד. שיחה? תחרות? איך בוקע שיר כזה מגרון ציפור? איך בוקעת מתיקות כזו מקצה עץ נפתל ומסוקס?

שריקה מפלחת את שירת השחרורים. פתאום, לנגד עיני, פרח טורקיז-לבן-אדום-חום על שיח לבן-פרחים, תוקע בי עין אחת. גם את עין הגוזל ראיתי.

גּוֹזָל שֶׁל צִפּוֹר

בְּמַקּוֹרוֹ שֶׁל שַׁלְדָּג

גֶּשֶׁם אָבִיב קַל

האם יתכן שזה גוזלו של השחרור שעודו שר? האם השלדג יודע שכשהשחרור מזמר הוא אינו בקן, ויש לו שעת כושר להתגנב ולחמוס? האם אני יודע על השכול לפני אביו?

אחר כך, לא רחוק משם, על האספלט, משהו עכור עוצר אותי. אני רוכן. זו ביצת שחרור שבורה, שרידי עובּר בתוכה. זבובונים כבר אוכלים מתוכה כמתוך צלחת. זבוב גדול ליד.

אני מרים ראשי אל הפיקוס כדי למצוא את הקן או את ההורים. אבל העץ גבוה ואיני רואה שם כלום.

מאת ו"ס מרווין

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

לנוסח המקור

*

כֶּלֶב קָטָן פֵּשֶׁר שְׁמוֹ "כָּנָף"^[1]

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתָ זָקֵן אַף פַּעַם לֹא צָעִיר

*

בְּקֹשִׁי נִגְמַלְתָּ

נִנְטַשְׁתָּ עִם אַחֶיךָ עַל הַחוֹף

*

נִלְקַחְתָּ הַבַּיְתָה מֻרְעָב

בִּידֵי אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיוּ לָהּ

כְּלָבִים רַבִּים מִדַּי לְהַאֲכִיל

*

נִמְסַרְתָּ לְאַחֶרֶת

שֶׁקָּשְׁרָה אוֹתְךָ בְּחֶבֶל כְּבִיסָה בֶּחָצֵר בֵּין עֲשָׂבִים

וְהֶאֱכִילָה אוֹתְךָ כְּשֶׁהִיא זָכְרָה

*

בֹּקֶר אֶחָד לִפְנֵי לִקּוּי הַיָּרֵחַ

שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ בַּטֵּלֵפוֹן

*

רַק נְפִיחוּת עֲקִיצוֹת הַחֲרָקִים

הִרְחִיקוּ אֶת עוֹרְךָ מַעַצְמוֹתֶיךָ

*

פַּרְוָה קְלוּשָׁה דְּהוּיָה מְטֻנֶּפֶת בְּגוֹן בֹּץ

בֶּטֶן עֵירֻמָּה מְצֻפָּה פְּצָעִים

רֹאשׁ נָמוּךְ מְפֻחָד שׁוֹתֵק מִתְבּוֹנֵן

*

נָשָׂאתִי אוֹתְךָ הַבַּיְתָה וְנָתַתִּי לְךָ חָלָב וְאֹכֶל

רָחַצְתִּי אוֹתְךָ וְיִבַּשְׁתִּי אוֹתְךָ

*

מָשַׁחְתִּי אֶת פְּצָעֶיךָ וְיָשַׁבְתִּי לְצִדְּךָ

בַּשֶּׁמֶשׁ, רֹאשְׁךָ הָרָטֹב נָח עַל רַגְלִי

*

הָיָה לָנוּ כְּבָר אָח אֶחָד שֶׁלְּךָ

וְקָרָאנוּ לוֹ עַל שֵׁם עֵץ הָאִיִּים הַגָּדוֹל

*

שִׁמְךָ נִבְחָר בְּשֶׁל הַצְּלָלִים הַבְּהִירִים

מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפֶיךָ הַדַּקּוֹת

*

וּבְשֶׁל שְׁאֵרִית הַמִּדְבָּר

בְּחָטְמְךָ הַשָּׁחֹר הַצָּר כְּשֶׁל כֶּלֶב רוּחַ

וּבְשֶׁל קַלּוּת הֲלִיכוֹתֶיךָ

לֹא בְּשֶׁל קְלִישׁוּת אֵיבָרֶיךָ הַמֻּרְעָבִים

*

אֲבָל גַּם בְּחָלְיְךָ וּבְחֻלְשָׁתְךָ

כְּשֶׁקִּרְטַעְתָּ מִכְּאֵב וּמִתְּשִׁישׁוֹת

*

חֶסֶד אֲוִירִי, עֲלִיצוּת מְעֻדֶּנֶת

רוֹמְמוּת כְּמוֹ בָּרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי מָעוֹף

*

אֲנִי מַמְשִׁיךְ לְגַלּוֹת מַדּוּעַ זֶה שִׁמְךָ

*

הַוֵּטֵרִינָר הַנָּפוּחַ לֹא הִתְרַשֵּׁם מִמְּךָ

וְהֶאֱרִיךְ לִטְעוֹת בְּנִחוּשׁ

בַּאֲשֶׁר לַבְּעָיָה

*

שֶׁבִּגְלָלָהּ בְּקֹשִׁי יָכֹלְתָּ לֶאֱכֹל

וּמֵעוֹלָם לֹא גָּדַלְתָּ כְּמוֹ אָחִיךָ

*

כֶּלֶב קָטָן, חָכַמְתָּ בְּאַחֲרִיתֶךָ^[2]

*

אַף פַּעַם לֹא הִתְרַפַּסְתָּ אַף פַּעַם לֹא מָרַדְתָּ

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתָ רָחוֹק

*

עוֹמֵד בְּרֶגֶל אַחַת עַל הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה

מְקַוֶּה שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לִישֹׁן

*

עוֹמֵד בַּמְּבוֹאָה מַבִּיט לְמַעְלָה

זָנָב מְכַשְׁכֵּשׁ לְאַט מִתַּחַת עַצְמוֹת יְרֵכַיִם בּוֹלְטוֹת

*

לִקְרַאת הַסּוֹף הָיִיתָ אִתָּנוּ מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ

*

הַנְּשִׁימָה הַכְּבֵדָה לְאֹרֶךְ הַלַּיְלָה

תַּמָּה שָׁעָה וָחֵצִי לִפְנֵי הָאוֹר

*

הַלָּשׁוֹן הָאֲפֹרָה הִשְׁתַּלְשְׁלָה מִפִּיךָ

הִמְשַׁכְנוּ לִקְרֹא לְךָ לְהַחֲזִיק בְּךָ

*

הִרְגַּשְׁנוּ אֶת הַגֹּבַהּ פִּתְאוֹם

*

---

[1] אני מניח שהכוונה למילה aile בצרפתית או ala באיטלקית או ספרדית.

[2] רמיזה למשלי יט, כ. (הערות המתרגם)

מאת ליסל מולר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

–

אִם שְׁרִיקָה בִּלְתִּי נִשְׁמַעַת

הַנִּנְשֶׁפֶת מִבֵּין שִׂפְתוֹתֵינוּ

עֲשׂוּיָה לְהַחֲזִירוֹ אֵלֵינוּ הַבַּיְתָה,

אוּלַי הַדְּמָמָה הִיא

קוֹל עַכְבִישִׁים נוֹשְׁמִים

וְשָׁרָשִׁים חוֹפְרִים בָּאֲדָמָה;

אוּלַי הִיא הָאַסְפָּרָגוֹס הַנֶּאֱנָח,

רֹאשׁוֹ שָׁלוּחַ קָדִימָה אֶל הָאוֹר,

וְהַקּוֹל הָאָרֹךְ וְהַחוּם

שֶׁל סְפָלִים בְּהִסָּדְקָם;

הָיִינוּ רוֹצִים לִשְׁאֹל אֶת הַכֶּלֶב

הַאִם יֵשְׁנוֹ רִשְׁרוּשׁ תְּמִידִי

כִּי הַיֶּלֶד בַּבַּיִת

מַמְשִׁיךְ לִגְדֹּל; הַאִם הַנָּחָשׁ

בֶּאֱמֶת נִמְתָּח לִמְלוֹא אָרְכּוֹ

מִבְּלִי לְהַשְׁמִיעַ נְקִישָׁה, וְהַשֶּׁמֶשׁ

בּוֹקַעַת אֶת הָעֲנָנִים בְּלֹא

דֵּצִיבֵּל שֶׁל מַאֲמָץ;

הַאִם לְעֵת סְתָו, כְּשֶׁהָעֵצִים

מְיַבְּשִׁים אֶת בְּאֵרוֹתֵיהֶם, אֵין רַעַד

גָּבוֹהַּ מִכְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְשָׁמְעוֹ.

–

אֵיךְ הַהַרְגָּשָׁה שָׁם לְמַעְלָה

מֵעַל הָרָמָה הַחֲסוּמָה

שֶׁל אָזְנֵינוּ הַפְּשׁוּטוֹת?

לֹא שָׁמַעְנוּ בְּכִי שֶׁל לֵדָה.

הַצִּפּוֹר הַתִּינֹקֶת פָּשׁוּט נִמְצֵאת שָׁם,

הַבֵּיצָה שְׁבוּרָה, הַקֵּן חַי,

וְלֹא שָׁמַעְנוּ דָּבָר כְּשֶׁהִשְׁתַּנָּה הָעוֹלָם.

*

***

_{אני מנצל את ההזדמנות להודיע על הופעת ספר קטן בתרגומי, פרטים כאן.}

מאת סופי קאבּוט בלאק

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

=

עֲוִית הַחֲלוֹם, רַגְלָהּ הָאֲחוֹרִית כְּמוֹ רָצָה

מִבַּעַד לְיַעֲרוֹת שֶׁל בֹּקֶר, אֶלָּא שֶׁהִיא גּוֹסֶסֶת,

וּבַמִּקְצָב שֶׁל כָּל נְשִׁימָה שֶׁאֵינָהּ בְּטוּחָה

=

בַּנְּשִׁימָה הַקּוֹדֶמֶת, שְׂפָמָהּ מָעוּךְ

עַל הַיָּרֹק שֶׁל מְעִילִי הַיָּשָׁן, הַמִּלִּים

הָאִטִּיּוּת הַשְּׁקוּלוֹת שֶׁפַּעַם לָמַדְתִּי לוֹמַר –

=

אֲבָל אֵינִי יְכוֹלָה לָזוּז; אֲנִי מְחַכָּה לְסִימָן כָּלְשֶׁהוּ

שֶׁל מְחִילָה, אַךְ תַּחַת זֹאת בָּא רָעַד

מְדֻיָּק שֶׁל הַגּוּף שֶׁלָּהּ בְּעוֹדוֹ נוֹדֵד

=

מִבַּעַד לַפַּחַד, אָזְנָהּ צְמוּדָה לָאֲדָמָה

כְּמוֹ לִשְׁמֹעַ קוֹל אַחֵר. תַּחַת זֹאת –

הָרֶגַע הַזֶּה שֶׁבּוֹ הִיא מְרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ, פּוֹנָה לְאָחוֹר

=

וּמַבִּיטָה הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ עֵינַי, מְחַפֶּשֶׂת

אֶת עַצְמָהּ, לִרְאוֹת מָה אֲנִי רוֹאָה.

*

בסדרת השירה החדשה ב"עם עובד" רואה אור הספר השני, מתוך מחברות ישנות, מאת רות דולורס וייס. עיקרו של הספר הוא קטעים ממחברות שורה שלא נכתבו כדי להתפרסם ונכתבו על פני עשור (2012-2002), ונמסרו לי לקריאה לפני עשר שנים. הספר כולל גם שירים מתוך שני האלבומים העבריים של רות.

זאת הזדמנות להזכיר את הספר הראשון בסדרה, שרעש המלחמה כיסה על צאתו (באמצע ספטמבר האחרון), שהעולם פתאומי, מאת גיא סער רוסו. בכל שנותיי כעורך לא נתקלתי בתגובות כה נרגשות כמו שעורר ספרו של גיא.

אפשר להזמין את שני הספרים בהנחה ניכרת מן ההוצאה, ראו נא בקישורים למעלה.