מתחת לשולחן

• לְאוֹר הַמְּנוֹרָה, בְּחֶדֶר פְּנִימִי, מְשׂוֹחֲחִים עַל מִרְמָה וּנְקָמָה.
   
   
• עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַנְּקִיִּים מֵאָבָק – גַּלִּים רוֹחֲצִים גַּלִּים.
   
   
• מְנֻתָּץ וּמְנַצְנֵץ, הַיָּרֵחַ בַּמַּיִם.
   
   
• הַבֹּקֶר בָּא – בְּכָל מָקוֹם אוֹתוֹ דָּבָר: גֶּשֶׁם עַל אֶלֶף בָּתִּים.
   
   
• כְּשֶׁכָּל גּוּפְךָ עוֹלֶה בַּלֶהָבוֹת – הַבֶּט אַל תּוֹךְ הָאֵשׁ.
   
   
   
   
   
   
   
  מתוך: זֶנְרִין קוּשוּ. גרסאות חופשיות מתרגומו של ויקטור סוגן הורי
   

דָּבָר אֵינוֹ קַיָּם אֶלָּא לְרֶגַע בְּצוּרַתוֹ וּבְצִבְעוֹ הַנּוֹכְחִיִּים.
דָּבָר אֶחָד זוֹרֵם אֶל הָאַחֵר וְאֵין לִתְפֹּס אוֹתוֹ.
לִפְנֵי שֶׁהַגֶּשֶׁם נִפְסָק אָנוּ שׁוֹמְעִים צִפּוֹר.
גַּם מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג הַכָּבֵד אֶפְשָׁר לִרְאוֹת פְּרָחִים לְבָנִים
וְאֵיזוֹ הַתְחָלַת צְמִיחָה.
בַּמִּזְרָח רָאִיתִי כְּבָר אֶת צֶמַח הָרִבָּס.
בְּיַפַּן, בָּאָבִיב, אָנוּ אוֹכְלִים מְלָפְפוֹנִים.
 
 
 
שונריוּ סוּזוּקי, שורות הסיום של Zen Mind, Beginner's Mind.

זה הספר (יצא לאור ב-1970), וכאן יש הקלטה נהדרת (קריין – פיטר קויוטי) של מבחר ממנו.
 
מאנגלית: דרור בורשטיין

לשכה ריקה של שר בלי תיק – הרי זה ממש פסוק זֶן. אפשר וראוי לדבר על הבזבוז; אפשר גם להאמין שאם רק תתמלא הלשכה בעובדים חרוצים בשכר גבוה (שיזכו, כמובן, למענה אבטחתי) יחדל הבזבוז ויהפוך לתועלת הכלל. אבל אפשר גם לעשות משהו אחר עם הלשכה הריקה של השר בלי התיק. אפשר להשאיר אותה כמות שהיא. ריקה, דוממת. אפשר אפילו להוציא את רוב הרהיטים ולהעביר לנזקקים. ואז הלשכה הריקה תוכל להיות בעלת ערך אמנותי ורוחני. היא תהיה מיצב, אמנות, סמל. 

לצד הלשכה הריקה תמשיך לפעול הלשכה המלאה, ושם יעבדו במרץ ויעשו מה שצריך, כמובן, בגיבוי מלא של המענה האבטחתי. אבל מדי פעם  ייזכר מישהו מהלשכה המלאה בקיומה של הלשכה הריקה, ובחשאי יעלה אליה ויישב שם קצת בשקט. ובמהלך הזמן, יבואו גם מלשכות אחרות ללשכה הריקה, וגם ממקומות אחרים בארץ ובעולם. אין גבול לאפשרויות של המקום הזה. כפי שאומר כיתוב התמונה בכתבה, "כל אחד יכול להיכנס ולשוטט בין החדרים". כל אדם יוכל לבוא עם ה"מלא" של חייו אל ה"ריק" הזה ולהרהר מעט. הלשכה תהיה תזכורת – לאף אחד במיוחד ולכל אדם.

לא צריך להגדיר תזכורת למה, מפני שזו תזכורת פתוחה. כל אחד יוכל לקחת כרצונו מתוך הרִיק של הלשכה. אין אדם שלא ישמע שם משהו. זה יהיה כמו האורקל בדלפי. נותן המעטפות מלאות המזומנים יחשוב פתאום על המעטפה הריקה אחרי שהשטרות הוצאו ממנה; הורס הבתים יחשוב על בית ריק רגע לפני שמקעקעים אותו; תאב הרייטינג יחשוב על הרגע שאחרי כיבוי הטלוויזיה, או על הפסקת חשמל גדולה; הסופר יחשוב על הדפים שהוא ממלא וממלא, יום אחרי יום, ואז על דף נייר לבן; מגרש ה"זרים" יחשוב על הבית הריק של המגורש, שתיכף יתמלא במישהו אחר, שיגורש אף הוא, ואולי יחשוב על עצמו עומד בבית ריק. רק התמונה הזו: אתה בבית ריק. הלשכה הריקה תצייר את הציור הזה שוב ושוב, וכל אחד יוכל להיכנס לתמונה.

 

 

את התערוכה של יורם קופרמינץ כדאי לראות אחרי קריאה בספר המהמם שלו, שכמו רוב הספרים הטובים בישראל נעלם ואין להשיגו, "אוקטובר – יומן מלחמה" (הוצאת בבל, 2000). הספר מסתיים בסצנה במלחמת יום כיפור. הסצנה היא של שבר. אבות ישורון כתב את "השבר הסורי אפריקני" כמטפורה הבסיסית של המלחמה הזו, שבירת העולם, שבירת הגוף כמו בניתוח. ומעניין שאצל קופרמינץ המלחמה מיתרגמת לאותה חשיבה מטפורית/מציאותית – אלא שהוא בניגוד לאבות ישורון היה בשדה הקרב ממש, ולכן השבירה היא מ"השטח": חייל שאין לו רגליים, על סף מוות, שקופרמינץ נושא על גבו. "ראיתי חצי אדם, בלי רגליים, לא ראיתי בבירור, הראייה הייתה מטושטשת", וגם אחר כך (עמ' 60), "למזלי הראייה שלי הייתה מטושטשת ולא ראיתי כמעט כלום".
 
הפציעה וסף-המוות מוגנים, בספר, על ידי אי-ראייה. בתערוכה הזו זה משתנה, כמובן: קודם כל, זו תערוכה של ראייה חדה. התצלום שאפשר להיכנס איתו אל התערוכה הוא זה שלמעלה. לא צריך להרחיק לכת בפרשנות כדי לראות שהסיבה שהאנדרטה הזו (בברלין) משכה את המבט של יורם הייתה זה שהיא משחזרת את הסצנה מהספר שלו, כלומר מהחיים שלו. האנדרטה הזו היא אנדרטה עבורו, היא כמו ראי ענקי מברונזה שמוצב באמצע ברלין ומשקף את העבר האישי שלו. גם החייל בלי הרגל שם, אבל גם זה שנושא אותו. כמה מזעזע הוא שהחייל שסוחב הוא חייל בלי ראש. כאילו כדי להזכיר את הראייה המטושטשת של "אוקטובר", ואולי כדי להדגיש שזה שסוחב ונשאר בחיים פצוע לא פחות מזה שנסחב. התצלום רואה את זה. צריך לחבר בדמיון בין ה"ראייה המטושטשת" וה"אין ראש" של החייל באנדרטה מצד אחד, ובין הראש והמצלמה המדויקת של קופרמינץ שעומד מול זה מצד שני. יש כאן לא אחד שסוחב את השני, אלא שלושה "שחקנים".
 
ואז, אפשר להפנות מבט בתערוכה לכמה ראשים שיכולים "להיכנס" במקום של הראש החסר. יש שם ראשי פסלים שמצולמים בתקריב, פצועים ומחוררים; או ראש בובת חנות בגדים מרחף, וספסל ישיבה שבמקום שבו יכול היה להיות ראש של מי שישב שם יש כתם שחור כמעט בלתי נראה, ועוד. תמונות רבות באות ויוצאות – לפי מבט זה – מן הראש החסר שבאנדרטה. ניסיונות להשלים, כפילים מצחיקים אפילו. לפי מבט זה, חלק מן התערוכה הוא דיוקנאות עצמיים, אבל לא בהשתקפות של ה"אני", אלא "בעולם". כל תמונה כזו של ראש אינה יכול למלא את הרגליים של זה שנסחב, אבל היא מחדדת את המבט המטושטש ולפחות מחזירה את הראייה.
 
לצד התמונות האלה יש גם תמונות של מסתורין פשוט, נופים שהם ציוריים מצד אחד אבל צנועים, לא ראוותניים, מצד שני. קיוסק בשלג מול הים שהשלט שלו אם איני טועה בתרגום הוא "קיוסק הברבורים" (במקרה יצא שהתערוכה מוצגת בגלריה "ברבור" בירושלים). ברבורים ממש אין שם, אבל השלג נפרש לצדדים כתזכורת.
 
ציירים רבים כיום הפנימו אל המבט שלהם את מכונות הייצוג השונות: מצלמת סטילס, מצלמת מעקב, מסך פוטושופ, מקרן שקופיות, מיקרוסקופ. זה נושא לדיון נפרד (שבכוונתי לערוך בשיח הגלריה בתערוכתו של מאיר אפלפלד הנפתחת מחר, 24.10. שיח הגלריה ב-16.11). אצל קופרמינץ המהלך הפוך: המצלמה מחפשת שפה שזוכרת את הציור, את ארגון התמונה, את הזווית המסגירה את המתבונן. התצלומים האלה "אומרים" כל מיני דברים, אבל דבר אחד הוא קבוע ועקרוני: אף אחד לא יכול היה לראות את זה כך. ולפעמים: אף אחד לא היה רואה את זה בכלל. את המשפט "למזלי הראייה שלי הייתה מטושטשת" אני שומע ברקע. 

 

 
 
+++ 
כדאי לקרוא גם את הטקסט של אוצר התערוכה, יונתן אמיר. שם גם יש פרטים על הגלריה, ימים ושעות וכו'. לאתר של קופרמינץ >>>

רוברט ווייאט
שני שירי שועלים מתוך התקליט "קוּקוּלנד" (2003)
מאנגלית: דרור בורשטיין

 
השועל של טום הֵיי
 
הָבִיאוּ אֶת צוֹפְרֵי הָעֲרָפֶל,
הָעֲרָפֶל יָרַד.
הַמָּבוֹי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה סָתוּם יוֹתֵר.
 
מְעַט הָאוֹר שֶׁעוֹד יֶשְׁנוֹ,
מְפֻזָּר מִדַּי
לְהַצְבִּיעַ עַל אֵיזֶה כִּוּוּן
מְעַט הָאוֹר שֶׁעוֹד יֶשְׁנוֹ
אֵינוֹ אוֹמֵר לָנוּ דָּבָר.

 
 
בריאן השועל
 
בִּן לַיְלָה
בְּמַעֲלָה הַנָּהָר
כְּנֶגֶד הָרוּחַ
דֶּרֶךְ הַיַּבָּשָׁה

 

אם מחברי הספר הזה צודקים, זו סיבה לאנחת רווחה קלה. קראתי באחרונה כמה ספרים העוסקים בהתחממות הגלובלית לאור עליית שיעורי דו תחמוצת הפחמן באטמוספרה. כמה מהספרים (למשל "מתחת שמיים ירוקים" של פיטר וורד והמפחיד הזה שאמור לצאת בעוד כשנה) ניבאו אסון. והנה, ב"כוכבים המקררים" יש תיאוריה מנוגדת של ההתחממות; למען האמת מחברי הספר אף צופים שינוי במגמת ההתחממות במאה ה-21. איני יכול כמובן לשפוט מבחינה מדעית עם מי הצדק, אבל עצם העובדה שיש השקפה אחרת מעודדת קצת (מובן שנזקי הזיהום האחרים, שאינם התחממות, נותרים בעינם בכל מקרה).
 
בכל מקרה, המחשבה שהספר מציע היא מחשבה מרגשת, ומדגימה עד כמה המדעי והפואטי הם אותו דבר ממש בשתי אופני הסתכלות ובשני סגנונות כתיבה, דבר שאפשר לכנותו פשוט "המציאות". אם לפשט, התיאוריה של סוונסמרק היא שמזג האוויר על כדור הארץ מושפע בעיקר מגורמים רחוקים מאוד מכדור הארץ בזמן ובמרחב: כוכבים (שמשות) שהתפוצצו לפני מיליוני שנים ובמרחק של מאות מיליוני קילומטרים מכאן. התפוצצות הכוכבים משגרת לחלל קרניים קוסמיות שלפעמים מגיעות אלינו; הקרניים נתקלות בהתנגדות רבה או מועטה של השמש ("רוחות השמש" – הרי זה שם לספר שירה); כשההתנגדות רבה הקרניים נהדפות ברובן ויש יחסית מעט עננים ואקלים חם; כשהשמש פעילה פחות יש פחות התנגדות, יותר קרניים קוסמיות, יותר עננים, ואקלים קריר או אפילו קפוא, כמו בכמה אפיזודות של התקרחנות גלובלית ("עידן הקרח הקטן" היה האחרון שבהם). ציור כמו "ציידים בשלג" של פיטר ברויגל (1565) צויר כנראה על רקע התקופה הזו.

 

 

מעבר לתיאוריה המדעית עצמה, הספר מלא בהבחנות אגב מדהימות ומסעירות. כך למשל מוסבר הצליל המופלא של כינור סטרדיבריוס גם באיכות העצים, שהושפעה מן האקלים הקר של זמן בניית הכינורות. "בגלל הטבעות הדקות [שגורם אקלים קר, ד"ב], היה עץ האשוחית שהשתמש בו סטרדיבריוס חזק ודחוס במידה יוצאת מן הכלל, והוא שיצר את איכות הצליל שבוני כינורות לא הצליחו להשיג מאז ועד היום" (עמ' 25).
 
בהמשך (עמ' 33) מציינים המחברים את הזיקה בין התחממות האקלים בין השנים 1000 ל-1300 כגורם אפשרי לגאות בבניית הקתדרלות הגדולות באירופה. זה מסעיר, מפני שזה בסך הכול די מובן מאליו מרגע שמצביעים על כך: תולדות האמנות או הספרות רוצות להאמין שיש להן סיפור "פנימי" שמתפתח מתוך עצמו, אבל לפי הספר הזה המוסיקה הקולית של גיום דה מאשו (שנולד בסביבות שנת 1300) או המוסיקה לעוּגב של באך, שנכתבה בשביל חללי הכנסיות האלו, כמו ציורי הקיר שצוירו בשביל הכנסיות לא היו מה שהם לולי אותן קרניים קוסמיות וכוכבים מתפוצצים רחוקים.
 
אבל הזיקות הללו מרחיקות לכת הרבה יותר מאפיזודה כלשהי בתולדות התרבות; עצם קיום המין האנושי יכול להיות מוסבר על ידי שינויים אקלימיים כאלו. "אנחנו חבים את עצם קיומנו, קיום יצורים נבונים, לאורות שאינם מאירים עוד את השמיים" (169) – הרי לכם משפט להגות בו!
 
סדרת "אופקים-מדע" של הוצאת "עם עובד" ידועה פחות מ"סדרת הדגל" "הספרייה לעם", אבל – מבלי להפחית בערכה של סדרת הפרוזה כמובן – היא לא פחות מעניינת מן הסדרה המרכזית. מגיע שלב ב"תולדות הקריאה" שלך, שכבר אין כל כך כוח לעוד רומאן, אפילו יהיה מוצלח למדי. אני מוצא את עצמי מתקשה בשנים האחרונות  לקרוא בלזאק ודוסטויבסקי, סופרים שפעם הייתי כמעט מכור אליהם. אולי זה יחלוף. מכל מקום, כמה מן הספרים המעניינים ביותר שקראתי בשנים האחרונות יצאו בסדרה זו (בעריכתה של עתליה זילבר), ובהם "המבול של נוח", "חייו ומותו של כדור הארץ", "חוכמת הכאוס" (שיצא בסדרה אחרת ב"עם עובד"), ועתה "הכוכבים המקררים". לי קשה למצוא בפרוזה בדיונית מעוף מחשבתי כמו זה שאפשר למצוא בספרי המדע הללו כמעט בכל עמוד.

נדודי שינה של חורף / ריימונד קארבר
 
 
הָרוּחַ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהֵרָדֵם הַלַּיְלָה, רַק לִשְׁכַּב עֵרָה
וְלִזְלֹל, לְהַקְשִׁיב לַשֶּׁלֶג נֶעֱרָם כְּמוֹ לִקְרַאת
אֵיזוֹ מִתְקָפָה אַחֲרוֹנָה.
 
הִיא מְיַחֶלֶת שֶצֶ'כוֹב הָיָה כָּאן לָתֵת
מַשֶּׁהוּ – שָׁלֹשׁ טִפּוֹת וָלֶרִיאָן, כּוֹס
שֶׁל מֵי שׁוֹשַׁנִים – כָּל דָּבָר, לֹא מְשַׁנֶּה.
 
הָרוּחַ הָיְתָה רוֹצֶה לָצֵאת מִכָּאן
אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁלֶג. הִיא הָיְתָה רוֹצֶה לָרוּץ
עִם לַהֲקַת חַיּוֹת מְדֻבְלָלוֹת, כֻּלָּן שִׁנַּיִם,
 
מִתַּחַת לַיָּרֵחַ, לְרֹחַב הַשֶּׁלֶג, לֹא
מוֹתִירָה סִימָן, עֲקֵבוֹת אוֹ מַשֶּׁהוּ מֵאָחוֹר.
הָרוּחַ חוֹלָה הַלַּיְלָה.
 
 
 
 
מתוך "אִשִים" (1983)
מאנגלית: דרור בורשטיין
 
 
 
 
 
 
 

עליית הגג / ריימונד קארבר

 
מוֹחָהּ בַּעֲלִיַּת הַגַּג, שָׁם חֲפָצִים
אֻחְסְנוּ לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים.
 
מִזְּמַן לִזְמַן פָּנֶיהָ מוֹפִיעִים
בָּאֶשְׁנַבִּים הַסְמוּכִים לַקָּצֶה הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַבַּיִת.
 
הַפָּנִים הָעֲצוּבִים שֶׁל מִי שֶׁנִּכְלָא וְנִשְׁכָּח.
 
 
 
 
מתוך "נָתִיב חָדָשׁ אֶל הַמַּפָּל" (1989)
מאנגלית: דרור בורשטיין

 

אפשר גם להסתכל כאן

הכרתי שחקן תיאטרון אחד ששיחק את תפקידו של פּרוֹסְפֶּרוֹ במחזה "הסערה" של שייקספיר ואת התפקיד הזה בלבד. תפקידים רבים אחרים ונפלאים הוצעו לו במשך השנים, אך הוא, מרגע שלמד היטב את פרוספרו בגיל עשרים לא היה מוכן לגלם כל דמות אחרת. לא משום חיבה יתרה לדמותו של פרוספרו או ל"סערה" אלא משום שהיה זה התפקיד שלו, כלומר התפקיד הראשון שלו, והוא לא ראה סיבה טובה להחליפו באחר. אילו היה תפקידי הראשון, אמר, תפקיד אחר, למשל וַנְיָה, הייתי נותר וניה בלי ספק, לכל ימי חיי. אבל אני התחלתי את הקריירה שלי על הבמה כפרוספרו ולא כווניה, ולכן אני פרוספרו. שם פרטי לא משנים, אמר, מדוע אין זה כך בתיאטרון? נשגב מבינתי, אמר, כיצד שחקנים כה רבים מחליפים דמויות מדי כמה חודשים ולעתים מגלמים אף שתי דמויות בשתי הצגות שונות בערב אחד או אף במחזה אחד ממש. הם מתחילים, למשל, בפרוספרו בשעה שמונה ב"קאמרי" ובשעה עשר וחצי הם כבר ב"בית ליסין" לבושים כווניה. הם גובים שכר כפול, לי זה נראה כטירוף, אמר. אבל הבנתי כבר מזמן שרוב האנשים ורוב השחקנים אינם רואים כאן בעיה ואילו היו יכולים היו מגלמים אף שלוש דמויות בו זמנית. אני, מכל מקום, אני עדיין פרוספרו, אמר, כפי שאתה יכול לראות בעצמך. הפסקתי למנות את מספר ההצגות שבהן עליתי על בימת התיאטרון בבגדים אלו. הבגדים תמיד אותם בגדים, אני מקפיד על כך גם כשההפקה משתנה. למעשה איני מסיר את הבגדים הללו בין ההצגות, אמר, עיניך הרואות. היה מבקר תיאטרון אחד שאמר שפרוספרו הוא למען האמת אני, כלומר שכל השחקנים האחרים המגלמים את פרוספרו משחקים, לאמיתו של דבר, אותי. הרי אתה יודע, הוא הוסיף, שלפחות עשר שנים כבר לא הציגו את "הסערה" בארץ. שנים הסתובבתי ברחובות כמטורף. מהו שחקן בלי התפקיד שלו? לכן אני כותב המשך ל"סערה" ואשנה במחזה שלי את התפקיד של פרוספרו מעט. נראה שזו הדרך היחידה בשבילי להינצל. אחרת אין לי ספק שבקרוב אמות, וזה, אמר, יהיה ממש נורא.

 

המתנה
 
מאת אוֹסטין סֶגְרֶסְט
 
מאנגלית דרור בורשטיין
מתוך כתב העת Blackbird, כרך 6 מס' 2 (2007)
 
 
 
שֶׁקֶט, סְנוּנִית
תְּקוּעָה בַּגָּרוֹן,
מְרֻכֶּזֶת בְּיָדַיִם
פְּשׁוּטוֹת; הֵן אוֹחֲזוֹת כַּר
קָטָן, מְנֻמָּר
(מְכֻכָּב בְּהַדְפָּסָה
קְלוּשָׁה) שֶׁעָלָיו
אֵפֶר אֲגוּדָל נָח. שֶׁל אִמִּי.
זֶה כָּל שֶׁנּוֹתָר
מֵהִתְרַסְּקוּת הַמָּטוֹס.
 
אֵילוּ מֶרְחַקֵּי אוֹר,
אֵילוּ אֶשְׁנַבִּים
וְקַוֵּי אֹרֶךְ
שֶׁל קוֹל וּזְמַן
כּוֹפְפוּ אֲגוּדָל זֶה
דְּחוּפִים בְּהִלַּת
לַהַבְתוֹ, לְהִכָּנֵס שׁוּב
לְכָאן, הַבַּיְתָה, לְהָאִיר
עַל הַכַּר הַזֶּה, לְהַאֲרִיךְ
אֶת מֶחֱוַת הַדְּאָגָה, אֶת הַלִּטּוּף?