לא יאומן, אבל התצלום הזה מציג כמה עשרות ביצים. לא ביצי עופות אלא ביצי חרקים: מקלונאים. הקדשתי להם פרק ב"עולם קטן" (ושם יש תצלום אחר של ביצים כאלה). הן מוגדלות כאן בהרבה: הגודל המקורי של רובן עד 3 מ"מ. הצלם הוא לבון ביס הזכור לטוב מתערוכת תצלומי החרקים במוזיאון הטבע בתל אביב לפני כמה שנים.
נזכרתי בתצלום כשקראתי את "האלפבית של העצים" תרגומו החדש של שמעון זנדבנק לשירי ויליאם קרלוס ויליאמס, מבחר נהדר ונחוץ. מה למשורר האמריקאי ולביצי חרקים? תשובה: תשומת הלב, המבט המגדיל מציאות פשוטה וזנוחה והופך "כמעט שום דבר" (גרגר זעיר) להופעה מרשימה, מפוארת, צופנת סוד.
זהו הילוך איטי-שירי שנענה להילוך איטי-חתולי. בתרגום לעברית אנו רואים חתול מעל ראש – בבית הראשון – ומניחים לרגע שזה ראש של אדם. ואז מחליפים את התמונה, כי זה ראש המזווה – ופתאום כבר אין שם "חתול" אלא רגל של חתול, וזהירות כמעט מופשטת של תנועה – ועוד רגל של חתול – והמבט המתקרב כמו מפרק ומעלים את החתול ומשאיר שם משהו סמוי שבין חתול ואיטיות – ואז מפיל את הכול לתוך עציץ ריק, שהופך, מכוח המבט מלמעלה למטה ומקרוב (נקודת מבטו של החתול, כנראה), ל"בור" (המילה המקורית היא round ואני הייתי מתרגם פשוט "עיגול"). בשיר, החתול נעלם בתוך המעגל הפעור הזה והשיר עצמו, בחלק הלבן של הדף, כמו נהיה הפתח הריק שאליו נופל החתול (במציאות שמחוץ לשיר החתול פשוט יקפוץ החוצה תיכף; בשיר הוא שם לתמיד עד שנקרא את השיר שוב). זו דוגמה לאופן שבו המבט המשתהה והקשוב ב"שום דבר" יוצר מציאות אחרת, טעונה בתחושה גורלית, כמעט כמו בסיפור על העפלה להר ונפילה ממנו.
השירים היפים ביותר של ויליאמס, בעיני, ניחנים בסוג של קשב מגדיל ומשהה. לא תמיד זה עובד. בשיר-להיט שלו (פתק השזיפים הידוע, עמ' 83) זה מתפוגג די מהר. אבל בשיר אחר, פריט חסר כל משמעות כמו הספרה 5 על מכונית כיבוי אש נהיה לחזון כמעט נבואי (שאין לו "פשר", רק נוכחות):
*
הסִפרה הגדולה
בְּתוֹךְ הַגֶּשֶׁם
וְהָאוֹרוֹת
רָאִיתִי אֶת הַסִּפְרָה 5
בְּזָהָב
עַל
כַּבָּאִית
אֲדֻמָּה
נָעָה
מְתוּחָה
בְּלִי שֶׁיַּשְׁגִּיחוּ בָּהּ
לִצְלִילֵי גוֹנְג
יִלְלוֹת צוֹפָר
רַעַם גַּלְגַּלִּים
דֶּרֶךְ הַכְּרַךְ הָאָפֵל
*
כל הרגילוּת העירונית הרועשת הזאת נהיית לחזון: הגם שה"זהב" אינו זהב אלא מתכת אחרת, אולי כרום; והגונג לא גונג משרה-שלווה של מקדש אלא נקישה רועשת, והרעם אינו רעם משמיים אלא קול מכני. השיר יוצר את גדולת הרגע, אבל לא באופן מאולץ, אלא מתוך קשב שמגלה מה שיש ברגע באמת, רק "בלי שישגיחו בו". כי יש שם אש רחוקה, ודחיפוּת להושיט עזרה, באפלה הגשומה, ואי-ידיעה של המביט היכן האש ומי באש. המשורר היה רופא במקצועו, והוא מבין מה זה להיות מוזעק, מה זה להיות אפוף להבות.
סוג המבט הזה, שיש בו כבוד עמוק לכל דבר במציאות, הוא מה שנחוץ למרחב שלנו, הנהרס בשם פנטזיות על עבר ועתיד טובים יותר, "גדולים" יותר. מבט השיר (ומבט הצלם של לבון ביס) פשוט מראים שמה שקורה מול העיניים יכול להיות כל כך מופלא ועשיר, שאינך רוצה שום דבר מלבד לחיות מרגע לרגע בלי הפרעות מיותרות, ובוודאי בלי אלימות מיותרת (משני צדדיה של החרב, שכדברי סימון וייל מטמאים במידה שווה), פשוט כדי להיות עם הקיים. מלחמה הורסת, מעבר לחיים של מיליוני אנשים, גם את הדקויות האלה, את יכולת המבט/קיום הזה. כי מי יכול לשים לב לחתול אחד או לביצת מקלון אחת או לספרה 5 בתוך הרס וסבל כה גדולים?
הספר הזה הוא גלגול חדש של מסורת שראשיתה בשירת סין של תקופת הטאנג. משם הגיעה ליפן ולשירת ההייקו, ומשם התגלגלה ושינתה צורה (ע"י עזרא פאונד ואחרים) לנוסח של ויליאמס. התרגום לעברית ולישראל הוא עוד צעד במהלך הזה של רוח-אדם מדברת, מתגלגלת ומתחדשת על פני מאות רבות של שנים ואלפי קילומטרים. זה ספר שיכול לפעול בעברית, ספר שמציע נוסח – גם כיום, גם כאן. ואולי במיוחד היום וכאן, במרחב שבו המבט מסוג זה כמעט אינו אפשרי.
[המובאות והתמונה הובאו בניוזלטר המצוין The Marginalian. הציפורים המתוארות הן סִבְּכִים. המאמר בשלמותו מופיע בספר The Immense Journey, pp. 163-178].
*
בשעת ערב של יום סתווי קר ונשוּך רוח טיפסתי על גבעה נהדרת שעמוּד שדרתה דמה לגבו של דינוזאור וניסיתי להתעשת. השממה המעורבבת גלשה במורד לכל עבר. אוויר כחול התכהה לסגול לאורך בסיסי הגבעות. הרמתי את התרמיל, שהיה כבד מעצמות מאובנות של יצורים שמזמן נעלמו ובחנתי את המצפן. רציתי לעזוב עד רדת הלילה. השמש כבר שקעה, עגומה, במערב.
ואז ראיתי את המטס מגיע. הוא זז כמו גוף קטן ארוג בצפיפות של כתמים שחורים שרקד והתפרץ ושב ונסגר. הוא שטף מצפוֹן ופנה לעברי בנחישות קשוחה של מחט מצפן. הוא זרם דרך צללים שעלו מתוך נקיקים מעוררי יראה. הוא חפז מעל פסגות נישאות באור האדום של השמש או שקע לרגע ונעלם מעַין בתוך צילן. על פני המדבר הזה של חַרְסִית סחופה וסלעים שחוקֵי רוח, הם הגיעו בצפצוף פרוע, קלוש, שמילא את כל האוויר סביבי כשהקליעים החיים הזעירים האלה נעו בעוצמה אל תוך הלילה.
אולי זה לא יראה לכם כמו פלא. אולי לא, אלא אם תעמדו באמצע עולם מת בעת שקיעת שמש. ושם עמדתי אני. חמישים מיליון שנה היו מונחות מתחת לרגליי, חמישים מיליון שנה של מפלצות שואגות שנעו בעולם ירוק שנעלם עכשיו עד כדי כך, שאפילו האור שלו נע כבר בקצה הרחוק של החלל. חומרי העידן הנעלם הזה נחו סביבי באדמה. סביבי עדיין היו מונחות השיניים הטוחנות של ברונתותריומים מתים, שיני החרב העדינות של חתולים רכֵּי צעד, הארובות החלולות שעיניהן של חיות מוזרות ונכחדות רבּות נחו בהן פעם. העיניים האלה הביטו אל עולם אמיתי כמו זה שלנו; מוחות אפלים ופראיים שוטטו ושאגו וקראו תיגר אל הלילה המהביל.
הם עדיין היו שם, או מוטב לומר, היסודות הכימיים שהרכיבו אותם היו שם, בקרבתי, באדמה. הפחמן שהניע אותם נמזג, שחור, באבן הנשחקת. גוני הברזל ניכרו בחרסית; הברזל לא זכר את הדם שפעם חלף בתוכו. הזרחן שכח את המוח הפראי. הרגע שבו היצורים היו פרטים מובחנים נעלם מכל אותם תרכובות מוזרות של יסודות כימיים, כפי שהוא ישקע מגופינו החיים אל ביבי השופכין ואל נהרות העתיד לבוא.
הרמתי חופן אדמה. החזקתי אותה בזמן שהמעוף הפראי של סבכים שפניהם דרומה שטף מעלי אל עבר החושך המתקרב. עף שם למעלה זרחן, עף שם ברזל, עף שם פחמן, סידן שם טפח בכנפיים הממהרות. לבדי, על פלנטה שוממה, צפיתי בנס המדהים הזה חולף ועובר על פניי. המטס הודרך בידי מצפן ממשי כלשהו, על פני שׂדה ושממה. הוא צעק את התרגשויותיו הפרטיות אל האוויר עד שהערוצים הדהדו. הוא פנה כגוף אחד, הוא הכיר את עצמו. הוא התקבץ בבדידות בחושך הדוהר. הישויות האינדיבידואליות שבו חשו בהתקרבות הלילה הזורח, וכך, כשהן קוראות בקול זו לזו את זהותן, חלפו אל מעבר לראייתי.
Geological strata from Geographical Portfolio by Levi Walter Yaggy, 1887. (Available as a print, benefitting The Nature Conservancy)
קווסה הסוי, 1921, מטר של ערב בטרהדומרי, הדפס (חיתוך עץ)
אדם הולך בגשם. כבר למעלה ממאה שנה. רוח באה מן הים והמטר מצליף בקווי אלכסון סרגליים. האיש יורד במורד. הים לא רחוק ואפשר לחוש את הרוח שהביאה את ענני הגשם הזה. כאילו כל הים ורוחותיו הודפים אדם אחד.
הכפר שקווסה הסוי צייר (טֶרָדוֹמָארי) נבלע ב-2006 בעיר נָגָאוֹקה. הוא שוכן מצפון לה, על החוף המערבי-צפוני של יפן. מעבר לים הזה נמצא האי סאדו ואחריו רק ים יפן הגדול, והלאה, עד חופי רוסיה וצפון קוריאה. אם תלכו ברגל מספיק זמן מערבה משם תגיעו הביתה, לכאן.
הים הגדול מזה, ושלוליות קטנות מזה. רואים את הדבר הפשוט הזה, שֶים, גשם ושלוליות הם אריג אחד שנקרע.
יש בשלוליות השתקפות של חלונות באור, אדוות של הגשם על משטח כהה, ופיסות בהירות יותר הפונות כולן לאותו כיוון, שמאלה. מה פשר הבהירות? האם מבצבץ שם הירח מבין העננים ושולח את אורו אל השלוליות, כמו שהחלונות שולחות את אורן?
האיש עטוף שכמיית קש וחבוש כובע קש. אי אפשר לראות ראש. הוא דומה יותר לתיבת דואר בעלת רגליים. צבע בגדיו כמו נאצל מן האורות הצהובים שהוא עובר לידם. אבל הוא כה רחוק מהאורות, בהיותו בחוץ, בחושך. האורות רק מסמנים לו את הדרך במורד.
המבט בתמונה ישתנה אם נניח שהאיש מגיע תיכף אל אחד הבתים המוארים, ואם הוא עובר אורח שהעיר סגורה בפניו, אדם קרוע. אם העיר סגורה, האורות מגרשים אותו הלאה, מראים לו את הדרך החוצה. מה הוא יעשה על חוף הים בקור הזה?
יורד עכשיו (23 בינואר 2024) שלג בנגאוקה והטמפרטורה אפס מעלות. גם בחוף הרחוק, זה שנמצא הרחק מערבה משם, ירד היום גשם חזק. נשבו רוחות.
הגגות המשופעים של הבתים כמעט לועגים לדלות הכובע המחודד, גג קש קטן שבכל רגע יכול לעוף.
העולם מלא קווים: מצד ימין הקווים האלו מתארגנים לקירות ולגגות, ומצד שמאל לגשם ולאופק.
כמה גדול המרחק בין שוכני הבתים ובין ההולך בגשם. בין האור החם והאור הקר, המונחים זה לצד זה על פני אותה שלולית, לא נוגעים.
פתחתי את מאמרו של הילמן Wars, Arms, Rams, Mars מ-1983 ("מלחמות, נשק, איילי ניגוח, מארס"). המאמר זכה לפיתוח בספרו "אהבה נוראה למלחמה", אבל כבר במאמר נמצא העיקר. המאמר הוא הפרק החמישי בכרך השישי של מהדורת המאמרים.
ראשית, כדי להבין מלחמה, כותב הילמן, יש להיות לוחמני בהבנה. המלחמה דורשת חשיבה לוחמנית ולא נינוחה, לא נאיבית. כדי להבין את המחשבה המלחמתית מבפנים עליך לחשוב כמו הדבר שאתה חושב עליו.
אי אפשר להסביר מלחמה רק על בסיס רציונלי-חומרי (כוח, טריטוריה, משאבים), הוא טוען. המלחמה מעוררת באנשים רבים משהו שמקביל למה שאמנות ומוזיקה מעוררות באחרים; היא מעוררת דמיון והתרגשות. הילמן מביא ציטוטים של מצביאים ולוחמים המדברים על המלחמה כ"רגע גדול" בחייהם. הוא מתאר ששון אלי-קרב של משוררים יפנים בשנות ה-40, שדיברו על תחושת "היטהרות" עם פרוץ המלחמה נגד ארצות הברית.
העיקרון הבסיסי שהילמן מתאר עולה מכותרת הספר הנ"ל: יש לאנשים רבים, ואולי לרובם, אהבה למלחמה. מי שמניח שהמלחמה שנואה על כולם ובכל זאת היא "פורצת", לא מבין על מה הוא מדבר ולכן לא יבין את המציאות. נרצה או לא, הקרב הוא מאורע "דתי" ביחס להוויית יומיום שעבור רבים היא משמימה ומונוטונית. עבור רבים מלחמה היא מאורע "קדוש", פסגה או עמק במישור החיים. לא רע הכרחי, אלא סוג של חגיגה מרגשת. בשמאל הישראלי מפנטזים שיש איזה קומץ "הזוי" בימין שאוהב את המלחמה. זה נראה לי הבל. האהבה הזאת חוצה מחנות.
אהבת המלחמה קיימת גם כי המלחמה מאפשרת אהבה. אצלנו זה כונה פעם "הרֵעוּת". החברות בין החיילים במחלקה, תחושת העזרה ההדדית והערבות ההדדית, ערכים שמתפוגגים בחברת הצריכה, מקבלים פתאום הזדמנות להתגשם. אפשר לדמיין אדם שמופעל בחיי היומיום על ידי כסף ופתאום מציל חיים, סוחב פצוע.
יש גם חוויה "וֶנוסית" במלחמה, חוויית יופי: המדים, תרגילי הסדר, הנשק המצוחצח, הנעליים המבריקות, הסמלים והעיטורים, הכומתות הצבעוניות, שמות היחידות – כל אלה משדרים אסתטיקה שמדברת לליבם של רבים, אולי מבלי שהם מודעים להיקסמות. הצבא, טוען הילמן, הוא מִסדר מעֵין דתי, והאל שלו הוא מארס (אצלנו זהו פן מסוים של האלוהים, המתגלם בפסוק כמו "אדונָי איש מלחמה", שמות טו, ג). במאמר מובאים דברי מצביאים המדברים על הקרב במונחים של השתתפות במעשה הבּריאה, כפעולה מעין אלוהית. שיאו של הדבר הוא בפצצת האטום, שהיא מעין בריאה של שמש עלי אדמות, מעשה בראשית שהוא גם מימוש של יום הדין.
הילמן מדבר על ארצות הברית, אבל הדברים לא מאוד רחוקים מאיתנו: הדימוי העצמי האמריקאי הוא של אומה דמוקרטית, עובדת, שוחרת שלום. בדימוי העצמי, המלחמה היא לא דרכנו. פרדוקסלית, הדימוי העצמי התמים הזה מאפשר את המלחמה כדרך חיים. האמריקאים כל כך שונאי מלחמה, אומר הילמן, שהם נלחמים כל הזמן נגד המלחמה. וכך מתוך דימוי עצמי אנטי-מלחמתי נולדות מלחמות, כדי "להשכין שלום"; "שומרים על השלום באלימות" (keep peace violently).
המלחמה מודחקת. ואם מדברים עליה, לא מדברים עליה כאירוע ההרסני, האיוֹם, המשחית, הפוצע. אצלנו סרט כמו "גבעת חלפון אינה עונה" עושה את העבודה (ומעניין שכתב וביים אותו בנו של רמטכ"ל ושר ביטחון): המציאות הצבאית מוצגת כקייטנה של שלומיאלים. גם תקרית החטיפה בסרט היא קומדיה, וגם החילוץ. אין פלא שפעם ראיתי אותו מוקרן בבקו"ם למתגייסים טריים! הוא כביכול סרט ביקורתי על הצבא, אבל בפועל הוא סרט מעודד-גיוס, מפני שהוא מסיט את הדיבור מכאבי המלחמה לאזורים נוחים, במסווה של סרט ביקורתי.
המלחמה היא, אם כן, ועבור רבים, מאורע מעין דתי, מאורע המאפשר ביטוי של ערכי אחווה ורעוּת, ביטוי (פרדוקסלי) של הרצון לשמירת השלום, וביטוי של אסתטיקה. את הכאב וההרס מטשטשים. מה הפלא שאהבת המלחמה כה נפוצה? המלחמה אינה תקלה אלא משאת נפש. זה מסביר את היותה כה מקובלת.
*
אין כמובן פתרונות קסם למציאות הזאת. אבל עצם ההכרה בה היא חשובה. הילמן מנסה להתוות כיוון לפעולה מן הזווית הפסיכולוגית. הרעיון הבסיסי הוא לא להדחיק ולא להכחיש את נוכחותו של אֵל המלחמה, מארס (או דימוי האל כ"איש מלחמה" אצלנו). להבין שאנו סוגדים לו בפועל, גם אם איננו מחשיבים עצמנו לנאמניו. הרעיון של הילמן הוא לא להשכיח את מארס. אדרבא: להשאיר אותו חי – בתודעה, כדי למנוע ממנו להשתלט על המרחב.
לכן, לדבּרעל המלחמה בזמן השלום, ולא לעבור לתרדמה נהנתנית מיד כשמפסיקים לירות. יש לחלוק כבוד למארס כאֵל נוכח ולא כאֵל מודחק, ואף לשמר את הפחד ממנו (לא "גבעת חלפון" אלא "ג'וני שב משדה הקרב", או "האזור"). כלומר, עדיף שנפחד מהמלחמה בזמן השלום (ושלא נפחד מהפחד-מהמלחמה), ולא שנתעורר בהפתעה למלחמה אחרי תרדמה בזמן השלום.
אנו שומרים על ילדינו מפני חשיפה לזוועות המלחמה, וזה מה שמאפשר את זוועות המלחמה.
הילמן גם מציע להפנים את הערכים המלחמתיים – להפנים את מארס ככוח מיתולוגי ופסיכולוגי – אל היומיום. כלומר, לא להכחיש את הצד המיליטנטי שיש בנו, אבל להפנות אותו למקומות לא הרסניים. להרוס לא בני אדם ומרחבים, אלא רעיונות. במקום להפציץ בעולם, להפציץ רעיונות נפסדים. להפציץ, למשל, את רעיון ה"גאולה" שתסיים אחת ולתמיד את הקיום היומיומי שלנו. לשאול "האם הקיום המתמשך של הכאן והעכשיו אינו מספיק טוב בשבילך?" מה חסר לך? מה הפנטזיה שלך לסוף המלחמה? תרגיל כתיבה: כתוב עמוד מפורט על הפנטזיה הזאת. אתה יודע מה אתה רוצה? זה בר-השגה? מה המחיר? מי משלם?
הילמן מציע להילחם גם בתקווה, לדחוק אותה בחזרה לתיבת פנדורה (במיתוס, התקווה הייתה כלואה שם, יחד עם שאר הצרות), מפני שתקווה ממקדת אותך בעתיד ולא במציאות שסביבך, וככזו היא אשליה (האם מפלגה בשם "יש הווה" תעבור את אחוז החסימה?). להילחם (מטפורית, רעיונית) בפנטזיות על "לידה מחדש וטובה יותר" בזכות אלימות.
הילמן מציע – כמו שנהוג לדבּר אצלנו – "להחזיר אותם לתקופת האבן", כלומר "לשטֵחַ" – אבל לא את הערים אלא את רעיונות ההבל, וזאת על מנת "למצוא מחדש ערכים מוחשיים, ערכים חיים", בין ההריסות הרעיוניות. אולי אז, כדברי קרל סנדבורג המצוטטים במאמר, "יום אחד הם יזמינו למלחמה ואף אחד לא יבוא".
אם יש אדם אחד שעוזר לי בימים האלה, בשנה הזאת ובכלל, הרי הוא ג'יימס הילמן. לא הייתי רוצה לעבור את החיים בלי המפגש בהגותו. ואני מרגיש ממש חובה לספר על כך הלאה, מפני שאין לי ספק שהדברים אינם נוגעים רק לי.
את שני ספריו שתרגמה מור קדישזון תוכלו למצוא בהוצאת בבל, כאן וכאן. ארצה לכתוב פה על המאמר החותם את הכרך השביעי של מהדורת מאמריו המקובצים. כותרת המאמר "איך נישאר פסיכולוגיים?" (How Do We Stay Psychological).
"להישאר פסיכולוגיים" אצל הילמן משמעו להיות מחוברים לנשמה. המילה פסיכולוגיה אצלו נלקחת במלוא הרצינות: ה"לוגוס" של ה"פסיכֶה", כלומר דבר הנשמה, ידע הנשמה, קול הנפש. הנשמה אינה נתפסת אצלו רק כעניין פרטי ואישי, אלא כחלק מנשמת כל הדברים, נשמת העולם, ממש כמו ששאיפת האוויר בריאותיי הפרטיות היא חלק ממצב איכות האוויר בשכונתי, בעירי, בארצי ובעולמי.
במאמר, הילמן עורך מעין מדרש על חזון ארבעת פרשי האפוקליפסה מן הברית החדשה. הפרשים במדרש של הילמן רוכבים על ארבעה סוסים: רוחניות, תחרותיות, כלכלה והכחשה. המשותף לארבעת הפרשים הללו שהם מנוגדים לדרך החיים הפסיכולוגית.
הפרש הרוחני שואף לטהרנות, לניקיון פנימי, לבריחה מן העולם המסואב והירוד. למשל, הפרש הזה יגיד שחלומות אינם חשובים במסגרת תרגול רוחני כי ממילא "אין אני", ושמוטב לא לדבּר על חלומות אלא לשבת בשתיקה במדיטציה ארוכה. הפרש הזה מציע פנטזיה של קיום "גבוה" ו"טהור". יש קסם בכך, אבל ההפסד גדול – ההפסד של חיי הנפש על כל אי-ניקיונם, אי-טהרתם, אי-דממתם, עם תחושת ה"אני" החזקה שכרוכה בהם, אשלייתית ככל שתהא. ודאי שהבודהא צדק בכך שהבין ש"אין אני" (אף אחד מעולם לא ראה אגו, כדברי הילמן במקום אחר). אבל גם ה"אני" כמעין חלום הוא עובדה שיש לכבד. מדיטציה היא דבר נפלא אבל רק אם חוזרים ממנה לעולם ולעולם הפנימי.
מעניין שהילמן מציב את הרוחניות מן הסוג הזה בשורה אחת עם פרשים שנראים במבט ראשון שונים לגמרי: הפּרש השני הוא פרש התחרותיות, הדרוויניזם החברתי, "הגֶן האנוכי", הכוחניות. גם פרש זה מכחיש את הנשמה, בשם תפיסה מכניסטית וברוטלית של הקיום. אם איננוּ אלא מנגנון אנוכי שמחפש לשרוד ולהתרבות בכל מחיר, אין טעם בחלומות, בפנטזיות. הם רק עיכוב בתחרות, חולשה.
הפּרש השלישי הוא אחיו של השני. זהו פרש הכלכלה. לפיו, הכול כסף, מיקסום רווח, שורה תחתונה, מאזן רווחים, ריבית דריבית. גם זו דרך לא-פסיכולוגית לחיות מפני שאין מקום לנשמה בעולם של ממון. אין לה ערך שוק. גם ליופי אין מקום בעולם כזה, אם אין לו תג מחיר. חלומות הם פעילות תמוהה לגמרי מבחינה כלכלית. לכן האדם הכלכלי ממהר לשכוח את חלומותיו בעזרת אספרסו בבוקר.
הפּרש הרביעי הוא פרש ההכחשה. גן עדן של שוטים, התעלמות מהאכזריות הסמוכה היומיומית לאדם, לחיות ולצומח, הפניית המבט מהרוע והאימה. הילמן מציין שהשם הנפוץ ביותר לספינות בארצות הברית הוא Serenity, שלווה או רוגע.
*
כנגד ארבע מגמות דוהרות אלה של קיומנו מציע הילמן שלוש מילות מפתח. כתבתי את הרשומה הזאת כי רציתי להעביר את שלוש המילים הלאה. והדברים הם רק הזמנה להמשך לימוד. המילים הן דימויים, עומק, ייעוד. Images, Depth, Destiny.
דימויים. הדימויים הם בעיקר דימויי חלום, אבל גם דימויי זיכרון שנתפסים בנו לאורך שנים. ההנחה היא כי הנשמה נמצאת בדימויים; במילים אחרות, הדימוי הוא הנשמה בהופעתה. הילמן מציע להיות בקשר הדוק עם הדימויים הללו בדרכים מפורטות מאוד, שלא אוכל לתאר כאן (כל הכרך הרביעי הנפלא של מהדורת כתביו מוקדש לדימויי חלום, וכך כמה מספריו. כאן תרגמתי כמה מובאות על חלומות מהספרים).
הגישה היא להיצמד לדימוי המופיע, בלא פרשנות (כלומר לא לתרגם את הדימוי לשפה מושגית, פסיכולוגית או אחרת), לשוחח אתו (ולא עליו) ממש כמו בדיאלוג במחזה, להפוך בו מכאן ומשם, להמתין, לראות לאן הוא יוביל; לכתוב חלומות באדיקות ולקרוא אותם לאט כמערכת "סגורה" המכילה את עצמה, רוויית משמעות כמו שירה בפרוזה. הדימויים בחלום לא יגידו לך מה לעשות ולא יגידו לך מה יקרה בעתיד, אבל כן יאמרו לך, בשפת רמזים, איפה נמצאת נשמתך ברגע מסוים. איפה אתה נמצא בעולם כמות שהוא, עכשיו. עצם הקיום בקשב ובזיקה לדימויים משמעה שפּרשי האפוקליפסה הנ"ל אינם שולטים בך. לפחות לא לגמרי.
עומק. "עומק הוא מה שמעורר ומנכיח את המהויות הנצחיות, הבלתי-נמנעות, שמזינות והורסות את חיי כל אחד מאיתנו. המהויות האלה מביאות את הממד הלא-אנושי (=המיתולוגי) אל חיי האדם. אלה המהויות הנצחיות שמהן מורכבות הטרגדיה היוונית וסיפורי המקרא". ככתוב, "עמוק" זה לא בהכרח "נעים". אנו חיים בימים אלו בזמן עמוק, מפני שהתעוררו כוחות כאלה, שכרגע הם בעיקר הרסניים, טרגיים.
ייעוד. ייעוד קשור לאופי, לשליחוּת, לגורל. לתפקוד של נשמתך בתוך העולם. במילים יותר פשוטות, הייעוד הוא הצעה להחליט להכיר בכך שיש טעם מסוים לקיום עלי-אדמות של כל אחד ואחת מאיתנו. שאיננוּ רק אבק הנסחף בסופת האבק של הפרשים וההיסטוריה. משימת כל אחד ואחת היא להבין ולחדד את הבנת הייעוד הזה, לאורך חייו.
*
המאמר מורכב יותר ממה שאני יכול לייצג, והוא "קצה קרחון" של פרויקט כתיבה נרחב. מיותר לציין שאין הדברים תרופת קסם, ואין הם מחליפים פעולה פוליטית. הדברים עוסקים בחיי הנפש, ומהנפש (או: עם הנפש/נשמה) יוצאים לכל פעולה, פוליטית או אחרת. נדמה לי שהדברים הם הצעה לא להיסחף אחר האפוקליפסה של זמננו על ארבעת פרשיה, לא לאבד את עצמנו ואת ייחודנו בתוך אבק הפרסות המיתמר של הפרשים. כותב הילמן: "הקשב לדימויים והתבונן בהם, הֱיֵה אסיר-תודה להם, שכּן הם תומכים בך ושומרים עליך, שומרים על העומק". ובמילים אחרות, המשלבות את שלוש מילות המפתח במשפט אחד, "הדימויים יאמרו לך מה ייעודך וישמרו אותך עמוק".
השנה האחרונה היתה החמה ביותר ב-125 אלף השנים האחרונות, כך מעריכים. מיליארדי אנשים חשופים לטמפרטורות גבוהות עד סכנה. שינוי מגמה לא נראה באופק. ולמה שייראה? המצב אצלנו, מלחמה חדשה, מראה שבני האדם אינם מבינים היכן הם נמצאים. בוחן מציאות לקוי קוראים לזה, כמדומני.
ההתחממות והשלכותיה לא מעניינים אף אחד במציאות שבה ״מחממים את הגזרה״ באופן יזום. ״אנו״ כולל את כל המעורבים, אויב וידיד. אפשר מבחינתי גם להניח ש״אנחנו״ צודקים לגמרי, ״בני אור״, כפי שהגדיר זאת מקור מדיני בכיר, אבל מה זה משנה? הטיטניק לא מתנגשת בקרחון כי הוא נמס. ובכל זאת היא שוקעת. בני אור, בני חושך, כולם ישקעו במצולה. מחלקים רובים לאזרחים. אולי אפשר יהיה לחסל את משבר האקלים (שהוא משבר של יצורים חיים) בעזרת נשק אוטומטי?
הסיוט שאנו חיים בו נוגע גם לתחושה שאנו תקועים בעבר רחוק מבחינת תפיסת המציאות. הדבר היחיד שהשתנה הוא עוצמת האלימות, כוח האש, האכזריות. כאילו לפנינו גרסה חדשה של מאורעות תרפפ״ו, והשחקנים לא אותם שחקנים אבל התפקידים במחזה לא השתנו, רק הכול כואב יותר, ממושך יותר. חיים מבוזבזים של אלפים ושל מיליונים. גם אני כלול במתבזבזים.
בסרט הנפלא Aftersun אב ובת סקוטים בחופשה בטורקיה. עניינים קטנים של התבגרות, של משפחה. של זיכרונות. יש בסרט היפה שתי הבלחות שוברות לב אל העתיד. סופי, הילדה שברוב הסרט בת 11, פתאום נראית בעתידה, והיא בת עשרים ומשהו. בסך הכול 10 או קצת יותר שנים חלפו. אנשים בגיל 53 (כמוני) יודעים שעשור עובר ביעף. הילדה נהייתה אישה צעירה. אביה – לא ברור היכן הוא. היא צופה בו ובה בווידאו שמבחינת צופי הסרט הוא ההווה של הסרט. מה שאני מנסה לומר הוא, שעצם הקיום, פשוט להיוולד ולפעמים להוליד ילדים, יש בזה כל כך הרבה קושי (וכמובן גם חסד ויופי). בעצם חלוף הזמן הפשוט והרגיל של 10 שנים בחיים ״רגילים״, עם כל המורכבות שלהם הוא אתגר כל כך מורכב ומקור כל כך פורה לצער, שלא ברור לי איך ייתכנו בכלל מלחמות, איך יש לאנשים כוח למטלה האיומה הזאת, מעבר לכל מה שהחיים והעולם תובעים.
המלחמה נראית לי כמו מין בקשת פטור מהחיים, פטור מכל מה שחשוב. איך הגענו למצב הזה? האם אי פעם לא היינו בו?
מתחת לשולחן 