מתחת לשולחן

מִנְזָר גָּבוֹהַּ, מֶרְחָב פָּתוּחַ לְגַמְרֵי,

וַדַּאי יֵשׁ פֵּשֶׁר לְרֵיקוֹת גְּדוֹלָה כָּזֹאת.

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ תַּרְנְגוֹל לְמַטָּה בַּבִּירָה,

לִרְאוֹת רוֹכְבִים שָׁם בַּדְּרָכִים הַדְּרוֹמִיּוֹת.

שֹׁבֶל עָשָׁן מֵעֵבֶר לְמֶרְחָק אֵין-קֵץ,

יָרֹק פּוֹרֶה עַד קְצֵה הַיַּעַר הָרָחוֹק;

מַעֲרָבָה לְקִבְרֵי הַמְּלָכִים שְׁקִיעָה; פְּסָגוֹת

כְּחֻלּוֹת הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְרִבּוֹא כְּפָרִים. כָּאן,

הַיּוֹם, אֵין גְּבוּל לִקְצֵה הָרְאִיָּה,

וּמִתְרוֹקֵן הַלֵּב; לְתַעְתּוּעַ אֵין מָקוֹם.

===

וַאנג וֵיי (משורר, צייר ומוזיקאי, סין, 759-699). אין זה תרגום כי אם כתיבה בנוסח שלמדתי מצ'סלב מילוש: "שיר בעקבות", כלומר כתיבת נוסח על בסיס תרגום (במקרה הזה: תרגומו היפה של דיוויד הינטון), כתיבה שמודעת למרחקה מהמקור ואף לא מתיימרת להוות תרגום מדויק של התרגום, אך מצויה, בכל זאת, בקרבה כלשהי למקור הסיני ואינה שיר עברי מקורי. השיר הזה הוא הדגמה, אחת מרבות, לאפשרות הפתיחה של מילים ספורות, שהציור והשירה הסינית כה הצטיינו בה. כדאי לשים לב לכיוונים ולצבעים שיוצרים, בשמונה שורות, נוף תלת ממדי עשיר ומהדהד, שאפשר להיות בו. תנועות למעלה – ההר שבּו המנזר, הפסגות הרחוקות, העשן המיתמר; תנועות למטה: הפניית הקשב אל התרנגול (מעיר הבירה ההומה נבחר רק פרט אחד!), ירידת השמש במערב. תנועות אופקיות – מפסגה לפסגות, תנועת הרוכבים בדרום, התפשטות הירוק. והצבעים: ירוק הצומח, אדום השקיעה, כחול ההרים הרחוקים, שחור-אפור העשן… השיר מחווה תנועה רחבה מהמנזר אל המרחקים, כמו במעוף, וחוזר בסופו של דבר אל המקור הריק שממנו יצא.

תרגומים "אמיתיים" של שירי ואנג ויי אפשר למצוא כאן וכאן.

קחו שני זבובי פירות, [זכר ונקבה], והשאירו אותם בתנאי מחייה מיטביים למשך שנה, שהיא שוות ערך ל-25 דורות אצל זבובי פירות. כל זבובה מטילה 100 ביצים. נניח שכל הביצים יבקעו ויגיעו לבגרות, ונניח שממחציתן יתפתחו נקבות, שיזדווגו ויטילו אף הן 100 ביצים כל אחת. כעבור שנה נישאר עם הדור העשרים וחמישה שימנה – הוא לבדו – כמעט טרדסיליון זבובים אדומי עיניים. טרדסיליון הוא 1 ואחריו 42 אפסים. כדי להמחיש את המספר הזה, דמיינו שכמות הזבובים הזאת נארזת בצפיפות, צפוף ככל האפשר, לכדי כדור זבובים גדול: נקבל כדור שקוטרו גדול מהמרחק בין כדור הארץ והשמש.

Anne Sverdrup-Thygeson, The Extraordinary Lives of Insects: A Hidden History of the World, Mudlark 2019

[אני מכין קורס על חרקים וספרות לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בסמסטר העומד להיפתח ותוהה האם מידע כמו זה יגרום לסטודנטים להימלט מהאולם או דווקא להישאר בו. נהמר!]

מאת ג'יין הירשפילד

מתוך הספר "היופי" (2015)

כְּשֶׁהַכֹּל נִכְשָׁל

כִּשָּׁלוֹן מְפֹאָר

כִּשָּׁלוֹן חָרוּץ

כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל פַּטִּישׁ לְמַסְמֵר

אוֹ כְּמוֹ מְנוֹרָה שֶׁהֻשְׁאֲרָה פּוֹעֶלֶת בְּאוֹר יוֹם,

אִמְרִי אֶחָד.

אִם שְׁנַיִם לֹא בָּא בְּעִקְבוֹתָיו,

אִמְרִי שָׁלוֹשׁ. אִם זֶה נִכְשָׁל, אִמְרִי חַיִּים,

אִמְרִי עָתִיד.

אִם אֵין לָךְ עָתִיד

נַסִּי הַרְבֵּה,

אִם אֵין לָךְ בַּרְזֶל נַסִּי צֵל.

אִם גַּם צֵל נִכְשָׁל,

אִם קוֹלֵךְ נוֹפֵל וְנוֹפֵל וּמַמְשִׁיךְ לִפֹּל

כְּשֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ רַק אֲוִיר וּדְמָמָה,

אִמְרִי שׁוּב אֶחָד,

אֲבָל הַפַּעַם בְּיֶתֶר נֶחְרָצוּת,

כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל מַסְמֵר אֶל צִיּוּר,

כְּמוֹ פַּטִּישׁ שֶׁהֻשְׁאַר פּוֹעֵל בְּאוֹר יוֹם.

דיוויד ג'ורג' הסקל: 11 דרכים להריח עץ (טקסט והקלטה)

ראיון עם ריצ'רד פאוארס, מחבר The Overstory (טקסט והקלטה)

רשימה שלי על עצי קונסרבטוריון שטריקר שפורסמה היום ב'טיים אאוט' תל אביב

[גם אני קיבלתי הצעה מפתה הבוקר ישירות למייל. אמנם ללא נספח מפות. תרגמתי אותה והוספתי כמה הדגשות. הטקסט מובא כלשונו:]

כמה קישורים ואירועים במרוכז.

1. במוסף "הארץ" של היום רשימה על טיול לבית הכנסת בבית אלפא (שלמעשה נמצא בחפציבה) ולמשכן האמנות בעין חרוד לתערוכת חיים סוטין.
2. ביום רביעי הקרוב, אירוע לזכרו של אהרן אפלפלד בהשתתפות בנו, מאיר, ובהשתתפותי. תמול שלשום, יואל משה סלומון 5, ירושלים. 29.120 בשעה 19:00.
3. על ציפורים ואבנים, שיחה בין גלילי שחר וביני, בהנחיית נוית בראל, על ספרו של גלילי "האבן והמילה" (מוסד ביאליק) ועל "לטובת הציפורים". תולעת ספרים, מזא"ה 7, תל אביב, 17.2.20 בשעה 19:00. מובטח כיבוד טבעוני זעום.
4. ב-27 בפברואר, ארוע ל"פליטי אור" עם מאיה ויינברג ואיתי, "סיפור פשוט", שבזי 36 תל אביב, 19:00.

זה הכול.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו באי[ם] בספינה. והיה רבי אליעזר ישן ורבי יהושע נעור. נזדעזע רבי יהושע וננער רבי אליעזר. אמר לו: מה זה יהושע, מפני מה נזדעזעת? אמר לו: מאור גדול ראיתי בים. אמר לו שמא עיניו של לויתן ראית? – דכתיב (איוב מא, י) ״עיניו כעפעפי שחר״.

נזכרתי באפיזודה על הים למשמע החדשות מאוסטרליה. שם בוער ים של אש ומעריכים כי מיליארד בעלי חיים טבעו בו עד כה. העשן באוויר שקול לעישון 34 סיגריות ביום גם עבור בני האדם. עד כה נשרפו שטחי יער בגודל שלמעלה מכפליים שטח כל מדינת ישראל (57,000 קמ״ר נכון לתחילת ינואר). רשימת הסבל והנזקים עוד ארוכה.

את הסיפור הזה צריך לקרוא בהקשר של יחסיהם המורכבים של שני גיבוריו (שהגיעו לקרע וחרם בפרשת תנורו של עכנאי). אבל כאן רציתי להעיר על עניין אחר. בקטע הנ״ל מבבא בתרא (עד ע״ב) מופרעת הפלגה בחיזיון מטלטל. הזעזוע מעיר את הישן. עד שהוא נשאל מה ראה נעלם המראה. הוא ראה מאור גדול בים. מאור גדול הוא כנראה משהו הדומה לשמש (בראשית א, טז). אולי פשוט כוכב זורח במעמקי הים. רבי אליעזר מנסה להבין מה זה היה והוא חושב על הלווייתן הנזכר בספר איוב, ליתר דיוק על עיניו, מפני שעיניו מתוארות שם במטפורה של זריחה.

ואז נפסק הסיפור. אין תשובה מרבי יהושע. לא ידוע מה הוא ראה. כוכב, לווייתן או משהו אחר לגמרי. סביר שרבי אליעזר לא היה רחוק מן האמת ומה שעבר שם היה איזה יצור ים זוהר. העניין הוא שהדמיון של הסיפור, העולה מהשיחה הקצרה, משווה חיה אחת לכוכב, למאור גדול. באוסטרליה דעכה גלקסיה קטנה. מי שגר עם חיה יודע שהיא מקור אור. קשה לדמיין מיליארד שמשות כבות ומותירות פינת יקום בהריסות.

הרעב של השריפה הנוכחית מתקרב לתיאבון הבוער של האכילה האנושית. חברת מקדונלד לבדה מוכרת 35 מיליון קילוגרם בשר בקר כל שנה. חברת קנטקי פרייד צ׳יקן חיסלה, מראשית הקמתה, למעלה ממיליארד וחצי תרנגולות. ואלו נתונים על שתי חברות בלבד. יש עוד. אני תוהה אם בתקופת השריפה חלה ירידה כלשהי במכירות החברות האלה, באוסטרליה או בעולם. אני מניח שלא. כי מה הקשר? אין קואלות בתוך הלחמנייה.

תל אביב, ינואר 2020

ציור יום הכיפורים של גוטליב הועבר למקום טוב יותר בחלל המוזיאון ביחס לפעם שעברה שכתבתי עליו ועל כך ראוי מוזיאון תל אביב לתודה. אני חוזר לציור הזה שוב ושוב. זה "משמר הלילה" שלנו. עם השנים אני מרגיש שאני הולך ונכנס לציור הזה, למרחב שלו. גם היום באתי, ביקור ראשון בשנה החדשה.

זה ציור על א/נשים וספרים. הדבר כל כך ברור עד שקל להחמיץ אותו. יש בו כעשרה ספרים על כעשרים דמויות. איני זוכר כרגע שום ציור מן המסורת האירופית שיש בו כל כך הרבה ספרים ביחס למספר הדמויות. הזכרתי את "משמר הלילה": תרגיל כמעט מבדח יהיה לדמיין את אנשי המיליציה האזרחית שם אוחזים בספרים. זה לא ייתכן, ממש כפי שאי אפשר לדמיין את היהודים של גוטליב אוחזים חניתות וחרבות כמו אצל רמברנדט. זה שההיסטוריה הפכה את הבלתי אפשרי לרגיל, זה עניין אחר.

האחיזה היא יותר מסתם החזקה. הספרים והאצבעות תחובים זה בזה כמו באחיזת ידיים המשלבת אצבעות. במקרה של ספר התורה שבמרכז, האחיזה היא של חיבוק. כך מחזיקה מרים, אמו של ישוע, את תינוקה בציורים הנוצריים; היהודי כאן מחזיק טקסט כמו תינוק.

אפשר לתאר את הציור כסצנה של מועדון קריאה. כמובן, היהודים יקראו לקריאה זו "תפילה" או "קריאת התורה", אבל במבט מבחוץ זה מה שזה. אנשים ונשים עם ספרים, מחוברים לספרים. העולם התורני התחיל השבוע מחזור חדש של לימוד "הדף היומי". פרופ' אביגדור שנאן העיר כי לומדי הדף היומי הם מועדון הקריאה הגדול בעולם. לומדים דף תלמוד מדי יום, ומסיימים פעם ב-7 שנים. האחיזה של האצבעות בדפים יוצרת מטפורה חיה של איש-ספר ואישה-ספר. לא במובן השגור (של "מי שעוסק בספרות"), אלא באופן מוחשי. אנשים שמחוברים לספרים שלהם פיזית. ישראל אלירז כתב פעם שהוא לא יכול לצאת מהבית בלי ספר. אולי יש שני סוגי אנשים בעולם: אלו שמבינים מה שאלירז אמר וכל האחרים.

הציור נעשה מהזיכרון ובעזרת תצלומים. לא ארחיב, אבל יש בו אנשים ונשים שחלקם מזוהים. הצייר מופיע שלוש פעמים, כילד, כנער וכבוגר (הוא צייר את הציור כשנה לפני פטירתו, בגיל 23 בלבד). היום הבנתי משהו פשוט. בית הכנסת הוא מרחב שבו זמנים נערמים זה על גבי זה. לכן הצייר יכול להיות שם בכל גיל של חייו. המקום נשאר ואתה יוצא ובא. כמו מראָה שתשקף אותך בכל גיל. כל אחת מהדמויות היתה/תהיה שם בגילאים אחרים. הזקן הלבן היה שם לפני שמונים שנה. עם אותו ספר.

זה מועדון קריאה רציני, שגם בו יש, כמובן, בעיות ורשלנות ובהייה ושעמום, איני מנסה לעשות אידיאליזציה. ובכל זאת, התרבות המכונה "חילונית" יכולה ללמוד משהו מהיחס הזה לספרים. אין ממש דבר דומה אצלנו. הקאנון של הספרות הישראלית נפרץ מכל כיוון ולא ברור מהו, ובעיקר לא ברור מי קורא בו. מדוע אין מועדון קריאה של "דף יומי" ב"תמול שלשום" (עגנון) או ב"זכרון דברים" (שבתאי) וכדומה? אולי כי ההיגיון של התרבות החילונית במצבה הצרכני הנוכחי הוא של תחלופה. הארון מלא ספרים אך קונים שוב ושוב את "החדש". כתב על זה בצורה נוקבת ומבריקה יחיל צבן בספרו "ספרים הרבה". החיבור הגופני לספרים, הכנסת האצבעות פנימה כמו למים קרירים ביום חם, הולכת ונעלמת.

החיבור הזה בין ספר ואדם דומה לחיבור בין אדם ואדם. בציור, בצד ימין מתואר גוטליב הנער, אולי לקראת בר-מצווה, בסמוך מאוד למי שהור כנראה אביו. הם כה קרובים, שעיניהם כמעט מתמזגות. כך תוחב היהודי שכתבתי עליו בפוסט הקודם אל פניו לספר.

לאורה, ארוסתו של גוטליב, מתוארת פעמיים בציור (כמה מזעזע לדעת כי האישה הצעירה הזו, שבחרה לנתק את יחסיה עם הצייר התגלגלה בסופו של דבר להולנד ומשם נשלחה בחזרה למולדתה, פולין, לכיוון אושוויץ – מאותו מחנה שממנו נשלחה אתי הילסום). ראו איך היא יוצאת וצומחת מתוך ראשו של הצייר השקוע בשרעפים, כהמשך של כובעו, כמחשבה שהתגשמה. משם היא רוכנת אל האוזן של אמה, לוחשת משהו.

והיא באמת יוצאת מתוך ראשו. כי האמת שהוא לבד. הוא מצייר את הציור בווינה. דרוהוביץ', עירו (ועירו של ברונו שולץ, עוד צייר יהודי, וגם סופר, כמובן) – רחוקה. זה אולם של רפאים, עולם רחוק וחתום של ספרים, נשים ואנשים. כל שנותר לו בווינה הוא המכחול והזיכרון. מהתפילה נותרה רק דממה. אני פתאום מבין עוד דבר מובן-מאליו: הדממה הזאת. זהו בית הכנסת השקט ביותר שאי פעם היה. פתאום אני שומע, כלומר רואה, איך כולם, כולן, שותקים לגמרי. הקול היחידי שנשמע בציור הוא קול הלחישה הזה של ארוסתו על אוזן אמו. והלחישה הופכת למבט של האם המופנה היישר אלינו. עיניה מלאות בלחש הזה, שלעולם לא נדע מה היה תוכנו. אבל נדמה לי שגוטליב לא היה מצייר אותן כך אילולי היה הלחש קשור בו, מוסב עליו. בד כהה עולה אל הצד הימני של הספר הפתוח של האֵם. כאילו בניסיון לשמוע, דרך המילים המודפסות, מה אומר הפה לאוזן. לשווא.

מעל ראשן, מעבר ומעל לפרגוד, נוהגת הילת הוויטראז'. ואז אני רואה דמות ששכחתי שקיימת בציור. היא כה חבויה, עד שקל לא לראותה. העמוד המרכזי מסתיר אותה, ועין אחת – יש ב"משמר הלילה" עין כזאת – בוקעת ונוקבת. היא כמעט נספגת בכחול של הפרגוד. כמו זיכרון שמתחת זיכרון, כמו רמץ עמום ומהבהב בעומק ערימת קרשים שרופים. היא אפורה כזיכרון. יש עטרה לראשה. היא מסתכלת לי ישר בפּנים. עמוד כבד מסתיר אותה. מי את?