מתחת לשולחן

וילסון והלדובלר, מסע אל הנמלים, עמ' 41-122. לרשימה הקודמת >>>

• נמלה יכולה לגלות תוקפנות כלפי אדם, יצור ששוקל פי מיליון ממנה.
• פועלות זקנות של מין נמלים מסוים מוצבות בגבול הקן: "בעוד שבני אדם שולחים את הצעירים הגברים למלחמה, הנמלים הטווות שולחות את הגברות הזקנות" (איזה רעיון מדהים לאימוץ על ידי החברה האנושית. ולפחות לרומאן)
• כנראה שלכל קן יש צואה בריח מסוים, שכל הפרטים מזהים.
• בקרבות בין קנים, לרוב ינצח הקן ה"ביתי", כלומר הקן שיסמן ראשון את השטח שבמחלוקת בריח שלו (מעין "ירושלים קדושה לנו יותר מאשר להם").
• אפשר לדבר על תחביר של שפה כימית במפגש בין נמלים (ביחס להפרשות שונות שהן "מילים")
• הנמלה הטוֹוה (weaver ant) יוצרת ארכיטקטורה. הן מכופפות ענפים ועלים לשם יצירת חדרים עם קירות, רצפות וגגות. הן יוצרות גשרים חיים לשם כיפוף של עלים ו"סגירתם"; הן מדביקות עלים אלו לאלו על ידי משי דביק שהן מפיקות מהזחלים: נמלים אוחזות בזחל ואיכשהו מסמנות לו להפריש מעט משי. כלומר, משתמשות בזחלים כמכונת הדבקה. והזחל יודע לא לזוז או להתכווץ בזמן שמשתמשים בו.
• נראה שהנמלה הטווה הגיעה לדרגת הפיתוח הזו שלה כעשרה מיליון שנה לפני עליית המין האנושי.
• נמלים שנקברו מתחת קן שקרס אחר הגשם קוראות לעזרה לחברותיהן, והן באות לחלצן (הן שומעות כנראה את הוויברציות של הקולות דרך הרגליים).
• הן משתמשות בעלה של מזון כמעין רמקול לקריאה לחברותיהן לבוא לאכול.
• נמלים חיילות מחסלות חלק מזחלי החיילות כדי לא לאפשר לצבא להשתלט על הפועלות. כלומר, הן פוגעות באינטרס הכיתתי/מעמדי שלהן-עצמן, ביודען שטובת הקן היא רוב של פועלות, לא רוב של חיילות (כאילו שר הביטחון היה מוותר על חלק מתקציבו לטובת חינוך ובריאות).
• נמלה היא החיה האגרסיבית ביותר בטבע. "אילו לנמלים היה נשק גרעיני, קרוב לוודאי שהן היו מחסלות את העולם תוך שבוע".
• אפילו נמלה פולשת אחת (לקן שיכול למנות מיליונים) תעורר לרוב תגובה אלימה (במין מסוים, הרעיון הוא לחסל כל ריגול; בלי המודיעין של המרגלת הקן המרוחק לא יודע עלינו כלום).
• נמלים אינן נוקמות.
• נמלת האש הקטנה שהגיעה בטעות לגלפגוס חיסלה שם כמעט את כל הנמלים הילידיות.
• בראשית המאה ה-16 נמלים כמעט גירשו את הפולשים הספרדים בהיספניולה וג'מייקה.
• שימוש בכלים: נמלים שמשליכות אבני בליסטרה על אויבותיהן (מגובה, אל פתח הקן שלמטה).
• אצל מינים רבים יש נכונות התאבדותית. במין מסוים מדובר בנמלים המכילות רעל בגופן, ובעת מצוקה הן קורעות את עצמן מול היריב וכך ממיתות אותו (פיגוע התאבדות).
• נמלי "סיר הדבש" (honeypot ants) עורכות מעין מיצג סמלי, כמו בקרב אבירים, ותוצאות הקרב הזה קובעות איזה קן ייכנע.
• יש שבטים בניו-גינאה שנלחמים כך: עורכים קרב שנפסק כשהראשון נפצע או נהרג. כלומר מראש תוצאת הקרב המקסימלית היא של הרוג אחד (עוד רעיון מעשי).
• נמלי "סיר הדבש" מכילות מאגר של חומר מתוק בגופן. אם הקן שלהן מוכנע, הן נלקחות לקן המנצח ומשמשות שם כמאגרים חיים של מזון, אך לא מתייחסים אליהן כשְפחות.
• יתכן שהנמלים התפתחו מצרעות בודדות שהתאגדו והשתנו במזוזואיקון.
• כשנמלה מוכנה שיעבירו אותה "על הידיים" היא מתקפלת ל"תנוחת הגולם". כשמלכה מתקפלת כך זה סימן לכניעה מול יריבה.
• נמלה שמחפשת מזון חיה בממוצע שבוע. אבל בשבוע הזה היא אוספת מזון לקן במשקל פי 15-20 ממשקל גופה.
• לזכרים של נמלים אין אבא (הם בוקעים מביצה לא מופרית).
• כשנמלה מתה בקן לא שמים אליה לב בתחילה, כי יש לה עוד את "ריח הקן", שהוא ריח של חיים. אחרי כמה ימים כשהריח משתנה מוציאים אותה וזורקים אותה בערימת האשפה של הקן.
• בניסוי במעבדה שמו ריח של נמלה מתה על נמלה חיה ומתנועעת. היא זוהתה, נלקחה כאילו הייתה מתה, והושלכה לערימת האשפה. שם היא התנקתה מריח המוות וחזרה לקן.
• קן שלם של נמלה ממין זעיר יכול לחיות בגודל של ראש נמלה ממין גדול. יש הבדלים בגודל המוח של נמלים עד פי 100 (כאילו היו בני אדם בגודל 10 ס"מ).
• קן נמלים הוא אורגניזם אחד. "נמלה בודדת היא למען האמת לא-נמלה".
• נמלים מסוג atta (חותכות-עלים) מגדלות פטריות זעירות על עלים שהן מביאות לקן. אין עוד חיה שיודעת לעשות זאת. כל קן צורך מהפטריות האלו כל יום כמות דומה למה שאוכלת פרה בוגרת ביום.
• מלכה "חותכת-עלים" מזדווגת עם חמישה או יותר זכרים ומקבל מהם 200 מיליון תאי זרע. היא מאחסנת אותם בגופה לזמן שיכול להתארך עד 14 שנה ויותר.
• עוד לפני מעוף ההזדווגות היא לוקחת בפה מעט מהפטרייה הנ"ל. אחרי ההפריה היא חופרת בור ומתחילה שם בגידול הפטרייה בעזרת חומר כימי שבגופה, ואז מטילה ביצים. כך, הפטרייה והצאצאים העתידיים מתרבים במקביל. זוהי חקלאות לכל דבר ועניין.
• לעת עתה היא לבדה, ואין לה מה לאכול; לכן היא אוכלת את שרירי הכנפיים שלה, שאותן ניתקה מעל גופה לאחר ההזדווגות. לאחר מכן היא תאכל 90% מהביצים שהיא-עצמה תטיל. אחרי 40-60 יום יהיו כבר פועלות והקן יתחיל לפרנס את עצמו – ואת המלכה.
• המלכה הבודדת עם גן הפטריות הקטן שלה היא הבסיס למושבה שתגיע לגודל של 5-8 מיליון נמלים; 1000 חדרים; קרקע חפורה במשקל של 44 טון ובנפח 23 ממ"ק. במונחים אנושיים זה פרויקט בסדר גודל של חומת סין.
• "במשך כל אותו זמן מטפחת המלכה-האם את גן הפטריות בעצמה".

לין מרגוליס ודוריון סגן, מיקרוקוסמוס, תרגמה נעמי כרמל, הוצאת מאגנס תש"ס (ציטוטים ופרפרזות; רשימה שנייה. הראשונה כאן)

• לא רק שהחיידקים הם יצורים חברתיים מאוד, הם מתנהגים כמעין דמוקרטיה לא ממורכזת כלל-עולמית.
• גידול בשיעור החמצן באטמוספרה לפני כשני מיליארד שנה, מ-0.0001% ל-21% (כשיעורו כיום). זה היה משבר הזיהום הגדול ביותר שפקד את כדור הארץ מאז ומעולם. הרבה טיפוסי חיידקים נשמדו מיד. זוהי שואה שיש בה כדי להתחרות עם השואה הגרעינית המאיימת עלינו, והיא הולידה את אחת המהפכות המרהיבות והחשובות בתולדות החיים (כלומר, אותנו).
• "אילו עלתה רמת החמצן כיום רק באחוזים ספורים, האורגניזמים החיים עצמם היו נשרפים באורח ספונטני".
• החיידקים לא תכננו להשתלט על משבר זיהום החמצן. ובכל זאת הם עשו מה ששום ממשלה לא מסוגלת לעשות. היו חיידקים שהפיקו חמצן והיו חיידקים אחרים שסילקו את החמצן, וכך שמרו על מאזן החמצן של פלנטה שלמה.
• צ'ט ריימוֹ מציין כי ההבדלים בתיעוד המאובנים בין החיידקים ובין התאים (שהובילו אלינו) הם דרסטיים כאילו ראינו בשבוע אחד מעבר מהמכונה המעופפת של האחים רייט למטוס קונקורד.
• תאים עם גרעין נוצרו כנראה מסימביוזה של חיידק שנכנס לתוך חיידק אחר (הבסיס למושגי הדיאלוג, התהוות הגומלין, ה"אחרוּת"?).
• אם ימתחו את כל הדנ"א שבתאים של אדם יחיד מקצה אל קצה יתקבל חוט שיגיע מפני כדור הארץ אל הירח ובחזרה – יותר ממיליון פעם.
• הביולוגים הקנדיים ק' פירוז'נסקי וג' מלוץ' סבורים כי הצמחים נולדו מתוך סימביוזת בין אצות ופטריות. לכן אין זה מקרי ש-95% מצמחי היבשה כיום מחזיקים בשורשיהם פטריות סימביוטיות. צמחים רבים ימותו אם ישללו מהם את שותפיהם הפטרייתיים שבתוך הקרקע.
• הצמחים פיתו אותנו (בגלל היותם טעימים) לעשות למענם את אחד הדברים המעטים שאנו יכולים לעשות והם לא – לנוע (אנו אוכלים אותם ופולטים את הגרעין במקום אחר).
• צמחים אינם זקוקים למוח. הם שואלים את המוחות שלנו.
• כל האורגניזמים היבשתיים מוצאם מאבות שוכני מים. לכן מעשה בריאת החיים מתרחש תמיד במים: ים, נחל, בריכה או נוזלי הגוף. אפשר לומר שמיני החיות שהסתגלו ליבשה עשו זאת על ידי תחבולה: הם הביאו אתם את הסביבה הקודמת שלהם, הרטובה.
• הזיעה והדמעות הן ביסודן מי ים.
• כולנו הננו קהילות מהלכות של חיידקים.
• במשך 40,000 דורות היו לכל אחד מאתנו 240,000 אבות.
• תפוקת האנרגיה של השמש גדלה ב-4 מיליארד השנה האחרונות אולי ב-50%. אבל טמפרטורת כדור הארץ נשארה יציבה יחסית. לא זו בלבד שהחיים ויסתו כנראה את הרכב הגזים בקנה מידה כלל-עולמי, אלא שהטמפרטורה של כדור הארץ עצמו הייתה כפופה כנראה לפיקוח מתמיד.
• יש סברה שמוות פתאומי של אחוז ניכר של אצות חולל את העלייה המהירה בטמפרטורה הכלל-עולמית לפני כ-12,000 שנה, שינוי סביבתי שברבות הימים אפשר לאנשים לצאת ממערותיהם ולאכלס את כדור הארץ (בסיס התרבות האנושית, נגיד זה – בהיעלמות של אצות ימיות).

ברט הלדובלר ואדוארד וילסון, מסע אל הנמלים, הוצאת הרוורד: בלקנפ, 1994

(הערות מעמ' 1-40 מתוך 224 עמ').

• מירמקולוגיה: חקר נמלים. ההבנה שיש אנשים (כמו שני מחברי הספר הזה) שמקדישים את חייהם למחקר של נמלים. לכל אחד הנמלים שלו.
• נמלים הצליחו לשרוד זמן רב כל כך הודות ליכולת התקשורת המורכבת שלהן. הן מתקשרות בעיקר על ידי הפרשות כימיות מאזורים שונים של הגוף שמובנות על ידי זולתן במגע או ריח.
• נמלים עורכות תעמולה, הטעייה, ריגול, מתקפות מאורגנות, השלכת אבנים במלחמה, וחטיפות של עבדים או חיילים.
• לצד הנאמנות המוחלטת של הפרט לקן, לפעמים הן פועלות ממניעים אנוכיים. למשל, החדרת ביצים של פועלות למשכנות המלכה, לשם הפריה.
• הנמלים (כמו הדבורים) הן בנות זמנם של הדינוזאורים (מקורן לפני כמאה מיליון שנה).
• יש כ-10,000 מיני נמלים מוכרים וכנראה עוד כמספר הזה שאיננו מכירים עדיין.
• חוקרי נמלים מסתכלים על האדמה כרשת של מושבות נמלים.
• כותבי הספר הזה למדו חלק משפת הנמלים.
• היחס בין אדם לנמלה מבחינה המשקל הוא אחד למיליון. אבל היחס בין כל המין האנושי לכל מין הנמלים הוא בערך של 1:1. יש להניח שיש לפחות 10,000 טריליון נמלים על כדור הארץ בכל רגע נתון (טריליון=מיליון מיליונים). כלומר, כל הנמלים שוקלות כמו כל בני האדם פחות או יותר.
• יש תלי נמלים בגובה מטר ויותר, גובה שמקביל לגורד שחקים בן 40 קומות ביחס לגובה האדם.
• הם מצאו 43 מינים שונים של נמלים על עץ אחד בפרו.
• גלובלית, הנמלים הן חצי הבִּיוֹמָסָה של החרקים על פני כדור הארץ.
• "נראה שהסוציאליזם באמת עובד בתנאים מסוימים. אלא שקרל מרקס לא התייחס למין הנכון".
• חרקים מבחינים בצבעים.
• אחרי ההזדווגות (שבחלק מהמינים מזכירה מאוד את זו של הדבורים) המלכה תולשת לעצמה את הכנפיים והולכת לחפש מקום לייסד בן קן. לגמרי לבד. הסיכוי שלה להיטרף בלי כנפיים הוא גדול.
• במוח הנמלה יש כחצי מיליון תאי עצב.
• השיא העולמי של חיי מלכה במעבדה – 29 שנים. לרוב הן חיות חמש שנים, וגם זה גיל מופלג. יש כאלה שחיות רק שלושה חודשים (כאילו היו אנשים שהיו חיים 80 שנה, 1,600 שנה, ו-10,000 שנה).
• יש מלכות של נמלים חותכות-עלים בדרום אמריקה ובמרכזה שמולידות 150 מיליון פועלות, שמתוכן 2-3 מיליון חיות בלכ רגע נתון. יש נמלים אפריקניות שמולידות פי 2 מזה. פרט אחד שהוא הורה ליותר ממספר האנשים באוכלוסיית ארצות הברית, למשל.
• הנמלים המציאו בנק זרע מיליוני שנה לפני בני האדם (בתוך גוף המלכה, כמו אצל דבורים).
• המלכה מסמנת לזכרים מתי להפסיק להזריע אותה, והם מצייתים. אחרי כמה ימים הם מתים.
• נמלה עוברת בחייה לפחות ארבעה שלבים: ביצה, זחל, גולם ונמלה. הנמלה הבוגרת היא יצור שונה לגמרי מהזחל. היא לרוב אוכלת מזון שונה. חלק מהנמלים עוברות שלב נוסף – והופכות למלכות (זה תלוי לא בגנטיקה שלהן, שהיא משותפת לכולן, אלא במזון, בטמפרטורה, ובהפרשות-מונעות-הפיכה-למלכה שהמלכה יכולה להפריש על הזחלים).
• המלכה יכולה לקבוע את מין הביצה, כי ביצה מופרית תהפוך לנקבה. מכיוון שהמלכה מפרה את הביצים בעזרת הזרע שהיא שומרת בתוך גופה, היא מחליטה מתי להטיל ביצה לא מופרית ומתי להפרותה.
• במקרה של מות המלכה, הפועלות לרוב לא יטפחו מלכה חלופית והקן יתדרדר וימות. הן יכולות לעשות זאת כי תמיד יש זחלים שיכולים להפוך למלכות.
• ריבוי זכרים בקן הוא אינדיקציה לקץ המתקרב של הקן (כך גם עם דבורים).
• ביפן נמצאה רשת של "קן-על" (supercolony) שיש בה כ-306 מיליון פועלות, מיליון מלכות, 45,000 קנים מחוברים, המתפרשים על פני 2,700 קילומטרים רבועים.

בלי קשר לרשימה שפרסמתי כאן על חיי הדבורים מוצג עכשיו, במסגרת פסטיבל "דוקאביב", סרט יפה ועצוב על דבורי הדבש. "הכוורת" (colony) מאת רוס מקדונל וקרטר גאן. הסרט הוקרן היום ויוקרן בתל אביב עוד שלוש פעמים. באחת מהן הכניסה חופשית. זהו סרט על אסון סביבתי שאיני יודע כמה יודעים על אודותיו: בשלוש השנים האחרונות פחתה אוכלוסיית הדבורים בארה"ב בשליש (!!!), והבעיה קיימת בעולם כולו, כולל בישראל, בשיעורים דומים או נמוכים במקצת. לא ברור מה הגורם. החשוד העיקרי, המכחיש נמרצות, הוא תעשיית ההדברה הקוטלת, על פי החשש, את הדבורים יחד עם המזיקים.

הסרט מציג, למעשה, שתי עלילות מקבילות: אחת של בני אדם (מגדלי דבורים וחקלאים אחרים) ואחת של הדבורים עצמן. בתמצית, הסרט מראה כיצד מחלה ומצוקה במשפחת הדבורים גוררת מיד מחלה ומצוקה במשפחה האנושית.

אנו לא רק רודים (או שודדים) את הדבש מהדבורים; הסרט מראה תעשייה נוספת של כוורות נודדות. הדבורים מובאות למטעים (למשל של שקד) ומאביקות את הפרחים. בעלי המטע משלמים לדבוראים (כוורנים) עבור הזכות להשתמש בשירותי הדבורים. התמוטטות משפחת הדבורים משפיעה מיד הן על משפחת מגדלי הדבורים, והן על ענפי חקלאות אחרים, כמו ענף השקדים (מדובר בענף שמגלגל מיליארדים בארה"ב). מובן שזה לא נעצר כאן. המשפחות שנפגעות כלכלית ישפיעו על משפחות אחרות (למשל, אם בן למשפחת דבוראים לא יוכל להתפרנס ויפנה לפשע, או סתם יעכיר את היחסים במשפחה ועם חבריו, וכו' וכו' וכו'). הסרט משרטט דיוקן כפול בעיקר של משפחה קליפורנית אחת (מש' סֶפִּי) ומציג ברגישות רבה את ההקבלה בין הממלכה האנושית וממלכת הדבורים. האמא שסביבה הכול סובב במשפחה היא ה"מלכה" הרודה (במובן מסוים) במשפחה. ברגע שמתערערת ממלכת המלכה-הדבורה, מתערערת ממלכת המלכה-האֵם. דיכאון, משבר משפחתי, צעקות, חשש, התרוששות.

אפשר ללמוד הרבה מסרט כזה. מצוקת הדבורים-אנשים היא רק דוגמה לתלות הדדית הרבה יותר עקרונית בין כל דבר ודבר. זהו כמובן עיקרון בודהיסטי אבל ממש אין צורך להיות בודהיסט כדי להבין זאת. להבין שמחלה של דבורה אחת נוגעת לך ישירות, כלומר היא מחלתך. ממש כפי שהדבורים, כפי שטוען הסרט, פועלות כמוח אחד, כתודעה אחת, כאורגניזם אחד כמעט (והפרחים הם חלק מן האורגניזם הזה!), כך גם אנו והן. כאב הדבורים ביחס אלינו הוא כמו מיגרנה בצד ימין של הראש ביחס לצד שמאל שלו. כדאי מאוד לראות את הסרט.

לין מרגוליס ודוריון סגן, מיקרוקוסמוס, תרגמה נעמי כרמל, מאגנס תש"ס (ציטוטים ופרפרזות):

• "החיים עצמם התגלו עד כה כבני אלמוות".
• אצות קטנות הצפות על הים, אם להביא רק דוגמה אחת, יכולות להלכה להכניס את העולם לתקופת קרח פשוט על ידי כך שיצמחו יותר ברחבים גיאוגרפיים צפוניים.
• אורגניזמים איקריוטיים זקוקים למיליון שנה כדי להסתגל לשינוי בקנה מידה כלל עולמי, שחיידקים מסתגלים לו בתוך שנים ספורות.
• בני אדם עודם לומדים איך ליישם את הטכניקות האלה במדע ההנדסה הגנטית… אבל החיידקים משתמשים בטכניקות ה"חדשות" האלה כבר מיליארדי שנים.
• דרווין: "יש לראות כל יצור חי כמיקרוקוסמוס, יקום קטן, המורכב מהרבה אורגניזמים המתרבים מעצמם, קטנים לאין שיעור ומרובים ככוכבי הרקיע".
• "יש (ברעיון זה) אפילו כדי לקרוא תיגר על תמונת עצמנו כישויות פיסיות בדידות, נפרדות משאר הטבע".
• תמונת האבולוציה כהתחרות עקובה מדם בין פרטים ומינים, עיוות פופולרי של הרעיון הדרוויני בדבר "השרידות של הכשירים" מתפוררת מפני תמונה חדשה של שיתוף פעולה מתמשך, תגובות גומלין חזקות ותלות הדדית בין הצורות החיות… הצורות של החיים התרבו והוסיפו מורכבות על ידי שיתוף של צורות אחרות, לא רק על ידי הריגת האחרות.
• כל חיידק, בכל זמן נתון, יכול להשתמש בגֶנים מסייעים, לפעמים אורחים מגזעים שונים מאוד (של חיידקים)… תודות ליכולת הזו, לכל החיידקים בעולם יש ביסודו של דבר גישה למאגר גנים אחד ויחיד, וממילא למנגנונים האדפטיביים של ממלכת החיידקים כולה.
• הסימביוזה, התלכדות של אורגניזמים לקולקטיבים חדשים, מתגלה ככוח ראשון במעלה של שינוי עלי אדמות.
• התאים שלנו שומרים על סביבה עתירת פחמן ועתירת מימן, כמו הסביבה של כדור הארץ בעת ראשית החיים.
• עשרה אחוז ממשקל הגוף היבש שלנו מורכב מחיידקים.
• האטומים המרכיבים את גופינו לא נוצרו, כמובן, בזמן העיבור שלנו, אלא זמן קצר לאחר שנולד היקום עצמו.
• החיידקים המתרחקים מחמצן, בימינו, מלמדים אותנו על העולם נטול החמצן שבו נולדו.
• יותר מ-99.99% של המינים שהתקיימו אי פעם – נכחדו. אבל ה"ציפוי" החי (הפטינה הפלנטרית), עם צבא התאים שלה, קיימת כבר יותר משלושה מיליארד שנה, ובסיסה, בעבר, בהווה ובעתיד, הוא המקרוקוסמוס (החיידקים).
• העולם הגלוי לעין (האדם)… מתפקד רק בגלל הקשרים המסועפים שפיתח עם המיקרוקוסמוס. המלומדים סבורים כי המיקרובים עצמם שמרו על הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ הקדמוני, שאפשרה חיים בעולם בו השמש התחילה להתחמם.
• השינוי מחומר לא-חי לחיידקים נמשך פחות זמן מהשינוי מחיידקים לאורגניזמים הגדולים (חיות).
• כל חיידק יכול להתחלק אחת לעשרים דקות בערך, ולהוליד 2 בחזקת 144 פרטים במשך יומיים. המספר הזה גדול פי כמה ממספר בני האדם שחיו אי פעם.
• האבולוציה של הפוטוסינתזה היא ללא ספק ההמצאה המטבולית החשובה ביותר בתולדות החיים על הפלנטה. היא התחוללה לא בצמחים אלא בחיידקים.
• אילו עולם הצומח והחי היה מתרבה כמו החיידקים, היינו מקבלים עולם שבו צמחים ירוקים מזדווגים עם פטריות ובני אדם קולטים גנים מפרחים או מאריות-ים.
• כל החיידקים הם אורגניזם אחד, ישות אחת המסוגלת לבצע הנדסה גנטית בקנה מידה גלובלי.
• חיידק לעולם אינו מתפקד כיחיד בודד בטבע.
• רק היום אנו מתחילים להעריך את העובדה שהחיידקים הם נורמליים ונחוצים לגוף האדם וכי בריאות פירושה לא רק השמדה של המיקרואורגניזמים אלא לפעמים גם שיקום קהילות חיידקים.
• כאשר אנו עוברים מתמונה רפואית טהורה של המיקרובים לתפיסה הרואה אותם כאבותינו, כזקני הפלנטה, גם רגשותינו משתנים – מפּחד ומיאוס להערכה וליראת כבוד.

(המשך יבוא)

דליפת הנפט הנמשכת כבר כמה ימים במפרץ מקסיקו היא, עבור בעלי חיים רבים, אסון צ'רנוביל, או הירושימה. אבל רוב ההתייחסויות שראיתי אני לאסון הדגישו את כמות הדולרים שתידרש לתיקון. אולי זה נובע מכל שאיש אינו יודע ואינו רוצה לדמיין את ממדי האסון מתחת למים. התמונות המציגות כתם שחור הן חשיפה של האסון והסתרה, בעת ובעונה אחת. גם במובן זה שאינך יכול לראות מה שמתחת למים, וגם במובן זה שאינך יכול לראות את ההשפעה של האסון הזה על חייך שלך. האמריקאים כבר מתחילים לראות את הבומרנג המתקרב אל היבשה, אבל זה לא ייעצר בכך. אם התמוטטות הכלכלה היוונית משפיעה על כל השוק האירופאי, ברור שהתמוטטות מערכת אקולוגית בקנה מידה כזה משפיעה הרבה מעבר לגבולות הכתם.

אנשים נחרדים לגלות בתצלום רנטגן כתם בָּרֵיאה. הכתם שבאוקיינוס הוא רחוק מהריאות, מצד אחד, אבל מצד שני הוא הרבה יותר גדול. אבל לא מלמדים ילדים, שהופכים למבוגרים, שמערכת האוקיינוסים ומערכות הנשימה והדם שלנו הן מערכות משולבות. וגם כשכבר כן מתייחסים לזה, ההתייחסות שטחית. מכבים את האור לשעה, מצלמים את זה, וממשיכים, עד לשנה הבאה. המנטליות היהודית-נוצרית של אפשרות ה"כפרה" באירוע חד פעמי (מבלי להיכנס להבדלים הדתיים העמוקים בין הדתות בנקודה זו) היא הרסנית במקרה של הסביבה (מילה מטעה, כאילו יש "אני" במנותק מ"הסביבה"). בחיים הממשיים, אין מחילה ואין כפרה. ממי נבקש מחילה, מאפיפיור הדגים?

חוסר האונים מול אירועים כאלה הוא מדכא. התקשורת מתייחסת לעניינים האלו בצמצום. את הידיעה הזו אפשר למצוא היום לא בעמוד הראשי של ynet, אלא בעומק האתר. בעמוד הראשי – שוחד, טאבו, שחיתות. הנשיא אובמה מדבר על "אסון סביבתי חסר תקדים", אבל אותנו מעניין יותר כמה דולרים העביר זה לזה במעטפה. המעטפות חשובות כמובן, אבל חלוקת הקשב ותשומת הלב מעוותת מן היסוד. אני מודה שאני חושב על הדגים של מפרץ מקסיקו ועל הקופים האומללים שוועדת שרים הפקירה, למרות הצעת החוק של ח"כ יואל חסון (שאינה אוסרת על ניסויים אלא רק מבקשת להחמיר את הפיקוח עליהם – ואפילו היא נדחתה), יותר מאשר על כרישי הנדל"ן של ירושלים.

מה שיכול מעט לעודד את העצב העמוק שמשרות עלי ידיעות מסוג זה הוא אנשים כמו אלה, אמריקאים שהופכים סרטנים על חופים ומאפשרים להם לחזור למים. האם זה מבטל את הרעלת הנפט? מובן שלא. אבל גם הרעלת הנפט לא מבטלת את פעולתם. אולי לדאוג לחתולים שבחצר ולדרורים שעל העץ שמול הדירה שלך לא יעזור לדגי מפרץ מקסיקו. אבל זה יעזור לחתולים ולדרורים, וגם הם שווים איזה דבר.

הסרטנים האלו – "סרטני פרסה" (horseshoe crabs) נראים לרוב האנשים כיצור סתמי ואולי דוחה, אבל אלו תושבים ותיקים בכדור הארץ. הם קיימים כשלוש מאות מיליון שנה (לשם השוואה, האדם בגרסה שאיכשהו קרובה לנו קיים מאה אלף שנה בלבד). כלומר הם עתיקים מאתנו פי שלושת אלפים (בהשוואה היפותטית לפרט אחד, אם אדם חי 100 שנה, הסרטן הזה חי 300,000 שנה). אלו יצורים שפיטר וורד, בספרו "בעקבות מתושלח" (1992) מונה בין "המאובנים החיים", כלומר יצורים חיים שהם שרידים הדומים למדי למאובניהם העתיקים.

אנו מוצאים סרטנים כאלו כבר בתקופת הקמבריוּם, לפני כחצי מיליארד שנה. הנה מאובן של אחד מתקופת היוּרה, לפני כ-150 מיליון שנה. הם יכולים לראות קרינה אולטרה-סגולה (אולי שריד לזמנים עתיקים בהם הייתה קרינה זו חזקה יותר?) ויש להם עשר עיניים. וורד כותב כי הם "עבדים" לירח, מפני שהם כפופים למחזור הגאות והשפל, הנגרם על ידי כבידת הירח. הם יודעים מתי הגאות עולה, ובגאות גבוהה במיוחד (שנתמכת בכבידת השמש) הם יוצאים להטיל את הביצים בחוף. הנקבות נושאות את הזכרים על גבן. הפלא הגדול הוא שהסרטנים בוקעים אף הם בזמן גאות. הם יודעים לחכות לגאות מתוך "ביצתם". או אז הם חוזרים לים ובתורם מגיעים לחוף. אפשר לראות את מחזורי הסיבוב של הירח ואת חיי הסרטנים האלו כדבר אחד. זה נמשך, כאמור, שלוש מאות מיליון שנה. איני יודע אם הנפט קטל גם מן הסרטנים הללו, אבל תיאור כזה (שהוא כמובן בבחינת משפט אחד בלבד בכרך עבה שאפשר לכתוב עליהם) אפשר לכתוב על כל יצור שחי בים. במילים פשוטות, כשאתה מרעיל סרטן כזה, או קהילת סרטנים, אתה קוטל בכמה שעות תהליך של שלוש מאות מיליון שנה.

ג'ורג' אוֹפֶּן, ארבעה שירים מתוך "עַל הֱיוֹת רַבִּים" (1968)

מאנגלית: דרור בורשטיין

 

*

הָאוֹר

שֶׁל הַדַּפִּים הַסְּגוּרִים הֵיטֵב, צְפוּפִים, זֶה כְּנֶגֶד זֶה

חוֹשֵׂף אֶת הַיּוֹם הֶחָדָשׁ,

 

הָאוֹר הַדַּק, הַמַּפְחִיד

שֶׁבְּטֶרֶם זְרִיחָה.

 

*

הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה

מֵעַל לַנָּהָר

בְּשַׁעַר הַגֶּשֶׁר

 

"1875"

 

קְפוּאָה בְּאוֹר הַיָּרֵחַ

בַּאֲוִיר הַקָּפוּא שֶׁמֵּעַל הַמִּשְׁעוֹל, מוּדָעוּת

 

שֶׁאֵין לָהּ דָּבָר לְהַרְוִיחַ, שֶׁמַּמְתִּינָה לִכְלוּם,

שֶׁאוֹהֶבֶת אֶת עַצְמָה

 

*

אֵינִי יָכֹל אֲפִלּוּ עַתָּה

לְהִנָּתֵק לְגַמְרֵי

מֵאוֹתָם גְּבָרִים

 

שֶׁנִּצַּבְתִּי לְצִדָּם בָּעֶמְדָּה, בְּאָהֳלֵי סָפַארִי,

בְּבָתֵּי חוֹלִים וּבִסְכָכוֹת, וְנֶחְבֵּאנוּ בַּתְּעָלוֹת

שֶׁל דְּרָכִים אֲרוּרוֹת בְּאֶרֶץ הֲרוּסָה,

 

בָּהֶם גְּבָרִים רַבִּים

מֻכְשָׁרִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי –

 

מוּיקוּט וְהַסַּמָּל

שֶׁשְּׁמוֹ הִילִי

וְגַם הַסֶּגֶן הַהוּא –

 

אֵיךְ לִשְׁכֹּחַ זֹאת? אֵיךְ לְדַבֵּר

בְּרִחוּק עַל "הָאֲנָשִׁים"

 

שֶׁהֵם הַכֹּחַ הַזֶּה

שֶׁבֵּין קִירוֹת

הֶעָרִים

 

שָׁם מְכוֹנִיּוֹתֵיהֶם

 

מְהַדְהֵדוֹת כְּמוֹ הַהִיסְטוֹרְיָה

בְּמוֹרָד שְׂדֵרוֹת מְקוּרוֹת

בָּהֶן אִישׁ אֵינוֹ מְסֻגָּל לְדַבֵּר.

 

 

*

בְּהִירוּת

 

בְּמוּבָן שֶׁל שְׁקִיפוּת

אֵינִי מִתְכַּוֵּן שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה יָכֹל לִהְיוֹת מֻסְבָּר.

 

בְּהִירוּת בְּמוּבָן שֶׁל דְּמָמָה.

 

 

 

מוריס מטרלינק, חיי הדבורים, מצרפתית חיים אברבאיה, הוצאת הדר 1988 [1901]

1. "זה מכבר חדלתי לבקש בעולם זה פלאים נעלים יותר מן המציאות עצמה".
2. "הביבליוגרפיה על הדבורים נרחבת עד מאוד". (מצחיק)
3. הכחול הוא הצבע החביב ביותר על הדבורים.
4. "כשהיא מבודדת, אפילו מובטחת היא במזון בשפע ובטמפרטורה נוחה ביותר, סופה לגווע מקץ ימים ספורים, ולא מחמת רעב או קור כי אם מעקת הבדידות. [הכוורת מעניקה] לה איזה מזון סמוי, אשר לו היא זקוקה ממש כמו לדבש".
5. יש תפקידים בכוורת. למשל: מאווררות שמנפנפות בכנפיים לקרר את המלכה בימי חום, בנאיות, אוגרות צוף, כימאיות (שמזריקות חומצה משמרת לדבש), מפנות-מתים, שומרות.
6. יש מועד בו כמעט כל הכוורת – "הדור הישן" – מניח לפתע לדור הבא את כל נכסיו ואת כל פירות עמלו ועוזב למקום אחר. איש אינו מצווה עליהם. אבל יום אחד זה קורה.
7. 60-70 אלף דבורים מתוך אוכלוסיה כוללת בת 80-90 אלף שבכוורת כולה נוטשות בשעה אחת את הכוורת. זה לא קורה בגלל מצוקה.
8. רק זכר אחד מבין כמה אלפים מפרה את המלכה.
9. יש שירים שונים לדבורים. שיר תהילה למלכה, פזמוני שפע, קינות כאב, זעקות מלחמה…
10. הדבורים שעוזבות את הכוורת לוקחות עמן דבש לחמישה-שישה ימים וממנו הן מפיקות בהמשך את השעווה הדרושה להקמת מבנים חדשים. כ"כ הן נוטלות עמן פרופוליס לאיטום.
11. הדבורים אוהבות חושך. היציאה לאור (לפרחים) היא חריגה עבורן (לדמיין את המעבר).
12. אין שיתוף פעולה בין קהילות דבורים. אין עזרה הדדית ואין אף קריאה לעזרה.
13. הדבורים יעדיפו למות במקום חדש ובעייתי (קר למשל) מאשר לחזור לכוורת שאותה פינו כמתואר לעיל.
14. הדבורים מתנזרות מן השינה.
15. שמחת הדבורים ביום המעבר. מעין יום חג בו לדבורה "אין שום קניין" ולכן היא לא תוקפת ביום הזה.
16. יש דבורים שתפקידן לנקות את הצואה של המלכה.
17. אם המלכה נעלמת הכוורת מתפרקת תוך כמה שעות. לוקח זמן לשמועה להתפשט, אבל כשזה קורה, אם המלכה לא תחזור תוך זמן מסוים, הכוורת כולה בדיכאון. אם תחזור המלכה יקבלו את פניה בהתלהבות ובליטופים, והסדר יחזור על כנו במהירות.
18. גם אם המלכה מתה או נעלמת אך יש תקווה ליורשת, הכוורת תמשיך להתנהל מכוח אותה תקווה. (הדבורים יודעות לקוות)
19. "כבר אירע למגדלי דבורים כי מצאו על חלת כוורת מלכה נהדרת באביב ימיה, ואילו בירכתיים, בפינה אפלה – את 'האדונית' הזקנה… והיא כחושה ונכה… בדרך זו מבטיחות הדבורים (למלכה) הישישה מעין פרישה צנועה ושקטה".
20. "אולם מדי רגע אנו [בני האדם] משבשים את חוקי הטבע שוודאי נראים להן בלתי ניתנים לערעור. אנו מעמידים אותן, יום-יום, במצב שאפשר להשוותו, לגבינו, כאילו בטלו סביבנו לפתע חוקי הכובד, המרחב, האור או המוות".
21. דבורה אף פעם לא תעקוץ מלכה, גם לא מלכה פולשת. אם בני אדם מכניסים מלכה זרה לכוורת הדבורים לא יידעו מה לעשות. מצד אחד הן חייבות להגן בכל מחיר על מלכתן, ומצד שני אסור להן לפגוע במלכה זרה. לכן הן "עוטפות" את המלכה הפולשת בהמוניהן בבית כלא חי עד שהיא מתה ברעב או נחנקת, אלא אם כן המלכה ה"חוקית" רוצה להילחם בה. אבל מרגע שה"חוקית" נכנסת לקרב, הדבורים שהן הנתינות שלה לא ייתנו לה להימלט ממנו.
22. אם נכנס לכוורת חרק זר והוא מומת אבל אי אפשר לסלק את הפגר הן עוטפות אותו הרמטית בקבר עשוי שעווה ופרופוליס.
23. "היכן משכנה של אותה תבונה, השוקלת היטב כל-כך את ההווה ואת העתיד, ואשר לדידה מה שאינו בתחום הראייה משקלו רב מכל אשר ניתן לשוּרו בעין?".
24. (כל זה, והרבה יותר מזה, ב"רקע" של כפית הדבש שאכלתי היום).
25. מעולם לא נצפו דבורים מאבדות את עשתונותיהן ומתחילות לבנות מבנים יוצאי דופן באופן מקרי. בכל צורת כלי שמכניסים אותן אליו בני האדם הן מוצאות את הדרך האופטימלית לבנות בית. הן מגיעות מכוורת ישנה ומוכרת אל ארץ לא נודעת אחרי שהותירו אחריהן הכול, ומתחילות לבנות מאפס את העולם. ובהצלחה, תמיד.
26. "אין דבר שרירותי יותר מהבחנות… בין האינסטינקט לבין החוכמה [האנושית]".
27. דבורה כלואה בבקבוק תנסה לצאת דרך הזכוכית אם היא מופנית לאור, כי היא לא מבינה מה זה זכוכית אבל יודעת היטב ש"אור=החוצה".
28. דבורים לא מפחדות משום דבר, זולת עשן.
29. 12,000 ריסי מישוש בכל מחוש, 5,000 חרירי הרחה בכל מחוש.
30. כשדבורה מוצאת דבש היא לא אוכלת אותו לקיבה ה"אישית" שלה אלא שמה אותו בזפק מיוחד, שהוא קיבה קולקטיבית. היא תעוף מסביב למקור הדבש, תזכור את מיקומו, תחזור לכוורת, תפרוק את המטען, ותחזור שוב ושוב כל כמה דקות, כל עוד יהיה שם דבש – ללא הפוגה וללא מנוחה.
31. "משמגיע אתה לנקודה מסוימת בחייך, מרגיש אתה שמחה רבה יותר לומר דברים הקולעים לאמת מאשר דברים עושי רושם".
32. "איננו יודעים עדיים בכוחה של איזו אלכימיה נהפך הדבש לדונג".
33. הן עובדות בתיאום משני צדדים של קיר שהן בונות כאילו יכלו לראות דרכו.
34. "אולם מלכת הדבורים, למי היא מצייתת?".
35. המלכה יודעת מראש את מין הביצה שהיא מטילה ולפי זה ממקמת אותה בתא המיוחד לזכר או לנקבה.
36. אחרי מעוף הכלולות של המלכה עם הזכר היא עוקרת ממנו את תאי הזרע – 25 מיליון מספרם, ושומרת אותם בגופה, כ"בנק זרע". עד למעוף הכלולות היא יכולה ללדת רק זכרים. לאחר מכן היא יכולה להחליט על מין היילוד.
37. כשדבורה בוקעת מה"ביצה" מגישים לה מיד דבש ראשון ומנקים אותה. היא מיד ניגשת לתאי הזחלים האחרים שלא בקעו ומנופפת בכנפיה כדי לחמם את אלו שעתידים ללדת.
38. יש לדבורה-זכר רגילה 13,000 עיניים. לנקבות 4,000.
39. תעלומה – כיצד הדבורים מוצאות פתח זעיר של כוורת במרחב עצום ממדים. אפילו אם מרחיקים אותן מהכוורת "בעיניים קשורות" (בקופסה) מרחק של 2-3 ק"מ לרוב יימצאו את דרכן בחזרה.
40. אם שתי "נסיכות" (מלכות מיועדות) בוקעות יחד, מתחיל ביניהן מיד קרב לחיים ולמוות. אבל הן נאבקות כך שלעולם לא ימותו שתיהן (בעקיצה הדדית).
41. כל הזכרים מתים בטבח של הדבורים הנקבות כמה ימים לאחר מעוף הכלולות.
42. המלכה יוצאת למעוף הכלולות יציאה ראשונה בחייה מן הכוורת. היא עפה לאחור כדי לזכור את המקום ממנו יצאה.
43. כעשרת אלפים מיני צמחים ייעלמו מהעולם אם לא יהיו בו דבורים. מובן שהנזק לא ייעצר במינים אלו, שהרי "הכול משתזר בעולם המסתורין הזה".
44. "אל נא נענה נפשנו לדעת מי יפיק תועלת מן הכוח המצטבר [מכוחנו המחשבתי, בכתיבה]. הדבורים אינן יודעות אם תאכלנה את הדבש אשר תלקטנה. גם אנו – נעלם מאתנו מי יפיק רווח מן הכוח הרוחני שאנו משקיעים ביקום".

כַּמָּה מֶטְרִים מִכָּאן –
טַוָּסִים, אִצְטְרֻבָּלִים