בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "קו אדום דק" יוצא לאור ספרי "תמונות של בשר". אפשר כבר להשיגו בהנחה באתר ההוצאה. יש שם גם הודעה על אירוע לכבוד הספר בחודש הבא ב"תולעת ספרים", כולם מוזמנים אל הספר ואל האירוע.
דפוס חדקל, תל אביב
לפני כמה שבועות הייתי בבית הדפוס, וכשהמתנתי לגיליונות שיגיחו מן המכונות הגדולות צילמתי את התצלום העליון. מה שמצולם לפניכם הוא ספר; אנו לא רגילים לחשוב על ספר כך, אבל יש שם כמעט הכול: הניירות, הדיו, הכותב (מהצד השני של המצלמה), מכונות החיתוך והקיפול. וכמה ימים לאחר מכן, במקום אחר (דפוס וליגרף, פלורנטין) צילם מעצב הספר, ניר מטרסו, את העטיפה. אילו רק היינו יכולים להביט בעצמנו לפני שנולדו אבינו ואמנו ולראות כך את החומרים שמהם הוכן הספר שהוא אנחנו!
בעצם, מה שניסיתי לעשות בספר הזה הוא לחשוב על מהו בעל חיים באופן דומה: להפנות את המבט אל מה שמאחורי-מלפני-מצדדי הדבר המופיע לעינינו, שהוא תמיד, אכן, "במחבואים". ניסיתי לעשות זאת לא על ידי התבוננות ישירה ודיווח, אלא על ידי התבוננות בהתבוננויות של אחרים, אחרים שידעו להתבונן טוב ממני: אמנים, בעיקר ציירים. לראות איך ראה רמברנדט כלב וקונכייה, לראות איך ראה ברויגל קוף, לראות איך ראה דורֶה חמור… על מה שראיתי דרך ראייתם דיווחתי בספר הזה.
1. ביום שלישי הקרוב, 4.2.14, בשעה 19:00, ערב לספרו של עדי עסיס "ילד" (הליקון) ב"סיפור פשוט", שבזי 36 תל אביב. כמה מילים על הספר כאן.
2. יוצא לאור (הליקון) ספר השירה הראשון של יאיר אסולין "מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)". הספר יוצא בתנועת מלקחיים מתוזמנת עם הרומן החדש של יאיר, "הדברים עצמם" (חרגול-מודן). "מינכן" יופץ החל ממחר, בשלב ראשון לחנויות הספרים העצמאיות, וניתן לרכשו גם בפניה ישירה ל'הליקון'. התחלתי לקרוא ברומן, והפתיחה מבטיחה! נער בן 14 נמלט אחרי שגביע של מוּס שוקולד נשבר על ראשו בידי ילד אַלים – איזה דימוי חזק של השפלה והכתרה בעת ובעונה אחת, תחליף כיפה גרוטסקי. ביום שישי הקרוב צפוי ראיון עם יאיר במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".
3. בשבוע הבא יוצא גיליון מיוחד, מספר 104, של הליקון שכותרתו "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון". הכותרת לקוחה ממאמרו של חן ישראל קלינמן המופיע בחוברת. חן, יחד עם רון דהן (שפרסם לאחרונה ספר שירה דיגיטלי נפלא!) ואני ערכנו את החוברת. בפתח החוברת – שיר הייקו שתרגמו במיוחד מיפנית יואל הופמן עם רעייתו נורית. מתוכננים אירועים שונים סביב החוברת, פרטים יבואו. יש כבר דף פייסבוק.
4. עדיין עם בעלי החיים – ביום ראשון בבוקר אני מתייצב בדפוס חדקל להדפסת "תמונות של בשר" שיראה אור במהלך פברואר בסדרת "אדום דק" של הוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מבוסס על סדרת שיחות רדיו ב"אוניברסיטה המשודרת".
לקראת "חוק הספרים" הצפוי להיכנס לתוקף בפברואר מתגבר מאבק כיפוף הידיים בין הרשתות הגדולות ובין הוצאות הספרים על ההנחה שבה יימכרו הספרים מההוצאה לחנות. סטימצקי דורשת 63% הנחה, כלומר לשלם רק 37% ממחיר הספר להוצאה. בעבר היה אחוז ההנחה כמעט 80%. רק לשם הבהרה, כשאתה לוקח למישהו את הסחורה שלו ב-100% הנחה קוראים לזה שוד וזו נחשבת עבירה פלילית. יש עוד כברת דרך עד למצב הפלילי, אבל אי אפשר לומר שלא נעשתה התקדמות יפה. לא שתמורת הנחה עצומה זאת מתחייבות הרשתות לשרת את הספרים באופן יוצא דופן. הן נותנות את המינימום.
אני תוהה אם יש עוד ענף במשק הישראלי שבו תנאים משפילים כאלה מוכתבים ליצרנים. חוק הספרים, מתברר, סתם חור בגודל מטבע אבל הניח פרצה בגודל שטר. מחירי הספרים אכן יוקפאו לתקופה מסוימת, אבל הבעיה המערכתית נותרה בעינה. מן היושר לציין שגם הוצאות הספרים אינן "צדיקות", אם כי בהשוואה לרשתות הספרים הלוחצות אותן הן נראות ככאלה. גם הן משלמות לסופרים סכומים נמוכים מדי, וההישג של החוק לפיו תמלוגי המינימום יהיו 8% אינו מספק לדעתי, או שהוא מספק בבחינת "שכר מינימום". עד כדי כך הגיעו הדברים, שסדר גודל של 12%-15% תמלוגים מהמחיר הקטלוגי של הספר נחשב כיום נדיב.
כשאני שומע על הקרב בין רשתות הספרים למו"לים הגדולים (למעשה יש מעט מאוד מו"לים קטנים בישראל היום) אני נזכר בקרב ענקי ההר ב"הוביט". שני ענקים משליכים זה על זה אבנים גדולות. באמצע, כמו בכל מלחמה, כלואים הגמדים. הגמדים הם החשובים ביותר, זה הסיפור שלהם, אבל את הענקים זה לא מעניין.
אולי צריך לומר את המובן מאליו: הסופר (ובמקרה של תרגום – המתרגם) אחראי, אם אפשר לכמת את זה, ל-90% לפחות מהספר. בספר שהסופר (בהנחה שהוא סופר באמת) סיים את העבודה עליו כבר יש כמעט הכול. אם הספר הוא בניין, הרי שהסופר עשה את הארכיטקטורה, את השלד, את האינסטלציה, את החשמל, את הקרמיקה, את המטבח וכו'. כל השאר – ההוצאה והחנויות – עושים פיניש, ניקיון, משיגים טופס 4, רושמים את הנכס בטאבו ופותחים דירה לדוגמה לשיווק. תארו לעצמכם קבלן, שגם אחראי לארכיטקטורה, שהיה מקבל 8-10% מפרויקט בניה, בעוד קבלן הפיניש והניקיון ועורך-הדין היו חולקים ביתר ה-90%. זה המצב בשוק הספרים הישראלי.
ודאי: צריך (לרוב) לערוך, צריך להכין לדפוס, צריך להדפיס, וצריך לשלוח לחנות בטנדר ולעשות יחסי ציבור. צריך גם למכור בחנות. ועדיין, כל הפעולות האלו, מעריכה ועד המכירה, הן פעולות נלוות ומשניות ל"מוצר" שהוא כבר כמעט מוכן על שולחן הכתיבה.
יוצא שמי שמייצר 90% מהמוצר מקבל פחות מ-10% מהתמורה. זהו מצב של ניצול ושל עוול. הצעת החוק של ח"כ ניצן הורביץ להגביל את אחוז ההנחה של הרשתות ל-40%, אם תתקבל – והיא לא תתקבל כנראה – היא התקדמות, אבל עדיין, לפי הצעה מרחיקת לכת זאת, רשת החנויות תרוויח פי חמישה יותר ממני ככותב (כאמור, האחוז הנדרש כיום [63%] מקנה לרשת פי שמונה מהסופר, ובעבר – פי עשרה!).
אני יכול רק להעיד על הרגשתי הפרטית – אני מתקשה כבר שנים לחצות את סף חנויות הספרים של הרשתות הגדולות. אין מקומות רבים בעיר שאני לא נכנס אליהם מתוך רתיעה. זה אפילו לא עניין של עיקרון. הרי הכתיבה נועדה, בין יתר עניינים, ליצור משהו ששונה ממציאות זו של ענקי הרים המטיחים זה בזה סלעים. היא נועדה לתת גם לגמד מקום בעולם. בחנויות הספרים של הרשתות אני מרגיש כאורח בסלון של אחד הענקים האלה. הוא לא רואה אותי וממילא הוא רומס אותי. הניכור בין שני קצוות פס הייצור – שולחן הכתיבה מכאן ומדף הספרים בחנות שברשת מכאן – הוא עצום.
כשאני שומע על עוד אפיזודה מקרבות הענקים, התגובה הראשונית שלי, שאולי היא היסטרית אך היא בכל זאת התגובה, היא מיאוס ורצון עז לחדול מכל מה שקשור בספרות ובספרים חדשים. פשוט לא לשמוע את המילה "ספר" במובן של העשייה העכשווית. לפנות אל הספרים הישנים. לכתוב – כן. לפרסם ולהדפיס בדרך המקובלת, כשהסלעים מוטחים מכל עבר – לא בטוח. יש לי חוזה אחד לספר עיון שעומד לצאת בקרוב. על החוזה הבא לא אמהר לחתום. 63% הנחה (או כל אחוז מופקע, לצורך העניין) מִסֵּפֶר לא קיים, כלומר מאפס – זה אפס, וזה לפחות משהו שאני יכול לקבוע.
מאיר אפלפלד, חבר קרוב ויקר, אינו רק, לדעתי, הצייר הכי חשוב/מעניין/מסעיר בישראל, הוא גם אחד הדוברים המעניינים ביותר על ציור המוכרים לי. אני מצרף כאן שיחה שערך מאיר עם חוג של מכון ון-ליר לרגל תערוכה שלו שאצרתי אני בגלריה האוניברסיטאית לפני כשנה. אני ממליץ מאוד לכל מי שיש לו עניין בציור, אבל גם בספרות ובאמנות בכלל, להאזין ברוב קשב לשיעור הנדיר הזה. בהזדמנות זאת אני מצרף קישור למאמר של קטלוג התערוכה, שהבחנתי שלא העליתי לאתר בזמנו.
אני נמצא בעיצומה של קריאת הספר הכביר הזה, קריאת חובה, כמו שכתוב על כריכתו, במעשה תרגום (משה רון, מצרפתית) שהיה ודאי קשה מאוד, וכדרכם של מעשי תרגום גדולים יוצר נוסח עברי חדש, אפשרות חדשה של כתיבה בעברית. אפשר לדמות את הספר הזה, מעבר לכל המתואר בו, לזעקה אחת. כאילו אם נתרחק מהמוזיקה הספציפית נשמע מין "לאאאא" מתמשך. אבל בלי להגיד לא במפורש, רק על ידי התיאור, כלומר על ידי ההראיה הישירה הווירטואוזית. המדהים בספר הזה הוא שהזעקה היא רב-זמנית. הוא מונולוג של מעין מרגל, שנוסע כדי למכור סודות ב-300,000$, סודות על סוחרי נשק, חיילי מיליציה, מרגלים אחרים. הוא עצמו לא איזה צדיק אלא אדם שבא מתוך הטינופת. רב הזמניות של הזעקה משמעה שהוא עובר במרחב של איטליה ברכבת אבל גם נוסע במעלית בַּזְּמַן, למעלה ולמטה ובעיקר באלכסונים מרהיבים, וכך הופכת ההיסטוריה הרצחנית של "האזור", המזרח התיכון, הבלקן, אגן הים התיכון, אירופה, להתרחשות אחת בהווה שאינו נגמר. מישהו מאמין שם שהלבנונים הם הפניקים, וזה ההיגיון של הספר בתמצית. שלדי פיליו של חניבעל קבורים מתחת לרגלי חיילי נפוליאון, סרוונטס כחייל יורה בטורקים כשהמספר שותה כוס יין. מין ערימה של הכול, על ראש (או: מראש) של איש אחד, והקורא מוכנס לזה. זה כמו ספריית היסטוריה של אסונות ופשעים שהתמוטטה ברעידת אדמה, והספר הוא תנועת ההתמוטטות הזאת. הולנדי נאצי שנכלא בכלא בקהיר ושוכן בדירה של יהודים שגורשו מקהיר הוא דוגמה טובה לתנועה של הספר, שמקריסה (מלשון קריסה) מקומות וזמנים למין שקשוקה מצמררת וכתובה להפליא של ההיסטוריה של המרחב היחסית-קרוב לנו. יש הספר "מלחמה ומלחמה" של לסלו קרסנהורקאי, וזו היתה יכולה להיות גם הכותרת לספר הזה. אחרי שאתה קורא כמה עשרות עמודים של אנאר אתה נמלא כזאת עוינות לאלימות (אבל עוינות שמאוזנת על ידי כוח סיפורי קליל, דוהר ומענג), שהדבר האחרון שאתה רוצה לשמוע עליו הוא מלחמה או מבצע צבאי או משהו מעין זה. כמו בחילה ממחשבה על סוכריה אחרי אכילת שלוש עוגות קצפת בהיקף מלא. במקרה נתקלתי גם בסרטון הזה במהלך קריאת הספר, והוא גרם לי למחשבה. הבחור הזה שמנגן בוויולה מסרב לשרת בצבא לא בגלל שהוא לא מוכן, נגיד, להרוג מישהו, או להכות מישהו, או להפגיז שכונות. זה בכלל לא עולה על דעתו: מה שמטריד אותו הוא אקט שרוב האנשים היו תופסים כדבר "תמים" – לדרוש ממישהו אחר תעודת זהות. זהו. השפלה קלה יחסית. ואפשר להבין את העמדה הזאת בדיוק לאור המוזיקה שהוא מנגן והמלחינים שתמונותיהם תלויות מאחוריו: כאילו שמנקודת המבט של סוויטה של באך אפילו לעמוד במחסום ולדרוש תעודת זהות ממישהו שנתון לפיקוח שלך, ולכן נמצא כביכול בנחיתות ביחס אליך, הוא מעשה שלא ייעשה. מנקודת המבט של מתיאס אנאר הבעיה היא הרצחנות, לפעמים הרצחנות המשתוללת, שמלחמות מגיעות אליהן; מבחינת עומאר סעד לא צריך להגיע למצב שבו "קשה לדמיין את הצחנה שמפיצות חמש מאות ספינות על אוחזֵי המשוטים בכפייה, על המחלות, הטפילים והמזיקים שהן נושאות" אחרי ש"בתוך שתים-עשרה שעות 30,000 גוויות, כלומר למעלה מ-1,800 טונות של בשר ועצמות הצטרפו לדגים במים השקטים והתכולים" – כדי לסרב להשתתף בלוחמה. מבחינתו של סעד אפילו דיבור גס כלפי הזולת הוא חטא כלפי המוזיקה, או כלפי הרוח האנושית. הוא מעדיף לבלום הרבה לפני מצב שבו מישהו "סיפר לי איך הרג את בן-דודו, רב-טוראי בצבא, ברימון שזרק על הג'יפ שלו שהוביל תחמושת, [ו]שלושת נוסעיו הועפו באוויר בסילון אחד של בשר, מתכת ואש".
השילוב בין השאלה התמהה "מה זה" לבין הבנה פשוטה של מה זה פועל שוב ושוב ביצירות אמנות טובות. ההבדל בין מה שממשיך לחיות מכוח עצמו הוא באפשרות לשמר את המשך התהליך, כך שהשאלה והתשובה האלו נותרות כמו מראָה מול מראָה. מכאן תחושת האור המתמיד הבוקע מכמה יצירות, כטחנת רוח שלעולם תישוב בה רוח. ביצירות פחות משמעותיות יש שאלה, והתשובה גומרת את העניין, היא באמת תשובה. הרישום הזה, של פּוּבִי דה שָוואן, 1867, התלוי בחדר הרישומים במכון לאמנות בשיקגו, הוא הדהוד כזה. בתחילה זאת צורה, או כמה צורות, אחר כך זאת אישה עירומה שוכבת, אחר כך זאת אישה עירומה על כורסה. אבל אז חוזרת השאלה, מה זה. איזה עירום מוזר. העניין הוא כמובן ההסתר. הסתר פנים פשוטו כמשמעו. אין צורך בזינוק אל איזו מיסטיקה. מסעד הכורסה מסתיר את הפנים, ומשבש את האוריינטציה של הכרת הגוף. לא רק הפנים, אלא גם הישבן והחזה, הגוף הזה הוא בבת אחת גלוי ומופקר למבט, אך גם חבוי לחלוטין. היא כמעט מתחפרת שם, ישֵנה. הרישום הזה מראֶה את עולמם של הישֵנים, שאי אפשר לציירו מבפנים, רק מצדה החיצון של הדלת. איך עולם זה הוא מחילה היוצאת מן הגוף והולכת אל עומק, שספק אם אפשר לכנותו עומק, שהרי אין לו כל ממד. עמדתי שם, בחוץ היה קר, וחשתי את הקור הזה גם בחדר המוגן, ברכינה אל האישה הזאת, שאיני יודע מי היתה. ועלה בי בשיקגו שירו של גבריאל בלחסן "סדום", המדבר על שרירים שהם אוויר. ראיתי את האישה שם מגיחה מן הסדין בימין כפרפר מן הקליפה, וקורמת בשר, וכבר מיד נספגת במסעד שבשמאל, חיים שלמים כמו חולפים במסע רכבת מהיר, מכאן לשם, כמעט לידה ומוות בניד עפעף מהיר. כל הכורסה הזאת נפתחת כעלי כותרת של פרח טורף. כל עוד נביט לא ייסגרו המלתעות, אבל הרי לבסוף נקום ונלך הלאה. פחד של כורסה. וראיתי את הפינה הזאת שהוא רשם מתחת למרפקה, פינה שוברת, כמו מישהו המנסה לאחוז במרפקה של אהובה חולפת, הוא מנסה לאחוז בקו הישר שלו, בזווית הנפערת כמו כף יד, אבל רואה גם שהיא כבר נעה משם והלאה, רואה שהאחיזה אינה אפשרית לו. והוא אז מניח על הגוף את סימני הבוהק האלה, הקווים הלבנים המגושמים, הכבדים, אחרי כל העדינות הזאת של העיפרון השקדני, הרך. הלבן הופך שם לסופת שלגים מתקרבת שכמעט הורסת את הרישום, שגובלת ברצון לסמן איקס על הכול. בחוץ ירדו הטמפרטורות, יצאתי לשׂדרה, ירדתי במדרגות, הקפתי את הבניין, עליתי במדרגות, חזרתי פנימה, בהליכה נחפזת ניגשתי שוב אל הרישום.
טבע דומם עם עופות ציד, 1600-03, המכון לאמנות, שיקגו
יש בשיקגו, בקצה אחד המסדרונות, ציור של קוטאן, ובו ארבעה עופות מתים תלויים במזווה חשוך. הם תלויים במקורותיהם כך שפניהם פונים אל גבול התמונה העליון. ועוד יש שם ירקות ופרי, תלויים גם הם, וחשבתי בעוברי שם, שזה שהוא תלה אותם כשרגליהם למטה מאפשר להם לעוף כביכול אל מִחוץ, אולי מֵעֵבֶר, לציור; ושבזה שהוא נתן עלים פרושׂים לפרי הזה (חבוש) בשמאל הוא מאפשר לפרי כמו להזדהות עם העופות האומללים, לתת לפרי לפרוש כנפיים בשבילם, להיות כמעט-ציפור, כמעט-לעוף, ולמרות שהם קשורים היטב, ומכבידים עליהם הגרביטציה (אף היא "קשר") והמוות, עוד יש להם סיכוי, אמנם רק בציור, אולי זה לא שווה הרבה – וכך גם הפרי הגדול שבמרכז, אולי מלון, חתוך וכמו נפרש, כלומר הופך לזוג כנפיים כבדות בעצמו למרות שהוא רחוק מתעופה, אפילו כמו צב לזחול אינו יכול, הרי סכין מתכת חותכת בו שם, שוב ושוב, למרות שלא רואים את הסכין. וגורלו של הפרי הזה מתרמז, היה נדמה לי לרגע, בדמות הכרוב, שהוא כמו מלאך נְבול כנפיים ועצוב בלי די, גרוטאת מלאך ירוק נכלם, פרודיה ענקית של פרח שבמקום גבעול תקעו לו חוט, ובמקום שמש – שום דבר, כמה רחוק מן הכרובים שבתנ"ך שכה יראנו מהם בילדותנו. אחרי שניסיונו לדאות משם, לעוף מהמסגרת החשוכה הזאת אל סוג קיוּם אחֵר כשל, כדור-פורח עשוי ברזל שכמותו, הוא נגלה ככרוב ולא יותר, כמו ספר שהופכים והוא נושר ומתרפט והמילים נושרות ממנו כמו סיד במקלחון; והוא (הכרוב) רואה בבן דמותו לגודל ולצורה, אותו מלון, אם זה אכן מלון, את עתידו הוודאִי, שהוא חיתוך ואכילה: יש פה גדול והוא ממתין להם. וגם כל הציור הזה הוא פה כזה, כל המסגרת היא שפתיים רבועות, והאפלה הזאת היא לוע בעצמה, אלא שבניגוד ללוע אמיתי היא לעולם תהיה פתוחה.
אחרי שמיעת ההרצאה המרתקת הזאת של אלכס בן ארי, שעניינה גרסאות כיסוי, נתקלתי במקרה בהופעת גרסאות הכיסוי לשיריו של גבריאל בלחסן ז"ל. ניגשתי להופעה קצת בחשדנות, אבל להפתעתי הכיסויים מצליחים לעמוד ליד המקור באופן די מדהים, אחד אחרי השני. שאלתי את עצמי איך זה קרה, בניגוד לעיוותים (חלקם בבחינת "שדרוג") של כיסויי סמנתה פוקס, למשל, וכפי שקורה לא אחת במקרה של מעשה כיסוי. ואז, אחד הזמרים אמר שהאמן עצמו, גבריאל בלחסן, נמצא שם בקהל. ואז הבנתי, שמה שקרה בהופעה הוא שהכיסויים, בגלל נוכחות המחבר, נועדו לא להבליט איזה צד כשרוני או מבריק באישיות של המכסה, שיראה לנו כביכול, איך הוא מבין טוב יותר את המקור, אלא נועדו להציג את המקור ולשרת אותו. הנוכחות של האמן במקרה זה מבטלת את הפוטנציאל של גרסת כיסוי להפוך לתירוץ ל"הבעה אישית", תוך שימוש במקור. אני חושב שאפשר ללמוד מזה על פרשנות, על אינטר-טקסטואליות, על ביצוע – בכלל. נוכחות המחבר לא חייבת להיות ממשית, די בנוכחות מדומיינת. זאת, אגב, עצה שנתתי בשנים שבהן לימדתי סדנה בכתיבת ביקורת באוניברסיטת תל אביב: לכתוב ביקורת מתוך הנחה שלצדך יושב המחבר. הוא לא קורא מה שאתה כותב אבל הוא נוכח. זה ישנה, ככל הנראה, את מה שתכתוב, את איך שתכתוב.
מתחת לשולחן 