מתחת לשולחן

עמוֹס עוד עובד בפלנטריום. מדי בוקר הוא יורד עם תיקו האדום בתחנה הסמוכה ומכווץ את פניו מפני אור השמש. גם בימים מעוננים, מכוח ההרגל אולי, מתכווצים פניו לרגע כשהוא יורד אל המדרכה.

הוא חולף בַּשביל ונכנס אל המבנה דמוי הכיפה. עד להגעת הילדים הראשונים הוא מוודא שהמושבים לגמרי נקיים, שהשלטים במסדרון-החושך המוביל לכיפה מוארים, שהירח מסתובב כהלכה, לא מהר מדי ולא לאט מדי. אחת לכמה זמן הוא נעצר, כי ילדים נוגעים בו או כי הסוללות נגמרות. עמוס היה מעדיף לחבר את הירח ישירות לחשמל, אבל עוד לא מצא את שעת הכושר כדי להעלות את העניין בפני המנהל, לביא.

רק ילדים באים לפלנטריום. לעמוס אין. הוא אומר לעצמו שאלו הילדים שלו, כולם, כל השנים האלו, שהוא פותח להם את הפתח החשוב. למעלה, לצדדים. אבל מדי שבועיים או שלושה תוקף אותו מין דיכאון, וכשהילדים מביטים למעלה במצגת של הכוכבים והשמיים הוא נועץ עיניים ברצפה וחושב, למשל, שֶמה זה משנה שהעולם גדול כל כך אִם. את סוף המשפט הוא לא יודע להגיד. ולפעמים כשהוא מרים את העיניים כבר אין שם אף אחד.

אמו של עמוס גרה ברמת אביב, קומה גבוהה, בבניין שגר בו פעם פֶּרֶס. בדרך למטבח שלה הוא נעצר לפעמים בספריית מדעי הרוח שבאוניברסיטה. הוא מתייצב מול מדף ספרי השירה ומול מדף הזֶן-בודהיזם. הוא מתרעם על ריבויים של הספרים. אבל הסימניות היפניות והסיניות מושכות את לבו. הוא מנסה להעתיק את הסימניות בעט אל המחברת. "כל כך הרבה ספרים", הוא מתפלא. משוררים, משוררות. לא מזהה את השמות. הוא שולף ספר באקראי ומעלעל. אם הוא מוצא לו שיר יפה הוא מצלם אותו בהגדלה. השיר יוצא לו חם מן המכונה, ועמוס שם אותו בתיק. בבית יתייק אותו בקלסר המיוחד שהוא פתח למטרה זו. במשך השנים אסף שישים-שבעים שירים יפים. כל יום כיפור הוא מתיישב, קורא את השירים כולם. הניירות הישנים כבר מצהיבים מעט.

אמו נותנת לו קציצות. עמוס מנסה להיות צמחוני כבר שלושים שנה. לפעמים, בפלנטריום, כשהמוסיקה עולה והעוּגב מרעיד את הקירות הקמורים הוא כמו רואה את הגלקסיות פעם ראשונה. או-אז הוא נודר שלא יאכל יותר בשר. ויסרב לה ולקציצותיהּ. ופעם באמת נכנס והתיישב ולא נגע בהן. מלמל שצמחוני, ראשו תקוע באדי הרוטב. לבו הלם. אמו פתחה עיניים, נבהלה. לצמחונים יש ריח רע והם חיוורים ונרגזים. היא, פעם, בקיבוץ, הכירה צמחוני אחד שהתאבד בירייה. או טבעוני.

עמוס מביט בילדים המביטים אל הכיפה החשוכה. היה רוצה לומר להם דבר-מה, האם הם מבינים את מלוא המשמעות, את עומק החלל, את גודל העולם, את כל הזמן המצטבר, את נפלאות המנגנון. היה רוצה לחוש בפליאתם זורמת עד אליו, היה רוצה להתפלא כמותם. אבל אחרי חמש עשרה שנה בעבודה הזו הוא מנמנם כשיורד החושך. הכוכבים, השביטים, האור וטבעות-שבתאי – כל אלו מוּכּרים לו בעל פה עד שבלילות הוא מזהה במקומות החשוכים בשמי העיר את כל הכוכבים שאמורים היו להיות שם, בהתאם לתצוגה. אך השמיים מרוחים לכלוך.

אבל קורה, כשילד מתפעל בקול, אחת לכמה חודשים, הוא מתעורר מנמנומו, פוקח שתי עיניים, מחפש אחרי הילד ומרים ראשו לראות מה בדיוק ראה שם. ואז הוא כמו רואה את הכוכב לראשונה. פעם קרא לילדים שיר לא ארוך מן הקלסר שלו לפני ההפעלה של הגלקסיות והמוזיקה. הילדים הקשיבו אבל תוך כדי קריאה כיבה עליו לביא את האורות. מאחוריו עלה, חורק, חצי ירח.

אמו הגיעה פעם במפתיע. בלי להגיד לו היא קנתה כרטיס. אחרי התצוגה ניגש אליה, מבוהל. חשב שחיזיון תעתועים. "הלך לי הצוואר", נזפה. "המושבים כאן לא נוחים, והמזגן חזק מדי. ישר לתוך הראש".

בספרייה עמוס נרדם מעת לעת. ספרי הזן והשירה תחת ראשו, פיסות נייר בעמודים שהוא יגדיל ויצלם. מחלונות הספרייה, כשהוא ניעור, חולפות סטודנטיות, והן יפות וצעירות עם תיקיהן והספרים. והוא היה רוצה להיות סטודנט גם הוא. ללמוד איתן ואז לשכב איתן בשמש מול הספרייה. בתור למכונת הצילום הוא מגניב מבטים אל העומדות לפניו בתור, אלומות של אור צהוב חזק פורסות אותן לרוחב. ופעם מישהי הציצה לו בשיר שהוא צילם בהגדלה כשיצא מהמכונה, קראה מהר ואז אמרה לו, "איזה יופי, וואוּ". והוא לחץ ביד רועדת על כפתור המכונה, ועותק חם שני נפלט, והוא נתן לה. אחר כך הסתובב בספרייה שעה ושעתיים, אך לשווא.

בתיקייה של עמוס יש אולי שמונים שירים וכמה דפים של קליגרפיה סינית. הוא נושא אותה בתיק שלו תמיד אבל פותח לעתים רחוקות. היה רוצה לתת את הקלסר למישהו. לא לאישה דווקא. אילו היה לו חבר קרוב, או בן, או בת, היה נותן להם. שיצבעו סביב לאותיות. הוא כבר יודע בעל פה. השיר הראשון שבקלסר הוא של המשורר נֹחַ נפתוּלסקי. עמוס מדלקם אותו לפני השינה, לפעמים, כקריאת שמע שעל המיטה, שפעם היה אומר בקומה העליונה של מיטת הקומתיים:

יוֹמוֹ שֶׁל חֲנִינָא שׁוֹקֵעַ חִוֵּר.
עַרְבִית הֶעֱנִינָה הַיּוֹם הָעוֹבֵר…

והוא עוצם עיניים בחוזקה וממתין לשינה שתחטוף. בהקדמה לספר הוא קרא כי משורר זה הוא שגילה את השושן הצחור בארץ ישראל, וכי גילוי זה הִכה בשעתו הדים בעולם הבוטניקה. "אהרן אהרונסון מסר בשנת 1907 כי לא הצליח לגלותו", זוכר עמוס כבר בתוך השינה כמעט, "אבל בשנת 1925 גילה נֹחַ נפתוּלסקי בְּצַל-קשקשים בודד של Lilium Canditum בדפנות בור עמוק וחבוי בין שיחי החורש שבין פקיעין וחורפיש". עמוס החליט כי בחופשה הבאה ייסע לפקיעין ויטייל ברגל. ברגליו ידרוך את השבילים. ועד חורפיש יבוא ויעלה. ודאי יש שם מבצר עתיק. אולי ייסע עם אמא, ייקחו מונית. מה יש, רק פעם בחיים, יפתח באמצע הדרך את הקלסר והיא תציץ מעבר לכתפו ותקרא אתו בשירים והוא יאמר לה שזה הוא כתב הכול, שזה סִפרו. פתאום הוא לא בטוח אם היא חיה או כבר מתה. פתאום נראה לו שהיא מתה כבר לפני כמה ימים. ובאמת היא מתה, הוא אומר בקול. הוא לא יודע איפה היא נמצאת, פקיעין.

לעת עתה הוא נרדם על מיטתו, בחדר בו גדל, בצהרי יום הכיפורים. קשר את האופניים בחצר, היכן שהיה קושר אותם כשהיה ילד. מנעול ישן מילדותו עוד מחובר אל הצינור. שכח כבר ששכח את המפתח כשהיה קטן, ולא הייתה ברירה, קנו מנעול חדש, פירקו את הגלגל כדי לשחרר את האופניים. אביו כמעט השתגע בגלל זה. איך מאבדים מפתח. אני אף פעם לא איבדתי דברים. כשימצאו את המפתח הישן, בתוך קופסה אצל אמו, כבר לא יהיה מי שיידע מה הוא פותח. אבל לא-לא, הוא נזכר, ולרגע עולה בו אושר, שירדים אותו מיד, כשהיינו ילדים כלל לא היו קושרים. כן, כל השרשרות הגיעו מאוחר יותר. מבעד לרשרושי העיתון העולים מהחדר הסמוך, בתוך ריח הרוטב של הקציצות העתיקות של אמו, הוא שומע מהחצר את הברז המטפטף שהיו שותים ממנו, הוא ואחותו. הוא שוכב במיטתם הישנה, מיטת הקומתיים, מעל ראשו הקרש הרחב, והוא חולם את חלומו החוזר, איך מישהו עולה ומטפס בלילה ופותח את כיפת הפלנטריום ונִגלים הכוכבים.

6.10.08

פורסם בכתב העת "קצה", גיליון 1, חורף תש"ע, בעריכת חביבה פדיה

כָּל הַמַּיִם הָאֵלֶּה שֶׁמְּבַזְבְּזִים וְשֶׁזּוֹרְמִים,
בְּבָקְרֵי הַחֹרֶף, בְּהַמְתָּנָה לְמִקְלַחוֹת קָרוֹת,
בְּעָרִים גְּדוֹלוֹת, בְּבִנְיָנִים בְּנֵי מֵאָה קוֹמוֹת וְיוֹתֵר

 
דָּבָר לֹא פֻּעֲנַח. אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל הִסְתַּכְּלוּת
הָרְמָזִים וְכָל הָעֲקֵבוֹת הוֹבִילוּ אֶל רֹאשִׁי בִּלְבַד.
כְּמוֹ הַמַּיִם שֶׁזּוֹרְמִים מִתַּחַת לְרַגְלַי חָלַף בִּי מַשֶּׁהוּ. לֹא יָכֹלְתִּי לְעוֹצְרוֹ.
בְּנַעֲלוֹ שֶׁל הַפְּרוֹפֶסוֹר מוֹרִיאַרְטִי הֻטְמְנָה סַכִּין שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִצְפוֹת אֶת קִיוּמָה.
כְּשֶׁהַדְּבָרִים נָגְעוּ לִי, דַּוְקָא אָז הִבַּטְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר.
מֵהִסְתַּכְּלוּת בַּטַּנְקִים הַנֶּעֱרָכִים אֲנִי מַסִּיק כִּי יֵשׁ סִכּוּי לְמִלְחָמָה.
מִלוֹנדוֹן וְעַד הֵנָּה מוֹבִילִים עִקְבוֹת בַּבֹּץ וּמִדָּתָם הִיא כְּמִדַּת רַגְלִי.
כֵּיצַד הֻצַּבְתִּי כָּאן וַעֲבוּר מַה אֵינִי יָכֹל כְּבָר לְהַגִּיד. כְּלוֹמַר
נִכְשָׁלְתִי בִּמְשִׁימָה שֶׁאַף לְהַגְדִּירָה אֵינִי יָכֹל.
אֲנִי מַקִּישׁ בְּמִקְטַרְתִי עַל מַעֲקֶה הַגֶּשֶׁר וּמַשְׁלִיךְ אוֹתָה אֶל הַגַּלִּים.
חוּט שֶׁל עָשָׁן נִמְשָׁך מִמֶּנָּה בְּמוֹרָד הַזֶּרֶם כְּמוֹ מִסְּפִינָה. כְּמוֹ מִתַּנּוּר.
כֹּחוֹת גְּדוֹלִים לְאֵין שִׁעוּר נָעִים עַתָּה אֶל יַעֲדָם.
 
 

ניל שוּבּין, בספר המעניין-מאוד-לפרקים "הדג שבתוכנו", שראה אור בעברית ממש לפני כמה ימים כותב על המעבר של יצורי המים ליבשה לפני כ-375 מיליון שנה. החצי דגים חצי זוחלים האלו הם אבות-אבותינו. שובין גילה אחד מהם שמכונה טיקטאליק. הוא מסכם בקיצור את האפשרויות האבולוציוניות שעמדו בפניהם: "האסטרטגיות להצלחה בסביבה כזו מובנות מאליהן: להיות גדול, להיות משוריין – או לצאת מהמים. אבותינו הקדומים כנראה התחמקו מן הקרב" (תרגום עדי מרקוזה-הס, ידיעות ספרים).

 

 

 

מעניין לחשוב על זה גם בהקשר אנושי ועכשווי. כלומר, על שלושה טיפוסים של אנשים או של התנהגויות טיפוסיות: המגדיל את עצמו (למשל על ידי מכונית גדולה, בית גדול, כסף, כבוד, טריטוריה); המשריין את עצמו (חומות, שוערים, תוכניות טלוויזיה החוצצות בינך לבין המציאות). אלו המקרים השכיחים, וקשה להבחין ביניהם לפעמים מפני שהגדלה היא לפעמים גם שריון, ושריון הוא לפעמים תוספת גודל. כך מתנהל העולם של "הַמַּכִּים וְהַמֻּכִּים" (כדברי אבידן). הסוג השלישי הוא היוצאים מן המים. היציאה מ"המשחק" של "אתה תפתח שיניים אז אני אפתח שריון ואם אתה תפתח שיניים ארוכות יותר אז אני אפתח שריון עבה פי שניים" וכו' היא צעד מסוכן, אבל אם להמשיך את קו המחשבה האבולוציוני, הוא יוצר שינוי ופריצת דרך. זו אולי העמדה של האמנים. יציאה והשתנות. לפחות אמנים מסוג מסוים, כי יש גם אמנות שנובעת מרצון "להיות גדול" או "להיות משוריין". אולי היא אפילו הרוב.

אלא שכמו הדגים הנ"ל, היציאה מהמים היא אל מקום אחר. וגם שם יהיו יצורים גדולים ויצורים משוריינים, וגם משם יהיה אפשר לצאת. אין לזה סוף. תנועת היציאה המתמדת הזו, שאינה אל מחוץ לעולם אלא אל נקודה בה תהיה נקודת תצפית טובה יותר על העולם ומאבקיו. נקודה שאינה מנותקת אבל אינה מוכרעת בידי העולם (אפילו לא באיומי נשק גרעיני). זוהי יציאה מתמדת אבל אפשר לתארה גם ככניסה מתמדת באותה מידה. הכניסה המתמדת הזו היא מה שאנו מכנים "היצירה".

מייקל בקסנדל, בספרו הקטן והנהדר על אמנות איטליה במאה ה-15 כותב כי כשקוראים חוזים בין לקוחות לציירים לאורך הקואטרוצ'נטו באיטליה מבחינים בתופעה מעניינת: החוזים מתמקדים בתחילה באיכות החומרים והצבעים (בעיקר הזהב והאולטרמרין) שעל הצייר להשתמש בהם, וככל שעוברות השנים הופכים החומרים לעניין שולי והדגש החוזי נהיה על האיכות האמנותית, על איכות מעשה הציור. אולי זה נובע מהשינוי בתפיסת האמנות והאמן (מבעל מלאכה לאינדיבידואל). ככל שעוברות השנים, הלקוח מתרברב לא בכך שקנה כחול יקר העוטף דמות קדושה, אלא שפנה לאמן מעולה. וכך, הזהב מרִקעי הציורים, מורשת ימי הביניים, החל לנדוד אל מסגרות הציורים ונהיה "שקוף", צדדי, קישוטי – על סף הציור.

אולי בגלל העניין של ציירי הרנסנס עם הצבע הכחול חשבתי על זה לאור "אוואטר" והפרסומות שהתפארו ב"לא תאמינו כמה אמיתי זה נראה". באופן מוזר חזרנו כביכול למצב של ראשית הרנסנס, בו הטכנולוגיה – ה"חומרים" של עידן המחשב – חשובים בהרבה מאשר יצירת האמנות עצמה. סרט יכול להפוך לרווחי ביותר מאז ומעולם למרות פשטנות קיצונית של תסריטו ותמונת העולם שלו (שבמקרה זה היא "שמאלית", ובסרט אחר תהיה פשיסטית. האם הסרט לא היה הרבה יותר משכנע אילו, למשל, היו כמה "בוגדים" בקרב האנשים הכחולים, משתפי פעולה עם הצבא הפולש? אבל זה היה הופך את הסרט לטיפה יותר מורכב, וזה לא טוב להכנסות), והכול בגלל ה"צבע הכחול המשובח" ואיכות התלת-מימד, שעכשיו אינו עולה 4 דוקאטים אלא כמה מיליוני דולרים.
 
 
 

דוקטור האריס האקים, המנהל אחראי לבקר וחלק נהול חשבונות של בנק של אפריקה, אואגאדואגוא בארקינה פאסו מערב אפריקה עם כבוד מגיע ורואה.

החלטתי להתקשר אליך בפעולה עסקית עסק שתהיה מאוד מועילה לאנחנו בסוף פעולה העסקית. במשך החקירה שלנו ומבקר בבנק הזה, המחלקה שלי מצאה סכום מאוד ענק של כסף שייך לבן אדם מת שמת בהתרסקות מטוס יולי 2000 והקרן היתה מתנמנמת בחשבון שלו עם הבנק הזה עם כל תביעה של הקרן בפיקוח שלנו או מהמשפחה שלו או יחס לפני התגלית שלנו לזה דאואלופאמאנט.

הכמות האמורה היתה את איטין מיליון דולרים של ארה"ב .($18000.000.00 ) בינתים כל הסידור השלם לשים את התביעה מעל הקרן הזאת כ/כפי שקרובי המשפחה הים למתים; משיגים את האישור הדרוש ומעביר את הכסף הזה לחשבון של פוריאגן נשמו במקום והנחיות והצטרכו מידע יהיו העברה אליך כאשר אתה תסמן את העניין שלך ונכונות לעזור לנו וגם תרוויח את העצמי שלך להזדמנות עסק הגדולה הזאת.

ינפאכט שאני הייתי יכול לעשות את העסק הזה לבד אבל בגלל העמדה שלי בארץ הזאת כ/כפי שפקיד ממשלתי (בנקאי), אנחנו לא מורשים להפעיל חשבון של פוריאגן והיינו לבסוף מרימים גבגבת עין בצד שלי במשך הזמן של העברה באכואס אני עובד בבנק הזה.

זה הסיבה מדוע זה ידרוש מפלגה שניה או ברנש שקדימה יטעון כ/כפי שקרובי המשפחה לבנק וגם יציגו חשבון של פוריאגן איפה הוא יצטרך שהכסף יהיה העביר מחדש לתוך בבקשה שלו כ/כפי שזה יוכל להיות אחרי אימות מגיע והבהרה על ידי ענף הכתב של הבנק איפה הכסף יישלחו מלחשבון שלך של בנק של הציון.

אני לא אכשל להודיע לך שפעולה העסקית הזאת היא 100% ללא סיכון. במסקנה חלקה של פעולה העסקית הזאת ; שאתה תהיה רשאי ל30%OF הסכום הכולל כ/כפי שהנאה ; ווהילא5% סידרה הצידה לטפל בהוצאות שיוכלו להתעורר במשך הזמן של העברה וגם חשבונות טלפון ; ווהילא65%Wיל בשבילי.

נא לאתה היית את אדויכאד להחזיק סודי ביותר כ/כפי שאני עדיין בשרות ומתכון לצאת לפנסיה ממשרת אחרי שאנחנו מסיקים את העסק הזה עמך. אני אצפה במצב השלם כאן בבנק הזה עד שאתה תוודא את הכסף בחשבון שלך ותשאל אותי לבוא למטה לארץ שלך לשארינג שבא לאחר-מכן של הקרן לפי אחוזים מקודם סימנו ובהמשך השקעה, או בארץ שלך או כל ארץ שאתה עצה אותנו להשקיע.

כל מידע הכרחי חיוני ואחר יישלח אליך כאשר אני אשמע מ.

 

[הצעה עסקית שהגיעה היום, תרגום בבילון 8]

לא, אי אפשר לראות עליו שהוא היה – שהוא היה והוא עדיין – מין ציפור קטנה ועגולה, ציפור שיר כנראה אבל אולי ציפור לא-שיר, לא במבט ראשון, לא במבט חטוף, קשה לראות את המקור שהוא תוחב לפלומתו, קשה לראות את הכנפיים שהוא בזמן שהוא לא שר כונס; קשה לראות את המעוף הזה, הרי הוא עף קרוב לכביש, לסוליות – כמו תִּיקָן-מַלְאָךְ, למען האמת, וגם נראֶה כמו תיקן, זה ג'וק למען האמת, קשה לראות. לכן לא מביטים ולא רואים.

 

24.1.2010