מתחת לשולחן

שולחנות עם כיבוד באדיבות היזם. בלונים שחורים וצהובים מרקדים בתזזית. שכנים שילדותם עברה כאן בטרם לידתי לצד כל מיני חדשים ולא מוכרים. לדחפור יש צוואר ג'ירף ומלתעות של טי-רֶקְס, צבת ענקית של פלדה. הוא לא "הורס" את הבניין כמו שהוא נוגס בו, צובט אותו. לעתים הכרסום "עדין" – נשיכה בתקרה, או במרזב שנעקר כמו שן. לפעמים הוא נעשה נמרץ יותר, נוגח בעמוד תמך, ואז דירה קורסת לתוך עצמה בענן אבק.

הבניין בן 70 בלבד. הוא משנה את צורתו מרגע לרגע לשלושה מצבי צבירה: פסולת בניין, אבק, זיכרון.

מתוך רצפות ותקרות פורץ מילוי החול שהיה ספון שם שבעים שנה בחושך. החול רואה פתאום אור יום. מעירים אותו מתרדמה וזה גם רגעו האחרון. בבת אחת מתפזר ואיננו.

אני נזכר ששכחתי סולם בדירה.

שני בלונים משתחררים ועולים לגובה.

המרפסת שבּה ישבתי שעות – היו שנים שהיא הייתה מין חדר עבודה, שכלל שרפרף ומחברת – עוד לא ננגסה. הדחפור מתקדם משמאל לימין. בעוד כמה דקות היא תיעלם, אך כבר לא אהיה שם כדי לראות את זה. כרגע אני עוד יכול להשלות את עצמי שאני יכול למחוא כף, לעצור את הדחפור, לתת לאבק לשקוע, לפלס דרך בין עיי החורבות – מרזבים עקומים שלעולם לא יעבור בהם גשם, כלוב של חתול, דוּד שמש, מזרן זוגי, מעקה – לעלות במדרגות בחושך (כבר אין חשמל), לפתוח את הדלת, אם עוד יש שם דלת, להיכנס לדירה שבה גרתי 21 שנה, להתיישב (על הרצפה או בראש הסולם, כבר אין כיסאות), ולהמשיך כרגיל.

קרוב כל כך להרס, מבחוץ, הדירה נראית כמעט שלמה. מצד זה של האַיִן, ממש כמה דקות לפני הסוף, היא נראית, פחות או יותר, מקום שאפשר עוד לגור בו. כאילו אפשר לסגור את החלונות ולחכות שיעבור הרעש.

פועל עומד, מחזיק צינור ומתיז זרם מים על ההריסות, כמו גנן שזה עתה נטע עץ והוא משקה את הגומה.

*

(לואי מרשל פינת סמאטס, תל אביב, 16.7.2023)

אני מנסה ללמוד סינית בסיסית בעזרת הספר הזה. היום הצלחתי לתרגם, בערך, דברים של קוּנג פוּ דזה ("קונפוציוס", 479-551 לפנה"ס בערך). בתרגומי יצא משפט כזה: "הדוכס ג'ינג מצ'י שאל את המורה קונג על הממשל. המורה קונג השיב ואמר: השליט שליט, השׂר שׂר, האבא אבא, הבּן בּן".

בתרגומה לעברית של אמירה כץ (מאמרות קונפוציוס, יב11, עמ' 105) אנו מוצאים: "הדוכס ג'ינג מצ'י שאל את קונג דזה על חוכמת השלטון. השיב לו קוּנג דזה: יהיה השליט שליט והנתין נתין, יהיה האב אב והבּן בּן" (את המילה "נתין" אני הבנתי כ"שׂר". ודאי יש לכך הסבר; בתרגום כץ נוצרת הקבלה הגיונית).

בתרגום מילולי זה "השליט שולט" וכו': אותה סימנית מופיעה פעמיים, 君君, מתברר שפעם אחת כשֵם-עצם ופעם אחת כפועל. אגב, מעניין שהאטימולוגיה של הסימנית היא אדם עם שרביט (הקו המעוקל) ביד (מה שנראה כמו ש' שוכבת) – מדבּר (המרובע בתחתית הסימנית הוא הסימנית של פֶּה), כלומר: שליט = מחזיק שרביט ומדבּר. פנטסטי.

ובהמשך, "על האב להיות אב" (שוב, הסימנית מופיעה פעמיים, אבא אבא, 父父).

איני כותב זאת כדי לדווח על תרגילי הדקדוק שלי, אלא מפני שהקטע הזה קשור למתרחש אצלנו עכשיו. בהפגנות, אזרחים רבים מסרבים להיות "נתינים" ו"בנים". בנים שמסרבים להיות בנים ל"אבותיהם" ול"אמותיהם". אבל בעצם, בישראל, גם השליט אינו שולט: 君不君, כפי שאומר הדוכס בהמשך. אנו ניצבים מול שלטון שמועל במהותו, שלטון שכאילו מבקש שלא יכבדו אותו, בהיותו מבוסס על שקר, כוחניות, העדר שיעור-קומה ושחיתות שהוא מנסה לנרמל, מנסה להביא למצב שבו "השקר נעשה לדרך העולם", כדברי ק' בסיום "המשפט" של קפקא.

בישראל "השליט אינו שליט" – לא במובן שהוא אינו מפעיל כוח ושררה ("משילוּת"), אלא במובן עמוק יותר: הוא שליט שאינו מודע לממד המיתולוגי של תפקידו, לייעוד שבתפקידו, לעובדה שהוא משרת ציבור ולא משרת של עצמו, ולא של מקורביו, לעובדה שהוא אמור להיות דמות הורית, דמות מופת, שיש בידו שרביט ושדיבורו צריך להיות עשוי זהב כמו השרביט. לפחות לשאוף לזה. לפחות לפעמים?

ולכן מה הפלא שהתוצאה היא 子不子? הבּן-לא-בּן, שהבּן אינו מוכן להיות בּן כשהאב אינו אב? שהנתין לא מוכן להיות נתין כשהשליט אינו ראוי לשמו? כמו במשפחה, האבא מעצב את הבּן, והבּן מעצב את האבא. אנו לפותים במעגל הנורא הזה שבו עם כל "סיבוב" הבן נהיה יותר לא-בן והאב נהיה יותר לא-אב, כמו פלנטה שבורחת ממסלולה החוצה אל החלל.

כדבריה של המתרגמת (עמ' 397): "הסדר החברתי והמדיני תלוי בהגדרה הנכונה של זהותו או מעמדו של הפרט [וגם השליט, ד"ב] ובנאמנותו להם על ידי מילוי חובותיו ומימוש זכויותיו. כשהשמות אינם מוגדרים כהלכה, הפרט [והשליט, ד"ב] אינו יודע כיצד לנהוג, והפער בין המציאות – בין 'נושאי השמות' ובין השמות – הולך ומעמיק ומטיל אנדרלמוסיה… שליט שאיננו נוהג כמתחייב משמו או תארו, אין לראותו כשליט של ממש".

קונפוציוס חי לפני כ-2,500 שנה: סַדָּנָא דְּאַרְעָא חַד הוּא.

דמות בודדה בנוף הררי סיני, ניצבת שם מלפני 360 שנה, אבל גם לגמרי עכשיו, בהווה, ולתמיד, כל עוד לא ייקרע הדף. מוקף סלעים, עץ חי ועץ גדוע, שמים. הוא הגיע לקצה השביל המתפתל שם כברק בהיר, ועתה הוא מביט אל מעבר למקום ואל מעבר לשביל. השביל הריק כמו מצמיח את הנודד. הדרך היא שובל קיומו. הוא המשכה.

הנודד משורטט בקווים חיוורים, עדינים. הוא עשוי מאותם חומרים של הריקות חסרת-הצורה שלפניו. הביטו בפניו (אפשר להגדיל את התמונה). כך נראה אדם ארוג. הפנים אינם פנים מלאות המביטות בריק, אלא ריקות מביטה בריקות, ובמילים אחרות, מהות שאין לה דמות הגוף מביטה במהות דומה; או, אם תרצו, נשמה מביטה בנשמת העולם. ואין חציצה בין זו לזו, כמובן.

נזכרתי בציור הקטן הזה כשקראתי אתמול – ומיהרתי לתרגם – את הפסקה הזאת מספר חדש, בן לוויה לספר הנפלא China Root שנדמה לי שכבר הזכרתי כאן. הפִּסקה להלן היא מעין "הסבר" לראיית העולם שמתארת מבט בעולם כפי שמתוארת בציורו של שיטאו.

הסימנית הסינית ל"בודהא" היא 佛 והיא מכילה שני מרכיבים ציוריים. המרכיב השמאלי משמעו "אדם", והוא צורה מסוגננת של 人, מבט מהצד של אדם הולך. המרכיב בימין מצייר נוּל (מכונת אריגה) עם חוטי השתִי והעֵרֶב ארוגים זה בזה: 弗. הנול היה מושג מרכזי במחשבה הסינית המוקדמת. הוא מופיע בתיאור מיתולוגי של המקום המקורי שממנו נטווה מארג המציאוּת, "נוּל המקור". ג'ואנג דזה, המחבר הדאואיסטי, מתאר זאת כך: "ריבוא הדברים מגיחים כולם מנוּל המקור, וכולם שבים ונמוגים אליו". זהו צ'אן [יפנית: זן] בקליפת אגוז: בודהא, זה שהתעורר, הוא האדם שאינו נפרד מנוּל המקור, אינו נפרד מהמקור של כל מה שקיים, ומהתהליך הבלתי פוסק של שינוי ושינוי צורה. עניינם של מעשי הצ'אן הוא טיפוח הבלתי-נפרדוּת הזאת, טיפוח ההתגוררות או ההשתייכות, שהיא עצם ההתעוררות.

מתוך המבוא לספר The Way of Ch’an מאת דיוויד הינטון.

במציאות חיינו, הגדושה נפרדוּת עוינת או אדישה, דומה שאין מקום לסימנית הזאת, שעניינה חיבוריות ארוגה. אבל נדמה שכל מה שצריך לדעת נמצא בקווים האלה. מול כל מה שמכוּנה "המציאות הישראלית" אני מניח, אם כן, סימנית סינית אחת ויחידה: 佛.

הַכֹּל נֶחֱמָס, נִבְגָּד, נִמְכָּר.

כַּנְפֵי הַמָּוֶת הַשְּׁחֹרוֹת שׂוֹרְטוֹת אֶת הָאֲוִיר.

הָאֻמְלָלוּת אוֹכֶלֶת אֶת הָעֲצָמוֹת.

אֵם כֵּן מַדּוּעַ אֵין אָנוּ אוֹמְרִים נוֹאָשׁ?

–

בַּיּוֹם, מֵהַיְּעָרוֹת הַסּוֹבְבִים

עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן נוֹשְׁפִים קַיִץ אֶל הָעִיר;

בַּלַּיְלָה הַשָּׁמַיִם הַשְּׁקוּפִים, הָעֲמֻקִּים,

מְנַצְנְצִים גָּלַקְסְיוֹת חֲדָשׁוֹת.

–

וְהַפִּלְאִי קָרֵב –

אֶל הַבָּתִּים הַחֲרֵבִים, הַמְּטֻנָּפִים.

וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה כָּךְ,

אַךְ הוּא חַי בְּחָזֵנוּ כְּבָר מֵאוֹת.

–

1921

–

[הלא-תרגום (על בסיס תרגומם של קוניץ והייוורד) מוקדש לזכרו של מתרגמה של אחמטובה, עמינדב דיקמן ז"ל, שהלך לעולמו לפני כשנה, ב-2 ביוני 2022. עמי היה, בלי ספק, גוער בי בחביבות תקיפה על שהרהבתי עוז ליצור את הנוסח הזה, במוזיקה זרה, אבל אחר כך גם מוצא בו איזה צד זכות, ולוּ מתוך אבירות].

ויליאם קרלוס ויליאמס

אישה צעירה ליד חלון

–

–

הִיא יוֹשֶׁבֶת

דְּמָעוֹת עַל

–

לֶחְיָהּ

לֶחְיָהּ בְּכַף

–

יָדָהּ

הַיֶּלֶד

–

בְּחֵיקָהּ

אַפּוֹ

–

מְהֻדָּק

לַזְּכוּכִית

—

—

ו"ס מֶרווין

שוב החלום

–

–

אֲנִי בּוֹחֵר בַּדֶּרֶךְ הַנּוֹשֵׂאת עָלִים בֶּהָרִים

נִהְיֶה קָשֶׁה לִרְאוֹת אוֹתִי אַחַר כָּךְ אֲנִי נֶעֱלָם לְגַמְרֵי

בַּפְּסָגוֹת – קַיִץ

רגעי התדהמה האלה מול דברים יפניים לא יכולים להמתיק את רגעי התדהמה מול ההתרחשויות בישראל. פרגוד לא יכול להסתיר עוולות. ובכל זאת, בלי פרגודים כאלה, כמה שטוח היה עולמנו.

זה פרגוד-חלום. הוא נועד להיות מוצב כפינה, קרן זווית. הוא מזכיר לי את דבריו של בשלאר על הפינה, שהיא מקום קטן שזוויותיו נפתחות לאינסוף. כאן האינסוף נמצא בתוך הזווית, בתוך הפינה, ואין צורך להרחיק ממנו. הכול כאן.

צומח שם סבך. אנו מכירים צמיחה כזאת, כשמישהו מניח בטטה במים ואחרי יומיים הוא כבר מפלס דרכו ביער צפוף בתוך המטבח. רק תנו לו מים, לשורש, והוא כבר יראה לכם את כוח העולם.

זוהי סימפוניה של קווים. בצד ימין עוד ועוד קשתות מגיבות לקימור הירח הקרוב, הזהוב. עלים רחבים מטילים על העיגול את צלם, עשבים מנסים כוחם בקליגרפיה על פניו. כמה נועז הוא הירח הזה, שאמן אחר היה תולה כעיגול רחוק, קטן. זה ירח שיורד, שבא להתארח.

קווי הצמיחה פראיים ועדינים. הם מדברים עם קווי הסורג (grid) של עלי הזהב, המגוונים כמו רקיע מעונן, הגם שהם לגמרי דקורטיביים ושטוחים. הסורג הזה עומד גם בניגוד בסיסי לעיגול הירח. יש עונג עז בשיחת הצורות האלה, בחיבור בין מבט בוטני למבט גיאומטרי, ובין לכּה לכסף לעץ. והכול במין תיאטרון-צלליות, מציאותי לגמרי ולגמרי "על במה".

ובתוך כל זה – כאילו לא די בשפע הרב הזה – צרצרים, חגב, כנימה. כתמי ענבר חבויים, תלויים על עלים, משמיעים קול (אם נרצה), אוצְרים את ניתורם, קפיצים של קול ושל קפיצות, זורחים מרוב חיים כמו כל שאר הדברים בתוך הלילה הבוהק הזה.

העננים מוסטים כמסך תיאטרון בהצגה לֵילית ומתגלה ספק השחקן הראשי ספק רק הזרקור: הירח. השתקפותו יוצרת מין מלבן במים. מאוֹרות קטנים יותר, לאורך הגדה שמנגד, כמו מחקים את אדונם ומטילים אף הם מלבּני אור, צרים יותר.

סִירָה חוֹתֶכֶת צֵל עֵצִים בְּמֵי נָהָר.

אור הירח מצייר מין ארובה לבית, ארובה של אור.

אף אחד בתמונה אינו מבחין באישה הנושאת על גבה ילד (או ילדה) בבגד אדום. הם מוסתרים מהנמצאים על הגדה הרחוקה, אך גם מהשטים בסירה ומיושבי הבית.

נדמה לי שזה לא ביתם. משהו בהטיית הרגל שלה מעורר ספק אם הבית הוא היעד. או שהם רק חולפים על פניו. האם ביתם קרוב? היא לא תוכל לשאת את הילד למרחק רב.

שׂערהּ ושׂער הילד – כתם אחד רצוף.

על הבגד שלה נמתחים פסי אורך כהים, והם עומדים בדיסוננס שקט לפסי האורך של האורות. אולי כך קווסה מראה את בדידותם: פסים אנכיים וחשוכים הולכים – פסים אנכיים ומוארים. קרשי הבית מדברים איתם יותר, כמעט מזמינים.

כמה יפה שהדבר הנסתר ביותר בציור אינו הירח המלא, הסמל המוכּר של בהירות והארה, אלא דווקא שני הצמודים האלה באפלולית, שהם בעת ובעונה אחת הכי קרובים אלינו והכי מסתוריים. הירח הרבה יותר מובן לנו מן האימהוּת הזאת.

חותמת האמן בצד ימין למטה כמו קוראת לילד הנישא (ישֵן?). שניהם אדומים, מעוגלים. אלו שני כתמי הצבע העזים ביותר בכל ההדפס. כאן לב השיחה.

מאת ג'יין הרשפילד

מאנגלית דרור בורשטיין

*

כַּמָּה מַהֵר חוֹלֶפֶת לָהּ עוֹנַת הַמִּשְׁמֵשִׁים –

דַּי בְּסוּפָה אַחַת שֶׁל לַיְלָה.

אֲנִי כּוֹרַעַת עַל הַקַּרְקַע, מְרִימָה אֶחָד. אַחַר-כָּךְ עוֹד אֶחָד.

אֲנִי אוֹכֶלֶת אֶת מָה שֶׁאֶפְשָׁר, לִפְנֵי הַחַבּוּרוֹת.

*

*

לאחרונה ראיתי בשמֵי המערב את נוגה ומאדים לצד שני התאומים, קסטור ופולוקס. ונוס, כוכב היופי והאהבה, לצד מארס, כוכב הדם והמלחמה. כוכבי התאומים, שעל פניהם חלפו מאדים ונוגה, כמו הסבירו – אולי בלא צורך – גם את היותם של ונוס ומארס צמד.
בחודשים האחרונים תכננתי סדרה זעירה של ספרי כתיבת טבע. אין זו הוצאת ספרים של ממש – המחסן המרכזי יהיה כנראה בארון בגדי החורף – ובכל קראתי לה "ספרי ???". ספרי שלושה סימני שאלה.
מאדים היה שָם, זוהר הרבה פחות מנוגה. וזה היה לי הסימן המשונה לצאת לדרך. כבר מזמן ויתרתי על המחשבה שאפשר לנצח את מארס בהקשר הישראלי או אפילו להתישו. אולי הוא האל הראשי של המקום הזה. אבל אפשר אולי לנסות להוסיף קיסמים למדורת ונוס. החלטתי לפרסם את הספר הראשון דווקא בימי האלימות והטירוף המתמשכים. להשיט ולהפריח ברבורים במקום הזה, בימים אלה. ברבורים מול ברבריות.

זה ספר קטן ובו עשרה איורים מאת הארי ברוקוויי. כל עניינו שהות עם עופות מסתוריים אלה, שהם בשר ודם ונוצה, אך גם עופות נשמה, כפי שהספר מציין.
המרחב הוא סקוטלנד. כותב בספר המחבר, ג'ים קראמלי:
"תמיד ניסיתי להיות ענייני, אובייקטיבי, ביחסיי עם הטבע; ענייני כמו הטבע עצמו. אבל כעת, לנוכח הברבורה הישֵנה, הבחנתי ברגש אחד בלבד שעולה בי – והוא היה אהבה; אהבה מוחלטת, ודאית".

*
אפשר להזמין את הספר בפייפאל (לא רק לבעלי חשבון פייפאל). יש בו 48 עמודים ומחירו 50 ₪. דמי המשלוח בדואר רגיל כלולים. למשלוח מהיר, רשום או לחו"ל, לתשלום ב"ביט" ולעניינם אחרים, נא לכתוב לי בטופס שלמטה.

כרגע הספר נמצא גם ב"המגדלור" וב"תולעת ספרים" בתל אביב וב"אדרבא" בירושלים.

תודה.

קראתי אתמול ב"הארץ" (כתבתה של עמירה הס) שבחמשת החודשים האחרונים הושחתו כ-5,000 עצים ביהודה ושומרון, חלקם זקנים מופלגים. ככל הנראה נעשה הדבר ממניעים של גאולת הארץ ואהבת הארץ. זה בסך הכול הגיוני, במסגרת האתוס המתהווה של מדינת ישראל, ולכן אין מה להרחיב כאן.

זה הגיוני, אבל יש גם היגיון אחר.

הסוי קווסה (בעוד כשבוע נציין 140 שנה להולדתו) ראה אורנים על חוף הים. ירח מלא, כפי שראינו בשמים בימים האחרונים. דומה שהשמים היו צריכים להיות שחורים יותר, אבל יש כאן מין אור יום בתוך הלילה, אור פלאי.

הירח מטיל אורו על ראשי העננים ופוער מין "חור לבן" במרכז הים. יש שם ממש ירח מלא מוגדל מאוד – אנו רואים רק את חציו. מאחורי האופק יש עוד חצי וגם הוא מואר.

האור זרוי על הגלים והוא מגיע עם הקצף עד לחוף. קשה לדעת: זהו קצף? זהו אור?

אדם חולף למטה על החוף. צללית. צל קצר מוטל. נדמה שיש תיק על גבו. מאין בא, לאן הוא הולך, לא נדע. אל ההרים? האם הוא שׂם לב לירח ולעץ? הוא הדבר הכי חשוך בכל הנוף. צל חולף, במסע ליד אינסוף של אור, אינסוף של ים.

אפשר לשמוע את רחש הגלים ואת דממת האור. אוושת הרוח בצמרת הגבוהה שנשמעת בקושי, מפני שהיא רחוקה כל כך, כמו אופק אנכי.

מעליו רוכנים האורנים. יש שם משפחה. "עץ אֵם" (כביטויה של סוזן סימרד) וכמה צעירים. העץ אוחז באור הירח ונראה שהוא מוריד אותו למטה אל החוף, כאילו מוזג את האור שהצטבר עליו, כמו עצים שמתנערים ברוח אחרי שלגים.

העץ הזה כמו ענק שנמלה חדרה לממלכתו. אבל הוא לא נוגע בירח ולא נוגע באדם. הוא לא חוסם ולא מסתיר (לנו) את הנוף. הוא רק רוכן מעט אל ההולך, במין קידה. האלכסון הקל בחלק העליון של הגזע הוא לב התמונה מפני שהוא יוצר זיקה בין העץ והירח, ובין העץ והאדם.

עכשיו אני מנסה לדמיין 5,000 עצים כאלה, ואת רעש המשור החשמלי.

"עצב הוא מַעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר" (שפינוזה). החיים במדינת ישראל, אם נותנים להם להתנהל על פי טבעם, הם פיחות מתמיד בשלמוּת.