קטגוריה: שירה

ויליאם קרלוס ויליאמס

אישה צעירה ליד חלון

–

–

הִיא יוֹשֶׁבֶת

דְּמָעוֹת עַל

–

לֶחְיָהּ

לֶחְיָהּ בְּכַף

–

יָדָהּ

הַיֶּלֶד

–

בְּחֵיקָהּ

אַפּוֹ

–

מְהֻדָּק

לַזְּכוּכִית

—

—

ו"ס מֶרווין

שוב החלום

–

–

אֲנִי בּוֹחֵר בַּדֶּרֶךְ הַנּוֹשֵׂאת עָלִים בֶּהָרִים

נִהְיֶה קָשֶׁה לִרְאוֹת אוֹתִי אַחַר כָּךְ אֲנִי נֶעֱלָם לְגַמְרֵי

בַּפְּסָגוֹת – קַיִץ

מאת ג'יין הרשפילד

מאנגלית דרור בורשטיין

*

כַּמָּה מַהֵר חוֹלֶפֶת לָהּ עוֹנַת הַמִּשְׁמֵשִׁים –

דַּי בְּסוּפָה אַחַת שֶׁל לַיְלָה.

אֲנִי כּוֹרַעַת עַל הַקַּרְקַע, מְרִימָה אֶחָד. אַחַר-כָּךְ עוֹד אֶחָד.

אֲנִי אוֹכֶלֶת אֶת מָה שֶׁאֶפְשָׁר, לִפְנֵי הַחַבּוּרוֹת.

*

*

מאנגלית: דרור בורשטיין

~

מַמָּשׁ סָמוּךְ לַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי לְרוֹצֶ'סְטֶר, מִינֶסוֹטָה,

הָעַרְבַּיִם מְנַתְּרִים בְּרַכּוּת קָדִימָה עַל הָעֵשֶׂב

וְעֵינֵי שְׁנֵי סוּסֵי פּוֹנִי אִינְדְּיָאנִים

מִתְכַּהוֹת מֵרֹב טוּב.

הֵם יָצְאוּ בְּשִׂמְחָה מִבֵּין עֲצֵי הָעֲרָבָה

לְקַדֵּם בִּבְרָכָה אֶת חֲבֶרְתִּי וְאוֹתִי.

אָנוּ עוֹבְרִים אֶת גֶּדֶר הַתַּיִל אֶל הָאָחוּ

שָׂם רָעוּ כָּל הַיּוֹם לְבַדַּם.

הֵם רוֹטְטִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת, בְּקֹשִׁי

מְכִילִים אֶת שִׂמְחָתָם

שֶׁבָּאנוּ.

הֵם קָדִים, מְבֻיָּשִׁים כְּבַרְבּוּרִים רְטֻבִּים. הֵם אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה.

אֵין בְּדִידוּת כִּבְדִידוּתָם.

הֵם שׁוּב בַּבַּיִת, מְלַחֲכִים אֶת אֲנִיצֵי הָאָבִיב בַּחֹשֶׁךְ.

הָיִיתִי רוֹצֶה לֶאֱחֹז אֶת הַצְּנוּמָה שֶׁבָּהֶם בִּזְרוֹעוֹתַי,

שֶׁכֵּן הִיא נִגְּשָׁה אֵלַי

וְתָחֲבָה אֶת אַפָּהּ בְּיָדִי הַשְּׂמָאלִית.

הִיא שְׁחוֹרָה וּלְבָנָה,

רַעֲמָתָהּ יוֹרֶדֶת פֶּרֶא עַל מִצְחָהּ,

וְהָרוּחַ הַקַּלָּה מְנִיעָה אוֹתִי לְלַטֵּף אֶת אָזְנָהּ הָאֲרֻכָּה,

הָעֲדִינָה כָּעוֹר עַל פֶּרֶק כַּף-יָד שֶׁל יַלְדָּה.

לְפֶתַע אֲנִי יוֹדֵעַ

אִם אֵצֵא לְרֶגַע מִגּוּפִי אֶפְרֹץ

בִּפְרִיחָה.

*

*

לנוסח המקור

מאת דייוויד ואגוֹנֶר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

עֲמֹד מִלֶּכֶת. הָעֵצִים שֶׁלְּפָנֶיךָ וְהַשִּׂיחִים שֶׁלְּצִדְּךָ

אֵינָם אֲבוּדִים. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה נִמְצָא בּוֹ נִקְרָא "כָּאן",

וְעָלֶיךָ לְהִתְיַחֵס אֵלָיו כְּאֵל זָר חָזָק,

עָלֶיךָ לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת לָדַעַת אוֹתוֹ וּלְהִוָּדַע.

הַיַּעַר נוֹשֵׁם. הַקְשֵׁב. הוּא עוֹנֶה:

יָצַרְתִּי אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה מִסְּבִיבְךָ.

אִם תַּעֲזֹב אוֹתוֹ תּוּכַל לָשׁוּב, לוֹמַר: "כָּאן".

אֵין שְׁנֵי עֵצִים זֵהִים עֲבוּר עוֹרֵב.

אֵין שְׁנֵי עֲנָפִים זֵהִים עֲבוּר גִּדְרוֹן.

אִם מָה שֶׁעֵץ אוֹ שִׂיחַ עוֹשִׂים אָבַד לְךָ,

וַדַּאי הָלַכְתָּ לְאִבּוּד. עֲמֹד מִלֶּכֶת. הַיַּעַר יוֹדֵעַ

הֵיכָן אַתָּה. עָלֶיךָ לְהָנִיחַ לוֹ לִמְצוֹא.

*

*

מצאתי את השיר בפודקסט של קריסטה טיפֶּט, בפרק הזה.

כמה הערות וציטוטים בתרגום חופשי בעקבות ספרו של דניס הירוטה Wind in the Pines: Classic Writings of the Way of Tea as a Buddhist Path, Asian Humanities Press 1995

[עניינו של הספר, כעולה מכותרתו, הוא "דרך התה", אבל זהו גם אחד הספרים היפים ביותר שקראתי על שירה. הוא מתייחס לשירה גם באופן מפורש ומציג בהרחבה את רוח השירה כדרך המלך להבנת רוח מפגש התה. אבל כל מה שהוא מביא קשור לשירה כדרך חיים].

• את הכלים הכבדים במפגש התה מרימים בקלות ובלי לעשות עניין, ואילו את הכלים הקלים מרימים בתשומת לב, כאילו היו כבדים וקשים להרמה.
• אִם תִּשָּׁאֵל / לְטִבְעוֹ שֶׁל מִפְגָּשׁ "תֵּה וּמַיִם חַמִּים" / אֱמֹר שֶׁהוּא קוֹל / אֳרָנִים בָּרוּחַ / בְּצִיּוּר (סֶן סוטָן, סביבות שנת 1600).
• ברֶנְגָה [=בשירה] אנשים מדברים זה עם זה על מה שנוגע ללבם באופן העמוק ביותר (שינקיי, שנת 1463).
• הרנגה [=השירה] האמיתית זה מה שאתה עושה כשאינך במפגש של כתיבת שירה. (שינקיי, 1463); כתיבת שירה היא פעולה רצופה. כמו דליית מים מבאר כל הזמן – רק לפעמים עולים מים צלולים. השיר הטוב שוכן בעמקי הלב, ואי אפשר להגיע אליו בבת אחת או בהחלטה.
• רנגה [=שירה] היא דרך שבּה קשה לאדם שאחרים יצילו אותו (שינקיי, 1463).
• כששאלו בעבר מורים איך לכתוב שירה הם ענו בשירים:
• תשובה אחת לדוגמה: "עֲשָׂבִים כְּמֵשִׁים בַּעֲרָבָה / זְרִיחַת הַיָּרֵחַ עִם שַׁחַר".
• תשובה אחרת: "בִּמְטֻשְׁטָשׁ / לְאוֹר הַיָּרֵחַ / עִם שַׁחַר / עֲלִי סְתָו מִתְפַּזְּרִים / בְּרוּחוֹת הַהַר הַסּוֹחֲפוֹת".
• לאוזניים אמיתיות, שירים של משוררים המכילים את מחשבותיהם ורגשותיהם במלבוש [פואטי] – נשמעים כדבר מרמה, ואחת היא כמה חן צורני או מוזיקלי יש בהם. שירה לא מעבירה מסרים אלא הלוך נפש ודממה.
• יש שירים שהם כמו זהב עטוף באריג מטולא, ויש שירים שהם כמו משהו רקוב עטוף במשי.
• הסב את תשומת לבך לחיוור וללא-מובחן. למשל: לפריחת שזיף בתוך חורש במבוק, או לירח מבעד סדק בעננים (להבדיל מיופי "בוטה" של פריחת דובדבן שופעת או ירח מלא בשמים נקיים).
• "אין דבר שאנו רואים שאינו פרחים; אין דבר שאנו מתבוננים בו שאינו הירח" (באשו).
• מעין מוטו למפגש התה ולכתיבת שיר: "בחיים האלה, המפגש החד-פעמי הזה".
• ג'קושיטסו גנקו (המאה ה-14): "שְׁזִיף מוֹשִׁיט עַצְמוֹ לְאוֹר הַיָּרֵחַ / עָנָף אֶחָד פּוֹרֵח מֵחָדָשׁ".
• איקקיוּ (שורה משיר): "עַמּוּד אֶחָד חָשׂוּף לַגֶּשֶׁם / דִּמְדּוּמִים בַּנָּהָר / הַסְּתָו".
• סאיגיו: "עֲלֵי אַלּוֹן חוּמִים / נוֹשְׁרִים וּמִצְטַבְּרִים / בְּלֹא דְּאָגָה / בִּבְדִידוּת שֶׁל דֶּרֶךְ מִקְדָּשׁ / עָמֹק בְּהָרִים" (שיר שצוטט כהנחיה לאדריכל המתכנן את השביל לבקתת התה).
• "אין לי ספק שתוך עשור הדרך האמיתית של התה תמות. וכשהיא תמות האנשים בחברה יאמינו שהיא משגשגת… הסוף האומלל יבוא כשדרך התה תהפוך לגמרי לעניין של שעשועי העולם הזה. כך אמר ריקיו, בדאגה חמורה וכנה. היה זה ב-28 לחודש השני [אייר] שנת 1589. גשם קל ירד מבעד לאפלה. עברנו אל דממת הלילה" (חשבו על זה בהקשר של הספרות).
• דוחה במיוחד כשמורה לתה (צָ'אנוֹיוּ-שָא) יוצר לעצמו הילה של "איש תה".
• מים טפטפו על מחצלת הטטמי מהכלי המיועד לפרח. מישהו הבחין בכך והפנה את תשומת לבו של ריקיוּ. הוא ענה: "המים שמטפטפים מהכלי של הפרח הם מה שנותן חיים לפרח".
• ארבע הצורות של מחשבה מוטעית: זה חולף ואתה מאמין שזה קבוע; זה מכאיב ואתה מאמין שזה גורם אושר; זאת היצמדות ואתה מאמין שזה ה"אני האמיתי" שלך; זה מזוהם ואתה מאמין שזה טהור.
• על הפרידה אחרי מפגש התה (שאורך עד ארבע שעות): האורחים עוזבים בדיבור מהוסה ומעיפים מבטים קצרים לאחור. המארח מביט בהם עד היעלמם. אסור למארח לסגור מיד את השער לשביל המוליך לבקתה או את שאר הדלתות. לעשות זאת יהיה חוסר טעם שיהרוס בבת אחת את ההתכנסות. הגם שהוא לא רואה את האורחים עוד, על המארח לחכות ולא למהר ולסדר את הבקתה. על המארח לשבת בבדידות לפני הגחלים ולהרהר: לאן הגיעו האורחים עתה? עליו לחשוב על כך שמפגש חד-פעמי הגיע לסיומו ולעולם לא יתרחש שוב. אולי ילגום עתה מעט תה לבדו, וזה יהיה המעשה שיהווה את ליבת ההתכנסות: רגע של דממה. רק הקומקום עתה הוא בן שיחו, וזה הכול.

ויליאם וורדסוורת

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

*

הוֹ יֵשׁ בְּרָכָה בָּרוּחַ הַמְּעֻדָּן הַזֶּה

אֲשֶׁר נוֹשֵׁב מִן הַשָּׂדוֹת הַיְּרֻקִּים וּמִן הָעֲנָנִים

וּמִשָּׁמַיִם: מַכֶּה כְּנֶגֶד לְחָיַי,

חֲצִי-מוּדַע כִּמְדֻמֶּה לָאֹשֶׁר הַצָּפוּן בּוֹ.

הוֹ מְבַשֵּׂר בָּרוּךְ! הוֹ רֵעַ מְבֹרָךְ!

שָׁבוּי נוֹשֵׂא לְךָ בְּרָכָה – הוּא בָּא מִבֵּית

עַבְדוּת, הוּא מֵחוֹמוֹת הָעִיר הַזֹּאת שֻׁחְרַר,

מִכֶּלֶא אֲשֶׁר בּוֹ מִזֶּה זְמַן-רַב הָיָה סָגוּר.

עַתָּה אֲנִי חָפְשִׁי, פָּדוּי וּמְשֻׁחְרָר,

אֶקְבַּע אֶת מְגוּרַי בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אֶחְפֹּץ.

אֵיזֶה מָקוֹם יִקְלוֹט אוֹתִי? בְּאֵיזֶה עֵמֶק

אֶעֱגֹן? מִתַּחַת אֵיזֶה חֹרֶשׁ

אַצִּיב לִי אֶת בֵּיתִי, וְאֵיזֶה נַחַל נֶהֱדָר

בְּרַחַשׁ מִלְמוּלָיו יַשְׁקִיט אוֹתִי עַד מְנוּחָה?

הָאֶרֶץ לְפָנַי כֻּלָּהּ: בְּלֵב

מָלֵא שִׂמְחָה, לֹא מְבֹהָל מֵחֵרוּתוֹ-שֶׁלּוֹ,

אֲנִי מַבִּיט סְבִיבִי, וְגַם אִם הַמַּדְרִיךְ אֲשֶׁר אֶבְחַר

לֹא יִהְיֶה אֶלָּא עָנָן נוֹדֵד,

לֹא תֵּאָבֵד דַּרְכִּי. אֲנִי שָׁב וְנוֹשֵׁם;

בְּרָקִים שֶׁל מַחְשָׁבָה וּמִשְׁעָנוֹת לַתּוֹדָעָה

מְמַהֲרִים לָבוֹא אֵלַי: מְנֹעָר

כְּמוֹ מִכֹּחַ מַתָּנָה נִסִּית – מְנֹעָר

הַנֵּטֶל שֶׁל עַצְמִי הֲלֹא-טִבְעִי,

מַשָּׂא כָּבֵד שֶׁל זְמַן אָרֹךְ, מַתִּישׁ,

שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלִּי, וְלֹא נוֹצַר בַּעֲבוּרִי.

חָדְשֵׁי שָׁלוֹם מְמֻשָּׁכִים (אִם הַמִּלָּה שָׁלוֹם הוֹלֶמֶת

מָה שֶׁמֻּבְטָח לְאִישׁ בִּימֵי חַיָּיו),

חֳדָשִׁים מְמֻשָּׁכִים שֶׁל נַחַת וְשֶׁל עֹנֶג לֹא מֻפְרָע

צְפוּיִים לִי בְּעָתִיד; לְכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה,

בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּשְּׁבִיל אוֹ דֶּרֶךְ מֶרְחָבֵי שָׂדֶה,

וְשֶׁמָּא זֶרֶד, אוֹ מַשֶּׁהוּ-צָף אַחֵר

עַל הַנָּהָר, יַרְאֶה אֶת מַסְלוּלִי?

 –

_

מאת אורסולה ק' לה גווין

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

~

בּוֹעֵר לְאַט מְאֹד, עֵץ הַיַּעַר הַגָּדוֹל

עוֹמֵד בַּקָּרַחַת הַקְּטַנָּה שֶׁל הַשֶּׁלֶג

שֶׁנָּמַס סְבִיבוֹ מִכֹּחַ הַחֹם הֶעָדִין

הַמְּמֻשָּׁךְ, שֶׁל הֲוָיָתוֹ, וּמִכֹּחַ רְצוֹנוֹ לִהְיוֹת

שֹׁרֶשׁ, גֶּזַע, עָנָף, עָלֶה, וְלָדַעַת

אֲפֵלַת אֲדָמָה, אוֹר שֶׁמֶשׁ, מַגַּע רוּחַ, שִׁירַת צִפּוֹר.

—

חַסְרֵי שֹׁרָשִׁים וְחַסְרֵי מְנוּחָה וְחַמֵּי דָּם אָנוּ

לוֹהֲטִים בְּלֶהָבָה הַמְּעַוֶּרֶת אוֹתָנוּ מִלִּרְאוֹת

אֶת הָאֵשׁ הָאִטִּית, הַגְּבוֹהָה, הַיְּדִידוּתִית, שֶׁל חַיִּים

חֲזָקִים עַכְשָׁו כְּפִי שֶׁהָיוּ בַּשְּׁתִיל, שְׁתֵּי מֵאוֹת שָׁנִים קֹדֶם.

***

מזיגת היין (ר'אזל) / רודריק טאונלי

מאנגלית: דרור בורשטיין

–

הָאוֹר חוֹתֵך מִבַּעַד אֳרָנִים אֶל הָעוֹלָם.

עָרִים זוֹקְפוֹת אֶת שִׁדְרָתָן אֶל הָעוֹלָם.

–

כָּל הַדְּבָרִים – הֵדִים. הַחֶבֶל נַעֲשָׂה יְאוֹר.

הַיְּאוֹר נוֹשֵׂא אֶת כָּל מָה שֶׁזּוֹהֵר אֶל הָעוֹלָם.

–

הִתְרַכֵּז, חֲפֹר בִּפְנִים. עֲדֹר בְּמַעֲבָר-הָרִים-צַר שֶׁל הָאַהֲבָה.

הָבֵא אֶת הַמַּחֲצָב מֵהַמִּכְרוֹת אֶל הָעוֹלָם.

–

אַתָּה קוֹלִי, עֵינַי, רַגְלַי, יָדַי.

הַזְרֵק אֶת מְשַׁכְּכֵי הַכְּאֵבִים שֶׁלִּי אֶל הָעוֹלָם.

–

כָּל הַדְּבָרִים – סִימָן. זַמֵּר, חָבֵר גָּבוֹהַּ.

מְזֹג אֶת יֵין הַמִּסְתּוֹרִין אֶל הָעוֹלָם.

–

–

בהוצאת הספרים הזעירה שאני מעורב בה, ספרי ירח חסר, הופיע ספר חדש. לטובת רושמי תולדות הספרות העברית (שירה ופרוזה גם יחד), נראה לי שראוי לציין את הפסיק הזה ברצף של קורות ספרותנו. זהו רגע שבו ז'אנר מסוים "נקלט". כמובן שאין רגע אחד כזה, ומדובר בתהליכים ארוכים יותר, אבל בספר הזה יש כשלושים כותבים (את רובם ככולם איני מכיר) שכותבים בסוגות היפניות העתיקות של הייקו והייבון (פרוזה של הייקו; שילוב של פרוזה קצרה והייקו).

ז'אנר אינו רק עניין צורני (מספר שורות, מספר הברות, וכדומה). הוא סוג מסוים של הרגשת-עולם. ז'אנר הוא צורה שמתאימה לתדר מסוים בנסיבות מסוימות. קשה להגדיר תדרים, אבל אולי שורת שיר של שמואל הנגיד מלפני כאלף שנה תתאים: "אֵין לִי בְּעוֹלָם לְבַד שָׁעָה אֲנִי בָהּ, וְהִיא / תַּעְמֹד כְּרֶגַע – וְאַחַר כֵּן כְּעָב נָסְעָה." אני מביא את השורה גם כדי לומר שרגישות ההייקו אינה עניין יפני דווקא. שמואל הנגיד, בספרד, אדם שהיה איש-מעשה ומעורב מאוד בהיסטוריה (גם הצבאית) של תקופתו ידע שבסופו של דבר כל מה שיש לו הוא הרגע שהוא בתוכו, "שעה [ש]אני בה", והשעה הזו כמו נעצרת לרגע, ואז חולפת כענן. ולפעמים, כמו ענן גשם ("עב"), היא ממטירה משהו.

הטקסטים בספר הזה הם מִמטרים של "שעות", במובן של רגעים, שנשים ואנשים היו בהן במצב של "אני בה": הם היו בתוך השעה, בתוך הרגע. איני מכיר כמעט אף אחד מן הכותבים אבל אני יכול לחזור ולהיות בשעות האלו איתם, או במקומם. היות שהנגיד מסר לנו ענן, הנה שיר אחד מן הספר, מאת ענבל קליינר:

שְׂחִיַּת גַּב                         

פִּסָּה נִתֶּקֶת מֵעָנָן

נִצְמֶדֶת לְאַחֵר        

כל אחד יכול להבין את זה, כל אחד יכול להיות בזה, גם אם אינו יודע לשחות: לפנינו התבוננות בעננים, משהו שעובר מענן לענן, או ענן מענן שהופך לענן; אבל המשוררת משתתפת בתנועה הזאת, לא רק צופה בה: היא שוחה, נעה במקביל לתנועת העננים; מעבר לזה, היא נמצאת במים, והמים האלה, יכול להיות, היו פעם בתוך עננים בעצמם, כך שההבדל והמרחק בין העננים והמים הוא לא הבדל גדול; וכל השיר הזה ניתק מן המשוררת ומגיע אל הקורא ממש כמו תמונת העננים – מסירה של חומרי תודעה מראש לראש.

המשוררת לא יכולה לכתוב בזמן השחייה ואפשר ממש לחוש את המילים רוצות להיזכר, לא להתפוגג, לא להיות "וְאַחַר כֵּן כְּעָב נָסְעָה" ונעלמה. אנו, כקוראים, כמו מחזיקים עבורה את המילים ששטות על המים, מתחת לשמים.

הספר מלא ברגעים כאלה. ולכן הוא ספר נחוץ. שחייה בים או בבריכה, אחרי השיר הקטן הזה, עשויה להיות משהו קצת אחר. אולי לא תראי ענן אלא דג, או מפרשׂ, או קצף גל, או ציפורים בנדידתן. לא משנה. השעה תהיה "שָׁעָה אֲנִי בָהּ". ושעה מצטרפת לשעה. מה שאנו קוראים "חיינו" הוא סך השעות האלה.

לעת עתה, מבחר הייקו והייבון 2020-2021, ערכה: ליאת קפלן, ספרי ירח חסר 2021