שארדן, "מטעמים", 1764, המוזיאון לאמנות ע"ש ד'אמור, ספרינגפילד, מסצ'וסטס
הביקורים במוזיאונים ה"קטנים" לאמנות בארה"ב משנים באופן משמעותי את תמונת המציאות שלי ביחס לאמנות. מוזיאונים בהרטפורד, ווּסטר, ויליאמסטאון, פרובידנס, שלא לדבר על בוסטון, מלאים בכמויות עצומות של יצירות נפלאות שאינן מיוצגות הרבה בספרים. איני מקנא בחוקרי תולדות האמנות שצריכים לכתוב תיאורים פנורמיים, בסגנון גומבריך. כמובן שמה שמוצג הוא רק חלק קטן מהאוספים השלמים, שרובם נמצא במרתפים. ראיתי היום בספרינגפילד נוף של חוף בריטאני מאת גוגן שלא האמנתי שייתכן; ראיתי ציורים זעירים של קנלטו שגרמו לי לחשוב עליו מחדש; ראיתי אוסף עצום של כלים ושכיות חמדה יפניים… כל זה בעיר לא מרכזית, ספרינגפילד, במוזיאון לא גדול, בפינה צדדית של היבשת. אכתוב כמה מילים רק על אחד, של שארדן.
במבט ראשון הציור גדול מדי והאובייקטים הולכים לאיבוד בחלל, מרחפים זה לצד זה באקראי. כאילו אין מספיק כוח משיכה במערכת השמש הזאת. אבל אחרי התבוננות נוספת הרושם הזה משתנה מאוד. המפתח לזה מצוי, אני חושב, בהבחנה שהבד הלבן המרושל למראה מחקה למעשה את צורת הברווז המת. השפיץ של הבד למטה – המקור; שתי כנפיים – שתי פיסות בד לבן. גם הצבעוניות דומה. ברגע שזה עולה מהציור, כל השאר מתארגן.
המקור המת פונה למטה וכמו ממשיך בקצה החד של המפה הלבנה. התנועה למטה נהיית מכוח זה ממשית מאוד, מודגשת. באופן מדהים למדי, שארדן מצליח לטעון את נפילת הבד הרכה בכובד של הימשכות הברווז. המפה הופכת לכבדה יותר מכוח ההשוואה הסמויה. היא הופכת לייצוג של הגוף המת בעצמה, והצחור הזה מואר כתכריכים. ואם זה, כך, כל מה שעל המפה נטען בכוח המוות. גם דברים שהם תמימים כשלעצמם כמו תפוז או כיכר לחם, והסכין שהלחם נשען עליה היא השלמה לרגע מותו של העוף, למרות שהיא אינה תקועה בעוף אלא מונחת על המפה. ברגע שהמפה היא ברווזית, וזו המטפורה כאן, כל מה שקורה לה יכול להיות מוסב גם על העוף. עצם העובדה שהוא מכפיל, מהדהד, את מות העוף במשהו אחר היא כבר תשומת לב נדירה שרוב ציורי הטבע הדומם לא יטרחו בה. מה גם שהבד הזה הוא גם, מטפורית, בד הציור, מעשה האמנות.
יש כלי ארוך עם שמן זית, כנראה, בימין. החלוקה המשולשת שלו דומה אף היא לגופו של הברווז. וגם כאן יש דמיון חלקי בצבעים. הכלי, שנהיה קצת צר יותר בחלקו העליון, דומה לגוף הברווז שנהיה צר יותר למטה. אבל אז, אנו יכולים לחשוב, שה"למטה" הזה אינו טבעי, ושראשו של הברווז צריך להיות הפוך, לעוף. כלומר, הכלי הדומם מזכיר לנו שיש כאן הפרת סדר, היפוך רע.
כוס היין חשובה. היא הופעת דם הברווז בגלוי, באופן סמלי. הסמליות השחוקה היא לדמו של ישוע, ואילו כאן הצליבה במהופך (כפי שאירע לפטרוּס) היא "סתם" של עוף שנאכל בצרפת בכמויות. גם צורתה קשורה לצורת העוף, חרוט מלא בדם. העדינות שבה שארדן מראה את זה, האופן האגבי כמעט, הקידוד המרפרף הזה, היא עוצרת נשימה. זה מורה שאפשר ללמוד ממנו על סגנון. בהתקרבי לציור אני רואה טיפה של דם קרוש בקצה המקור ההפוך של העוף. ואז, ברגע האחרון, אני מביט בתפוז ורואה את הדבר הפשוט הזה, שהוא, כמו הברווז, יש לו "ענף" – כלומר הוא תלוש. לתפוז יש את הענף שהוא ניתוקו מן העץ; לברווז יש את הרגל המתוחה למעלה, שהיתה אמורה להיות מה שמחבר אותו לאדמה ולמים, ומאפשר לו לדאות באוויר. אבל קטפו גם אותו, ועכשיו, כמו את התפוז, גם אותו יקלפו. כמעט אפשר לחוש את נוצותיו העתידות להימרט של התפוז, את כאבו.
מתחת לשולחן 
