מתחת לשולחן

1

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: נוֹחַ לָהֶן לַבְּרִיּוֹת לְהַגְדִּיל לָהֶן כְּנָפַיִם וְלִפְרֹחַ בָּאֲוִיר, וְאַל יִמָּסְרוּ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ תַּחַת יַד מֶלֶךְ חָנֵף.

אסתר רבה, פתיחתא, ט (המאה ה-6 לספירה). "חנף": "המרבה להשמיע דברי שבח כוזבים או מוגזמים, דברים חלקלקים וכד' כדי לשאת חן" (מילון רב-מילים)

2

בעשר שנות תצפית צפתה [ג'יין] גודול בשמונה מנהיגי [חבורות שימפנזים], שכל אחד ואחד מהם הגיע לפסגה בדרכו המיוחדת. אחד נדחף על ידי אֵם שתלטנית, שדרשה ממנו לאיים על כל זכר והתערבה בכל מעשיו עד שיריביו קצו בטרחנותה. השני שלט תחילה בִּטְרִיאוּמְוִירָט עם שני שותפים, והצליח לסכסך ביניהם. השלישי עשה רושם אדיר על החבורה על ידי תיפוף בפחים. הרביעי היה אלים ושלט בכוח אגרופיו, ועוד.

אנה בלפר-כהן, תולדות האדם הקדמון, אוניברסיטה משודרת 1992, עמ' 22-23.

3

כדור הארץ הוא בימה קטנה מאוד בתוך זירה קוסמית רחבת ידיים. חשבו על נהרות הדם שנשפכו בידי כל אותם מצביאים וקיסרים על מנת שיוכלו, אפופי תהילה וניצחון, להפוך לאדונים של חלק קטן מנקודה. חשבו על מעשי האכזריות האינסופיים שנעשו בידי תושבי פינה אחת של הפיקסל הזה כלפי התושבים של פינה אחרת של הפיקסל, שכמעט אין להבחין ביניהם. עד כמה תכופות אי-ההבנות שלהם, עד כמה להוטים הם להרוג זה את זה, עד כמה לוהטות שנאותיהם. ההתרברבויות שלנו, החשיבות העצמית המדומיינת שלנו, אשלייתנו לפיה יש לנו מקום מיוחס ביקום – נקודת האור החיוורת הזאת קוראת על כל זה תִּגָּר.

קרל סייגן, מתוך: Pale Blue Dot: A Vision of the Human Future in Space, Random House, 1994

הדברים מתייחסים לתצלום של כדור הארץ שנעשה בידי החללית וויאג'ר 1 בשנת 1990 ממרחק של 6 מיליארד ק"מ:

רפי לביא ז"ל ענה לי פעם, כששאלתי אותו על הזיקה שלו לאמנות העבר: למה לא ללכת לציורי המערות?! הוא התכוון: אם משווים צייר למשהו, למסורת כלשהי, למה ללכת רק עד לרמברנדט, לאונרדו או ג'וטו? למה לא ללכת הכי רחוק שאפשר? רפי הטיח את זה כשאלה רטורית, כלומר ההנחה שלו היא שאין ללכת לשם, ואין טעם בהשוואה בין אמנים מלפני כ-36 אלף שנה ויותר אלינו. אבל אני לוקח את ההצעה שלו ברצינות. בין הדוב של שובֶה להר של היפני אינוּאֶה שירוֹ, מסביבות שנת 1800, יש רציפות ברורה. ההר היה יכול להיות גב הדוב; הדוב היה יכול לתת את גבו להר. הרציפות כמוסה בקו. הקו נובע מהיד, מהעין, מהרוח. כדי לעשות קו כזה צריך ללמוד הרבה מאוד, לשכוח הרבה מאוד. נסו. בעבורי, הדב הזה, וציורים של אמני "עידן הקרח" מגדירים ציור מהו. זהו המופת. האקסיומה. ככל שזה מתקרב לזה, זה יותר ציור. ככל שזה מתרחק מזה, זה פחות. את ההתקרבות אין להבין כפשוטן של מילים. זה לא בהכרח צריך להיראות בדיוק ככה כדי שנחוש את נוכחות הדבר. פיקאסו אמר, אחרי ביקור במערה באלטמירה: "אחרי אלטמירה, הכול דקדנס". הוא יכול היה לומר זאת כי הוא שמר בתוכו, במיטבו, את הרוח של המערה. מוריס בלנשו כתב, שאחרי שרואים את היצירות האלה מבינים שהאמנות יכולה להשתנות אבל לא להשתפר. ג'ון ברג'ר כתב: לאמנים שציירו את החיות האלה לא היה דבר אחד בסיסי שלנו יש: חלונות. הם לא תפסו את העולם כנשקף ונלכד בתוך חלון ופרספקטיבה, כמו שהציע אלברטי בראשית המאה ה-15. לא היה להם מלבן. הם ציירו מתוך זיקה, לא מתוך ריחוק.

הם ציירו על קירות שהחיות היו יכולות עקרונית לעמוד לצִדם. אין הבדל עקרוני בין המקום שהציור מתקיים בו ובין המקום שהחיה מתקיימת בו. זביגנייב הרברט כתב, שמי שצייר את החיות האלה לכד את רוחן בתוך קו. זוהי לכידה אמנותית של משהו חי ונע "במלכודת של קו מִתאר שחור". המערה, מזכיר הרברט, "לא שימשה למגורים, אלא היוותה מקום של פולחן – הקפּלה הסיסטינית התת-קרקעית של אבות אבותינו". אני בא למוזיאונים כמו לקפלה הנ"ל, ובעצם, היות שאיני נוצרי: כמו למערה.

(נכתב בעקבות רשימתו של גדעון עפרת המסתיימת באירוניה במילים "מגיע לנו ציור רע". אני מסיים בלי אירוניה: מגיע לנו ציור טוב).

זה תרגום ההייקו (תודה לאיתן בולוקן) – הסימנית של "ירח" מתפקדת בציור גם כמילה וגם כירח עצמו:

לְאֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת

מֵעַל לְהָרִים  –

הַיָּרֵחַ הַלַּיְלָה

ירח מלא מאחורי הצד הרחוק של ענף שזיף בפריחה. כמה מוזר לחשוב על זה, שפרי השזיף הוא המשכה של התמונה. איפה נמצא הפרי כרגע? המעבר מאור ירח מלא ופריחה לבנה לסגול של השזיף הוא מוזר לא פחות ממעבר של זחל לפרפר. מין מעשה נועז של תרגום. אנסה לזכור את זה בפעם הבאה אצל הירקן מול סלסלה מלאה בפרי הזה.

אבל הירח לא "מאחורי". האור עובר והירח גם כאן. ענף של עץ וירח. הזמן הוא, ככל הנראה תחילת האביב (פברואר-מרץ). אבל למען האמת יש עוד עץ בתמונה, והוא העץ ששימש מצע להדפס. ברפרודוקציות מסוימות הסיבים ניכרים יותר. במובן זה, גם הירח וגם העץ הם פרי העץ. "בורא פרי העץ", צריך לברך כאן. העץ השני הזה הוא, באופן מטפורי, המצע החי של צמיחה, יצירה ופריחה. כל אחד זקוק לעץ כזה. גם הירח. גם העצים.

הירח הוא הפרח הגדול ביותר של עץ השזיף הזה. והפרחים הם מעין נציגיו עלי אדמות. אילו היה הירח ענן, היו עלי הכותרת הגשם שלו. העיגול האחד הגדול מופיע בדמות עלי כותרת רבים, שכל אחד מהם אומר גם "ירח". הפרחים נסגרים ונפתחים; הירח מתמלא ומתמעט; המצבים השונים של הפרחים על העץ מרמזים לזה. מעין תנועה של שאיפה ונשיפה שחולקים העץ והירח. התמונה מזמינה להשתתף בזה.

וישנה, כמובן, הנשירה. עלה כותרת אחד נושר, ועוד שניים. הם נעצרים במקביל לחתימה ולחותמת של האמן. שמו נושר לצדם, ביחד אִתם. הוא עוצר את עצמו ואותם בדרך הבלתי נמנעת למטה. זהו הרגע של האמנות. מלבן, מעין קבוצת כוכבים, נוצרת שם. כתמי הלבן האלה אינם שייכים כבר לא לעץ ולא לירח; הם ערבוב של שניהם, כמעט לבן טהור. אכן, כך מגיע אלינו אור הירח – כמו עלי כותרת נושרים של אור.

אנפה עפה. ירח מלא. במבוק. הגם שזה רק נייר, אפשר לחוש באור החיוור הבוקע, ממש כמו אור הירח הגדול המלא שהובטח לנו לפני כמה ימים אך העננים טשטשו. הגם שזה רק דיו, אפשר לשמוע את רחש הקנים שהכנפיים מחרידות לרגע משלוותם. חתימת האמן חבויה בין העלים. ללא החותמת האדומה היה קשה לראותה. הוא כמו מביט מתוך הסבך הרוחש למעלה. הוא חלק מזה. הוא לא מצייר עולם מבעד למחיצת זכוכית. הוא לא "מצלם נוף", הוא משתתף. לא "ראיתי את זה", אלא "הייתי בזה". אולי "הייתי זה".

היא תיעלם עוד מעט מעינינו, ויישארו רק הירח הבהיר והקנים האפלים. אחר כך גם הירח יגביה. אבל ברגע החולף הזה אפשר לראות את הזיקה בין עין הציפור הצהובה והעגולה ובין הירח – שני עיגולים. הציפור בלי ספק רואה את הירח בעינה השנייה, וזה יפה: עינה הלא-נראית ועינינו-שלנו מופנות כלפי אותו ירח ממש. כך נוצר עומק: עין אדם – עין ציפור; עין ציפור – ירח; עיני אדם – ירח. התמונה כמו מושכת ומקרבת את עינינו אל העין הסמויה של הציפור, כלומר אותנו אל הציפור, מכוח ההבטה המשותפת באותו עיגול אור.

הנוצות והעלים אף הם מצוירים באופן דומה. כמעט אפשר להאמין שהאנפה נטלה את נוצותיה מן העלים, או שהעלים אינם אלא נוצות, והסבך מעין כנף דלילה. ובאמת יש משהו דומה בין נוצה ועלה. אפשר לחשוב על עלה שלכת נושר במונחים של ריחוף. נוצת הציצה של האנפה "משוחחת" עם העלים השחורים. הרוח נושבת משמאל לימין, נושאת על גבה את הציפור. כך, כמו הזיקה בין עין הציפור והירח, יש זיקה בין הצומח והציפור. הציצה פונה שמאלה; כיוונם הכללי הוא ימינה. כך משיג האמן, ברמיזה בלבד, תחושה של תנועה וכיוון. מלבן נייר קטן נפתח למרחקים. לעומק ולרוחב. פעם האמנות ידעה את הסוד הזה.

את העין והירח מחבר האור; את הנוצות והעלים מחברת הרוח. זה כל כך פשוט וכל כך יפה: הציפור הופכת לצומת של רוח ואור. ואנו מוזמנים להיכנס לצומת. ואולי רק לשים לב שאנו כבר שם.

הספר הזה לא היה מתפרסם אילולי המאיירת שלו, אפרת לוי. אפרת למדה בקורס כלשהו שלימדתי ובסופו שאלה אם יש לי טקסט לילדים כדי שתוכל להתאמן עליו באיור. היה לי עמוד אחד שכתבתי כטיוטה ראשונה בעקבות מקרה משפחתי של דבקוּת חסרת פשרות במעיל מרופט מצד האחיינית שלי, ליהיא, כשהייתה בת ארבע בערך. היא כינתה את המעיל הַמְעוּלָש (עם הטעמה על ה"עוּ"), ולאורך זמן רב זה היה שם הספר. מעניין איך דברים מתהווים: עורכת הספר בהוצאת "כתר", רחלה זנדבנק, העלתה (ובצדק) את התהייה שמא השם סתום מדי ככותרת, וציינה שלא יידעו איך להגות אותו. באותה עת קראתי בספר שמואל (מהתנ"ך), ומהמצלול "מְעוּלָש" הקפיצה ל"שמואל" היתה מידית. מעיל ושמו שמואל פשוט נולד מערבוב של המצלול של השם הישן, הנביא שמואל (שגם לו יש עניין עם מעיל), והמילה הפשוטה "מעיל" – וגיבור הספר הוא מעיל. היום אני שמח מאוד שלמעיל הזה יש שם פרטי ולא רק כינוי שמבוסס על הפיזיות שלו. למעשה, השינוי הקל הזה בכותרת נוגע, כך נדמה לי, בלב הסיפור, אבל על זה לא ארחיב.

מילדוּתי שלי אני זוכר מגפיים, אולי היו אלה נעליים, שהיה סביבם סיפור דומה. אמי טוענת היום שהם הצחינו, אבל אני לא זוכר שום ריח רע. אלו היו פשוט המגפיים. מכל מקום, מסרתי את הדף הזה לאפרת ושכחתי ממנו. אחרי זמן מה היא ביקשה להיפגש, לפגישה היא הביאה תיק ענקי עם איורים לכל הספר. ולא הייתה ברירה, היה צריך לחזור לטקסט ולעבוד עליו.

הטקסט של הספר יכול להיכנס בעמוד אחד בלי האיורים, ואת הטיוטה הראשונה כתבתי בחמש דקות. העבודה שאחרי כן לקחה שנה לפחות, אני כבר לא זוכר בדיוק.

תודה לדני קרמן על ההסתכלות.

לדף הספר בהוצאת "כתר" >>>

לשיחה על הספר באתר "הפנקס" עם אפרת ואתי >>>

אצלנו חצי-שרב בנובמבר. ככה זה. נזכרתי באנפה בשלג שראיתי לפני שבועיים בספרייה של הרייקסמוזיאום באמסטרדם. אוהרה קוסון (לעתים שמו נכתב: שוסון) צייר ציפורים רבות, ובהם אנפות רבות. הדבר הראשון שתופס את תשומת הלב הוא הלבן. לא "לבן על לבן" בסגנון המודרניסטי הגיאומטרי ה"קר" של מאלביץ', 1918 – מאותה תקופה של תמונה זאת), אלא לבן האנפה העומדת על רגל אחת על גזע מכוסה שלג. אם שוהים מספיק מול התמונה מתחילים לחוש את הקור העולה מן הרגל הזאת. נוצות הן מבודד מעולה מפני קור. אבל הרגל חשופה. מהלבן של השלג ללבן של הנוצות, מקור העץ שהשלג השתלט עליו אל הגוף השומר על חומו בלילה חורפי. השלג עוטף את העץ ב"פלומה" של קור. התמונה מציגה דמיון של צבע אבל הסיפור של הציפור ושל העץ הפוכים ומשלימים. לבן מקרר מול לבן מחמם.

ברקע יורד שלג. נקודות לבנות. אבל האם זה שלג או הכוכבים? ואולי – וזה סביר ביותר – שילוב של שניהם. באופן מפליא, הדרמה של החום והקור חוזרת כאן. הכוכבים הבוערים מול פתותי השלג הקרים. הרחוקים והקרובים שהתמונה מקפיאה על משטח אחד. הם מתאחדים לרקע אחיד, עד שאפשר לחשוב על כוכבים נושרים, או על פתותי שלג מאירים ורחוקים. העולם משתחרר קצת מניגודיו.

זו לבנית קטנה שאפשר לראות גם אצלנו. הלובן הזה לא צריך להטעות. אין זה מלאך; מדובר בעוף קטלני. אבל בציור היא מופרדת מחייה הטבעיים, הרעבתניים. לצד הרגל של האנפה יש ענף שמוט, מכוסה אף הוא שלג. במבט ראשון נראה שהוא הרגל השנייה של האנפה. זה אולי המפתח להדפס הזה. הציפור והעץ הופכות לזוג. גם כשרואים את הרגל המקופלת מבינים כי העץ הוא באמת הרגל שלה: הארכה של הרגל הגלויה דווקא. ואז רואים שענף נוסף, לבן אף הוא, רוצה להיות נוצה שלה, מלפנים. העץ רוצה לעוף, להיות ציפור; הציפור נוטעת רגל כמו גזע או ענף.

כל זה מסומן בלבן על הדף השחור של הלילה: שלג, כוכבים, נוצות. האמן משקף את זה בהיפוך סימטרי בחתימה בשחור על הלבן הזה. החתימה קוראת ללילה מהצד השני של העץ.

—

עִשְּׂבֵי החֹרֶף
אֵינָם נִרְאִים בַּשֶּׁלֶג
אֲנָפָה לְבָנָה
בְּשָׂדֶה קָטָן  
מַסְתִּירָה דְּמוּתָהּ

(דוגן, מיפנית: איתן בולוקן. לדיון בשיר >>>>)

• המטרה בדבריי אינה לדבר על הספר החדש של יחיל צבן, אלא לדבר מכוח הספר. כל העניין בספרי עיון הוא שהם עשויים ללמד אותנו לחשוב אחרת על משהו. הספר של יחיל בפירוש עושה זאת ביחס לאוכל. ולהגיד אוכל זה להגיד "עצמנו". אוכל הוא אוכל רק לרגע. הוא זורם כל הזמן לכיוון גופנו וממנו.
• בחרתי לחשוב בקול רם על מאכל אחד מוכר לכולנו, מתוך מחשבה מה היה יחיל כותב עליו.
• מדי כמה שבתות אני נעצר מול הדלת של הבת שלי ואנו מחליפים מבטים בשתיקה. שנינו יודעים מה עומד על הפרק. השאלה היא: האם להזמין ג'חנון. המשא ומתן מתרחש בפנטומימה.
• השאלה היא למה הג'חנון הוא משהו שלא מדברים עליו בקול רם אצלנו.
• הג'חנון הוא מאכל שמתקפל לתוך עצמו. אבל הוא לא מסתיר דבר. העלה הפנימי הכמוס במרכז והעלה החיצוני על ההיקף – זהים. כלומר זהו מאכל חסר עומק. הוא הופך דו ממד (משטח בצק משומן) לתלת ממד, אבל העובי שלו הוא שטיחות במסווה של עובי. הוא ההפך ממאכל שמנוני דומה -לכאורה כמו בורקס שיש בו ממד של עומק ואף של הצפנה.
• לאכול ג'חנון זה לאכול מסמן שמסמן את עצמו. יש בזה משהו שמנוגד למסתורין ולעומק. הג'חנון ביחס לבורקס הוא כמו הנעליים של אנדי וורהול ביחס לנעליים של ון גוך במאמר הידוע של פרדריק ג'יימסון על הפוסטמודרניזם. וכך כותב ג'יימסון על הרוח הפוסטמודרנית: "לפי שעה די אם נציין שגם כאן מוחלף העומק במעטפת או בריבוי של מעטפות", והרי דברים אלו מוסבים על הג'חנון ממש (פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגמה עדי גינצבורג-הירש, רסלינג 2002, עמ' 28-29).
• ג'חנון הוא כמו ציורו של גיזברכטס המתאר צד אחורי של ציור. זוהי מעטפה שאתה פותח ומוצא מעטפה נוספת, ובתוכה עוד מעטפה, ועוד אחת, עד שזה נגמר ואתה מבין שאין מכתב, רק מעטפות. בניסוח אחר, אם סלט ירקות קצוץ הוא ציור קוביסטי כמו שיחיל כותב, הרי שג'חנון הוא קנווס מגולגל בלי כל ציור.
• השוואה אפשרית היא לגליל סושי, לפני שחותכים אותו לפרוסות. ג'חנון הוא כמו סושי שיש בו רק אורז דביק. בלי כל מילוי. הסושי עוטף – וחושף, קצת ברוח זן, "איני מסתיר ממך דבר".
• הג'חנון הוא הלא-בריא המוחלט. הדבר הכי בריא בג׳חנון זה רסק העגבניות שלצדו. הוא גלגל ההצלה שלו והאליבי שמאפשר בכלל לחשוב על אכילת הג׳חנון. מעבר לכך, הגרסה הישראלית של המאכל היא גרסה מרודדת למאכל התימני שגם בגרסתו המסורתית לא היה עשיר בערכים תזונתיים אך לפחות ניסה להפיק את המיטב מ"לחם העניים" הזה: בישראל את הקמח המלא החליף קמח לבן ואת החמאה המזוקקת החליפה המרגרינה. מי שאוכל ג'חנון מביע מחאה כלפי המחשבה על ערך תזונתי. זה כמו נערים שמעשנים כדי להוכיח אינדיבידואליות. ג'חנון הוא מעין סיגר מגולגל גדול עם שומן במקום עשן. ההנאה היא מהנזק שהמאכל גורם ומהיכולת להפעיל רצון כנגד משטרת התזונה הבריאותנית.
• הלא-טבעונים אוכלים גם ביצה קשה עם הג'חנון. העגבנייה והביצה הם שרידים מעולמה של הסעודה הקיבוצית, של ׳הסלט הגדול׳. העגבנייה והביצה הם מרכיבים מרכזיים בארוחה הפועלית שעברו מרגינליזציה והורשו להיכנס כמשרתים מהדלת הצדדית (צריך לבדוק האם רכיבים אלו היו במקום התימני או שנוספו בישראל. ההימור שלי שזו תוספת ישראלית).
• בימינו הג'חנון בא אליך עם שליח. הספָּקית העיקרית היא "הג'חנון של אמא". האמא הזאת נמצאת בכל הארץ. לאמא של הג'חנון יש צי שליחים על קטנועים והיא מיניקה אותנו בחלב של שומן ופחמימות בעזרתם. אך זוהי פרודיה על הנקה ועל אמא; אמא שלא באים אליה לעולם אלא אמא שבאה אליך – בטרטור קטנוע. הנקה על ידי שליח בקסדה. יש בזה מן היתמות.
• הג׳חנון בגרסתו הישראלית מבוסס על טעם דומה למה שיחיל מתאר כטעם של החמין, הלא הוא ההמְתנה, אבל, וזה החשוב, בג'חנון הישראלי הטעם כולל את ביטול ההמתנה, על ידי השליח על הקטנוע. העסקה היא שאנו שאנו רוכשים את הילת זמן ההמתנה בלי להמתין בפועל. קונים מאכל של בישול אטי – בן רגע.
• הג׳חנון ממתין אצל מישהו אחר ובכל רגע נתון הוא יכול להיות שלנו. בעצם התבלין של ג'חנון זה זמן משפחתי שנחסך. זוהי המְתנה אינסטנט. אתה קונה את תחושת הביתיות, כלומר את ה"אמא" ואת ההתבשלות המשפחתית לצד המזון (כפי שיחיל מציין ביחס לחמין) בלי לשלם את ה"מחיר" של לעשות שבת ארוכה אצל אמא שלך, ובלי לעבור את התהליך.
• הג׳חנון אמור היה להיות דומה לגעפילטע פיש. יחיל מנתח את המצלול של הגפילטע, ואילו הג׳חנון ממש הפוך במצלול. ג׳ח הוא צליל שאיני חושב שיש מילה בעברית שכוללת אותו. אלא שבאורח פלא הג׳חנון לא נתפס כמאכל גלותי תימני "הטומן בחובו את קלקולי הגלות", כדברי יחיל על הגעפילטע. מדוע? כי הג'חנון הוא געפילטע שהשתזף. הוא לא "גלותי" כי הוא נענה כלפי חוץ לאסתטיקה הצברית.
• באופן מוזר, וכאן אני חוזר אל משפחתי, ג'חנון חביב על אשכנזים כי הוא קישקע שעבר לוונטיניזציה. הוא מקנה לגיטימציה לאשכנזים שאינם אוכלים חמין לקחת חלק במעין טקסט של "זכר לחמין" הגלותי, במסווה של שלילת הגלות. הג'חנון, במילים אחרות, הוא קישקע אסלי.

—

דברים שנאמרו בהשקת ספרו המבריק של יחיל צבן ארץ אוכלת (בעריכתי), הוצאת אפיק, מוזיאון נחום גוטמן, 28.10.16.

לראיון עם יחיל על הספר >>>

לדף הפייסבוק של המחבר >>>

 

היום היה היום הבינלאומי נגד מקדונלד'ס. הרשת הזאת היא כמובן רק אגף אחד בתעשיית ותרבות הרצח וההרס שהקים האדם נגד בעלי החיים, אבל חלק משמעותי מאוד ולכן ראוי לתגובה. הנה תרגיל מעניין בתיאור. בידיעה בקישור הקודם יש אזכור של "התעללות בבעלי חיים". אורנה רינת כתבה על אותו דבר, אלא שהרזולוציה אצלה גבוהה קצת יותר. היא רואה את ההתעללות מקרוב. את הבוץ, הצמא. הפחד.

המדיה החדשה ביטלה את האפשרות לא לדעת. יש הרבה עוולות בעולמנו, אבל אנו מוגבלים ביכולתנו למנוע רבות מהן. מה שמעניין ביחס לבעלי החיים הוא שכל אחד יכול למנוע את חלקו בעוול בכל רגע נתון. פשוט הוא צריך להפסיק לרכוש מוצרים מסוימים. איש לא ימנע לבדו את השואה, אבל הוא ימנע בבת אחת את השתתפותו בה. יש עוולות רבות שאינן מאפשרות לנו אפילו את זה מפני שהן נעשות מכספי המסים שלנו ובלי השתתפותנו הישירה והיומיומית בהן.

אפשר להבין איך אפשרית שואה כמו שואת בעלי החיים אם חושבים על מסעדת המבורגר, או אגף בשר במרכול, או פרסומות לבשר. המטרה היא להפריד את המציאות מהמזון. להפריד את הבוץ, הצרחות, המכות, המחנק, הצמא, הרעב, האימה – מהמזון שמוכרים לסועדים. צריך צינור תודעתי לשטוף את הבוץ שאפשר לראות ברשימתה של אורנה רינת. את זה עושים על ידי עיצוב פְּנים, סניפים נוצצים, חלוקת כתרי קרטון, הטבות בדמות קפה זול ומזון עתיר סוכר בזול לקינוח, תצלומי ענק של המנות, טקסטים מתוחכמים בגיר על לוח במזנוני הבוטיק… כמו שפירורי הלחם עוטפים את בשר התרנגולת, גם כאן יש שכבה עבה של פירורי לחם תודעתיים על הבשר. אני מניח שבעבור חלק מהילדים האסוציאציה ל"המבורגר" זה "כתר מקרטון", לא "עגל צמא מבוֹסס באימה בתוך בוץ".

בחלק ממחנות המוות ניגנו מוזיקה, ואפשר להבין את זה. זה אולי רעיון גם לבתי המטבחיים – לנגן שם וגנר, כמו ב"אפוקליפסה עכשיו", וגנר עם הפצצות הנפּלם. המוזיקה יכולה להביא את האדם לפסגות של קיומו, אך גם להסוות את זעקות המעונים. זה מזכיר לי את המשנה במסכת קינים (ג, ו):

אמר רבי יהושע, זה הוא שאמרו: כשהוא [=הכבשׂ] חי – קולו אחד, וכשהוא מת קולו שִבעה. כיצד קולו שבעה? שתי קרניו, שתי חצוצרות. שתי שוקיו, שני חלילין. עורו לַתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו  לכנורות. ויש אומרים, אף צַמְרוֹ לַתכלת.

עמדה זאת, שהיא עמדת רוב האנושות בימינו, רואה בבעלי החיים מעין מחסן של חומרים מועילים, זמינים לשימוש. קולו הייחודי של הכבש החי נחות, לפי תפיסה זו, מהקולות שאפשר להפיק באמצעות אברי גופו המת: חצוצרות, חלילים, כינורות ונבלים. במשנה זאת כבש הוא ארוחה ומוזיקה בעתיד. השמעת המוזיקה בכלי הנגינה האלה מנותקת מהגוף שאִפשר אותה, ונעלה עליו. המוזיקה מכסה על קול הפעייה של הכבש, מבטלת ומשכיחה אותו. לפי תפיסה זו, גם צמרו של הכבש אינו "בגד" של החיה, אלא פוטנציאל לבגד (ה"תכלת") של הכהן. הכבש "לבוש" רק כשלב ביניים בדרך ללבוּש האדם; קול פעייתו אינו נשמע כלל, מפני שמביטים בו וחושבים כבר על מוזיקה. הפיכת 1 ל-7 היא רווח, לפי התפיסה זאת.

הסוד הגדול והמביך של האנושות הוא שכך בדיוק מתייחסים המוני בני אדם לבני אדם אחרים. מי שחשב לקיים הומניזם נאור תוך ניצול בעלי החיים – נכשל. הבעיה היא ביסודות. איני מאמין שאי פעם תיפטר האנושות מבעיותיה בלי להיפטר מיחסה המחפיר לבעלי החיים. ולאור הנתונים – 69 מיליון סועדים במקדונלד'ס מדי יום – דומה שהדרך עוד ארוכה, אם בכלל יש לה סוף. כמו עם החניון ברמת החייל שהתמוטט על פועלי הבניין, הבעיה היא ככל הנראה ביסודות ("השערה נוספת לסיבת ההרס, שייתכן שמצטרפת לסיבה הראשונה, היא היסודות מהם מתרוממים העמודים.")

כתבתי שהאדם הקים את תעשיית הרצח כנגד בעלי החיים, אבל היום אנו יודעים שמה שפוגע בהם פוגע גם באדם. האקולוגיה היא ה"מידה כנגד מידה" האמיתית. יש קשר (כמובן שיש גורמים נוספים על התזונה) בין העגל הסובל בבוץ ובין העובדה ש-30,000 ישראלים חוטפים התקף לב מדי שנה, 2.3 מיליון איש בעולם כולו. יש עוד מחלות המושפעות מתזונה מן החי, כמובן. הלב הוא רק איבר אחד.

כולם מדברים על זמר ש"קרע להם את הלב", אבל במִשנה הביטוי הזה מופיע כפשוטו (תמיד, ד): "קרע את הלב, והוציא את דמו". הכהן עושה זאת לטלה.