בכתבה ב"גלריה" מהיום כתבה מיה סלע על "העשור הרזה של הספרות הישראלית". כתבה דומה פורסמה לפני כמה ימים ב-ynet (עמיחי שלו). אני מכבד ומעריך את עבודת שניהם, ומתוך כבוד זה מביע אי הסכמה נחרצת לדבריהם. אני מניח שעוד צפויות לנו כתבות וסיכומי עשור בכל אמצעי התקשורת. אני מקווה שהן יהיו, בניגוד לשני הטקסטים האלו, מטעם אנשים שעקבו בקפדנות אחר הספרות בעשור האחרון.
"העשור הרזה של הספרות הישראלית"? בעדינות הייתי מתקן: ההיפך הוא הנכון. העשור האחרון היה אחד העשירים שידעה הספרות הישראלית מזה זמן רב – לפחות מאז שנות השמונים. אולי יהיה מי שקרא עד כאן שיתרגז ויחשוב שאני מדבר על עצמי ועל מה שכתבתי. זה לא נכון, ואני מקווה שהדברים הקצרים שאכתוב כאן יישפטו לאור מה שיש בהם.
אופייני לשתי הרשימות הנ"ל שהן לא מתייחסות לשירה. הן מדברות על ספרות בלי לומר מילה על שירה, ודי בזה כדי לפרק אותן מבפנים כמגדל קלפים. העשור האחרון היה עשור נפלא לשירה. מכאן צריך להתחיל הדיון. אין צורך בלגיונות של משוררים ושל ספרים טובים כדי לקבוע זאת – ונכתבה המון שירה מעולה בעשור האחרון בישראל. העשור האחרון ראה ספרים של יעקב ביטון, אלי אליהו, אלכס בן-ארי, שרון אס, ישראל אלירז, אורית גידלי, דנה אמיר, תומר ליכטש, זלי גורביץ, חביבה פדיה, שני ספרים של הרולד שימל ("קש" ו"קצידה") וספרו האחרון של מאיר ויזלטיר, לצד רבים אחרים, לצד שירים בכתבי עת – רק היום קראתי מחזור נפלא של משוררת שלא הכרתי בשם תהל פרוש ב"מטעם", שעומד בכבוד מול איזה משורר שלא תרצו מהקאנון שכולם כבר מכירים. איני ניגש למדף הספרים כדי להאריך את הרשימה, וכותב רק מהזיכרון ומהר. אבל איך אפשר, אלוהים אדירים, לכתוב על עשור בו הופיעו "אינה דדה", "הלא יאמן פשוט ישנו", "נתיני השמש" – ואלו רק שלושה ספרים שקופצים לראשי – מילים כה בלתי-נדיבות? ושוב, כיצד אדם "מסכם עשור" ב"ספרות" ולא אומר מילה על שירה? ומה עם כמה תרגומי מופת (טלי קונס ויונתן ניראד לזבאלד, טל ניצן לפיסארניק, משה דור לבליי, וינפלד למילוש והרברט) – האם תרגום אינו חלק מן "הספרות"?
כותבת מיה סלע – ומצער לקרוא זאת מפיה של מבקרת ספרות, ש"להצביע על דור ההמשך קשה יותר מבעבר, אולי משום שהסופרים היום פחות מעורבים בעניינים שעל סדר היום, וקולם כמעט לא נשמע. כבר אין שילוש קדוש כדוגמת עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן, שאליו נושאים עיניים". גם אם נניח ש"נושאים עיניים" לאנשים אלו, וגם אם נניח שהסופרים ה"צעירים" (אני בן 40 בפסח – זה עדיין נחשב צעיר? יובל שמעוני בן 55, זה "דור המשך"?) אכן "פחות מעורבים", האם זהו הקריטריון לשיפוט ספרותי? האם סופרים כמו יואל הופמן ויובל שמעוני שבהחלטה עקרונית אינם "מעורבים בעניינים שעל סדר היום" הם סופרים שקשה "להצביע עליהם"? הרי מעורבותם של הסופרים היא בכתיבת הספרות שלהם, ועליה צריך להצביע – לא על נאומיהם בעצרות של "שלום עכשיו" או הופעותיהם בטלוויזיה או במוספי החג.
בפרוזה ההחמצה של שתי כתבות הסיכום משוועת אפילו עוד יותר. העשור האחרון לא רק שלא היה "עשור רזה" לסיפורת אלא ההיפך הגמור הוא הנכון. זהו אחד העשורים המעניינים ביותר בכל תולדות הספרות העברית. ואני שב ומדגיש שאין לי שום עניין "לתפור" לעצמי הקשר ולדבר על עצמי במסווה. יכול להיות מאוד שכל מה שכתבתי היה בלתי מוצלח ואפילו כישלון, אבל איני מדבר על "כישלון" או "הצלחה" אלא על ניסיונות ספרותיים, על התרחשות ספרותית. מכל מקום, בעשור האחרון פורסמו "מה יש לך, אסתר" של שבא סלהוב; "מרכז בעלי מלאכה" של עינת יקיר; "עמרם-מוטי-סיגל" של אסף שור; "קוריקולום ויטה" של יואל הופמן; "קול צעדינו" של רונית מטלון; "הנה אדם" של יצחק לאור; "ובזמן הזה" של אריק גלסנר; "צדוק בנפתולי התשוקה" של דרור פויר; ספר החתולים של חביבה פדיה; ספרים של שמעון אדף, אילת שמיר, אמנון נבות, סמי ברדוגו יוסי סוכרי ושרה שילה; ורק לא מזמן יצא הספר של יורם נסלבסקי וספרה החדש של לאה איני שלא קראתי עדיין אך הדיון סביבו מעיד כי יש בו בוודאי עניין גדול; ואפילו "חדר" של יובל שמעוני פורסם על סף העשור ויכול להיכלל בתוכו מבחינה פואטית, וכמוהו גם "גילוי אליהו" של ס' יזהר ו"אוקטובר – יומן מלחמה" של יורם קופרמינץ. יש עוד ועוד. בניגוד למסכמי העשור איני מתכוון ליצור מצג שווא לפיו קראתי כל מה שפורסם, אבל קראתי די כדי לדעת שהתלונה על חולשת הספרות היא מופרכת לחלוטין.
מובן שיש ברשימה שהצגתי כאן ספרים טובים יותר ופחות. אין בה ספר שאין בו פגם כי אין ספר בלי פגמים (המבקרים המדברים על "יצירה טובה אך לא נטולת פגמים" מצחיקים אותי. גם בספר "בראשית" יש "פגמים"). ואין טעם להתחיל להתדיין ולטעון שספר זה או אחר מן הרשימה החטופה הזו הוא "לא טוב" או "כן טוב". לא זו הנקודה. גם הספרים מרשימה זו שאולי כשלו, במעט או בהרבה, הם ספרים מעניינים, חשובים, בעלי נוכחות, בעלי פעולה בעולם הספרות. אף אחד מהם אינו מובן מאליו על רקע מציאות השוק ותרבות המקום באופן כללי. כלומר, ברור מעל לכל ספק כי אנו עדים בעשור האחרון כאן להתרחשות ספרותית מעניינת ביותר, בעיני – שנייה בעניין ובניסיוניות הספרותית רק לעשור הזהב של הפרוזה העברית (1904-1914 בערך). לקרוא לעשור כזה "דל" או "מאכזב" הרי זה, בלשון עדינה, ממש-ממש לא לעניין. זה כמו לקרוא לתור הזהב של מכבי נתניה ("נתניה ועוד 15") עונה "חלשה". לא פחות.
איני יכול לסיים את הרשימה הזו מבלי לומר משהו על ייחודו של העשור הזה. מובן שהכללות כאלו מסוכנות, וגם איני רוצה להאריך יותר מדי. אבל אומר בכל זאת, שבהשוואה לספרות הבולטת של העשור הקודם (למשל, הסופרים שיוצגו באנתולוגיה "או-טו-טו" בעריכת אסף גברון, 1998) אפשר לזהות ברבים מאוד מן הספרים של העשור החדש מערכת ערכים ספרותית אחרת לגמרי. בניגוד לספרות שהייתה מרכזית בשנות ה-90 ושעניינה הוא אירוניה מתמדת כלפי הכול, ביחס לפאתוס לאומי, חברתי ודתי -ואישי, ביחס לאהבה וביחס למוות. בכך היתה חשיבותה של הספרות הזו, כהתנערות מן הכובד של הספרות הלאומית, אבל בכך היה גם גבול כוחה. זו הייתה ספרות נוחה לקריאה (ארנה קזין כתבה ספר בשם "על הנוחות", שאינו עוסק בספרות, אך אפשר להיעזר בו להבנת הספרות הזו), קצרה ולא תובענית, מבדרת ושנונה – למעשה ספרות למבוגרים שפנתה גם לנוער, וזו הייתה בעיקר ספרות שהתכחשה במודע לסוד, למסתורין, ל"מֵעֵבֶר", לאינסופי, להתהוות, לרליגיוזי, לחידתי, למיתולוגי. ספרות אנטי-אפּיפנית, או ספרות של אפיפניה "שלילית". ההתכחשות היתה גם לקיומם של המסתורין והסוד ב"עולם", כלומר במציאות – אבל חשוב יותר, לקיומם (המובלע או הגלוי) במעשה הספרותי, בעמדת הסופר, במשפט הכתוב, במציאות הסיפורית או השירית.
לעומתה, הדיבור הספרותי בעשור האחרון נטען בהרגשה כי הוא "הדבר החשוב ביותר בעולם" (זהו ציטוט משיר של אלכס בן ארי). כל אחד מהספרים שציינתי לעיל ושפורסמו בעשור האחרון, כל אחד מהם, הוא ספר שיש בו חזרה החלטית לבסיס המובן מאליו הזה (כביכול) של הספרות, בדרכים שונות מאוד זו מזו. כמו בכל מהפך, גם כאן השינוי אינו מלא. הסירוב של הסופרים והמשוררים שציינתי לשוב אל מסגרת "הספרות הלאומית" הוא אחד מהדברים שהם חולקים עם ספרות שנות התשעים (ובכך הם נבדלים גם מליבת ספרות רבי המכר של שנות האלפיים). לא לראות את זה, ולדבר על מלחמות הרשתות באריכות כזו, זה להחמיץ לגמרי את הנקודה.
מתחת לשולחן 
