פרק א' פס' (ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש
יש בפסוק שני זמנים. זמן השמש וזמן העמל. זמן השמש, או הזמן הקוסמי, הוא מעגלי ומתמעט. השמש בוערת ומתכלה מדי יום. והנה, למרות שהשמש נמצאת בתהליך של כליון, אנו תופסים אותה כעדיפה על הזמן שלנו, זמן העבודה, שהוא מעגלי גם הוא (מרוויחים – מבזבזים – עובדים – מרוויחים, וחוזר חלילה). מה שקהלת רואה, בפשטות, הוא שהשמש והאדם הם אותו דבר. "מה יתרון", כאילו שאל: מה עדיף מצבו של האדם העמל מול ה"עָמַל" של השמש הבוערת? כאילו אמר, "תחת השמש" = "בהשוואה לשמש". ובאמת אין יתרון.
אבל גם אין "חסרון": כלומר, האדם הוא כמו השמש. החיים הם בערה מתמשכת. רווחים הם זמניים כמו התפרצויות של להבות על פני השמש. לא נוצר שום יש מאין. הרווחת 100 כי השקעת משהו אחר. מה שקהלת מסביר הוא, שאין לך למה לצפות להיות "יותר" מהשמש, אלא כמוהַ. ללמוד מהשמש. לדעת שאתה נשרף ולא צובר – ושזה עצם הקיום. כמו שזה עצם הקיום של השמש (האור והחום) זה עצם הקיום האנושי. שֶמָה שלא יהיו האור והחום שכל אדם מפיק מעצמו, הם הצד השני של ההתכלות שלו, של הקיום שלו בתוך הזמן, של הסופיות שלו. אם אתה מצייר ציור, נגיד, והפקת איזה אור בעולם הזה, לא צברת שום דבר, כפי שהשמש לא צברה כלום באור שנתנה היום בבוקר. פריחת השמש שורפת את עצמה ומאירה את העולם. אבל גם אור העולם ועמל האדם מאירים את השמש, בכך שהם נותנים לה משמעות. בלי עמל האדם היתה השמש סתם כדור אש חסר משמעות לחלוטין. האור המוטל כאן, על העץ הזה, על הכסא הזה, הוא ההופך את השמש מגז בוער ל"שמש", המילה המוזרה הזו, שבשני קצותיה בוערים שלושה לפידים.
ציור: מאיר אפלפלד
מה יש בו, בציור הזה, יצירת מופת של מאיר אפלפלד, הטורד את מנוחתי כבר כמה ימים? גם זה: הראיה הבהירה, כיצד פריחה של פרח מתרחשת לא רק בפרח אלא בכל העולם שסביבו, וכיצד העולם כולו, העולם ש"מסביב", משתתף בפעולה הפשוטה והבלתי מורגשת של פריחת פרח. אם הפרח הוא השמש, אנו נמצאים "על השולחן". אין יתרון.
מתחת לשולחן 