מתחת לשולחן

רופאים לזכויות אדם-ישראל  — קריאה לסיוע חירום לעזה

 

בתי חולים בעזה בתפוסה מלאה; מלאי התרופות והציוד הרפואי אוזל
 
מאז תחילת ההתקפה על עזה ביום שבת, 27.12.08, דווח על למעלה מ-300 הרוגים,  ומעל ל-1,000 פצועים, והמספרים הולכים וגדלים. בנוסף, ישנם מאות חולים, הזקוקים לטיפול רפואי מיידי ללא קשר להתקפה. מאחר שהמערכת הרפואית ברצועת עזה כבר נמצאת על סף קריסה כתוצאה מהמצור הממושך, תושבי עזה זקוקים נואשות לעזרה רפואית דחופה מחוץ לרצועה.
 
לרופאים לזכויות אדם יש אפשרות להעביר תוך ימים ספורים סיוע לרצועת עזה. רופאים לזכויות אדם מבקשת לגייס 700,000$ בשבוע הקרוב לרכישה ומשלוח של ציוד רפואי ישירות לבתי החולים בעזה.
 
בתי החולים הפלסטיניים בעזה ביקשו את עזרתנו באספקת הפריטים הבאים:
 
מוניטורים ניידים, מכשירי החייאה, מכשירי אולטראסאונד ורנטגן
הלבשה לצוותים רפואיים
105 תרופות חיוניות
225 פריטי ציוד רפואי כללי
93 פריטי ציוד מעבדתי
מכשירי גילוח חשמליים
כסאות גלגלים
מיטות בית חולים
ציוד סטריליזציה בסיסי
מחטים
תחבושות
קטטרים
חמצן וגזים רפואיים
צינוריות להנשמה
לרינגוסקופ
 
במצב הנוכחי, רופאים פלסטינים מבצעים ניתוחים ללא כפפות ניתוח, הרדמה מקומית או כללית, פדי גאזה, ציוד חיטוי וסטריליזציה, או חמצן בכמות מספקת. בכל 13 בתי החולים הציבוריים בעזה יש בסך הכל 1,500 מיטות. צי של 60 אמבולנסים צומצם לחצי. הזרם הבלתי פוסק של הנפגעים והמחסור במיטות אישפוז הוביל להפסקת הטיפול בעשרות מטופלים אחרים, כולל חולי סרטן, חולי לב, וחולים במחלות כרוניות אחרות, שנשלחו לבתיהם למשך תקופת המשבר. חולים אינם מקבלים אישורי כניסה למצריים, וכל ההפניות ליציאה מעזה דרך מעבר ארז הוקפאו.
 
אנו פונים לארגונים ולאנשים פרטיים שרוחשים כבוד לזכויות אדם בכלל ולזכות לבריאות  בפרט, ושתמכו בנדיבות ברופאים לזכויות אדם לאורך השנים, להירתם ולסייע בשעת משבר זו.
 
 
ניתן לתרום לרופאים לזכויות אדם באמצעות צ'ק לפקודת רופאים לזכויות אדם-ישראל, או באמצעות העברה בנקאית. נא לציין שהתרומה היא ל"חירום-עזה".
צ'קים אפשר לשלוח לכתובת:
רופאים לזכויות אדם-ישראל
רח' דרור 9
ת"א – יפו 68135
לידי: גילה נוריך
 
פרטי הבנק שלנו להעברה בנקאית:
רופאים לזכויות אדם-ישראל
חשבון 25938
בנק הפועלים (12)
סניף השלום (662)
רח' לוינסקי 106, תל- אביב
 
במקרה של העברה בנקאית אנא הודיעו לנו על כך כולל את שם התורם ופרטי התקשרות לשם שליחת הקבלה. לתורמים באמצעות המחאה- תישלח קבלה עפ"י פרטי ההתקשרות הנלווים.
 
למידע עדכני נוסף שנאסף ע"י רופאים לזכויות אדם, מרכז אל-מיזאן לזכויות אדם (עזה) וארגון המדיקל רליף הפלסטיני (רמאללה) על משבר הבריאות הנוכחי ברצועת עזה ראו: קישור
 
למידע נוסף בנוגע לתרומות אנא צרו קשר עם גילה נוריך, מנהלת פיתוח משאבים ברופאים לזכויות אדם ב-gila@phr.org.il או בטלפון 03-5133102.
 
למידע נוסף באשר למשבר הבריאות בעזה אנאנ צרו קשר עם רן ירון, מנהל מחלקת שטחים כבושים ברופאים לזכויות אדם ב-ranyaron@phr.org.il, או בטלפון 0547-577696.
 
 

הבנתי היום לתדהמתי, כי הזיכרון הראשון שאני מצליח לראות בבהירות הוא מגיל שלוש, כלומר שנת 1973: זה הזיכרון של הירידה למקלטים במלחמת יום כיפור. אני לא זוכר את ההתרחשות באופן מפורט, רק יש לי תמונה של נעל בראש. כנראה ששרכו לי את הנעליים. זה הכול. נעל חומה, והרגשה כללית של בהילות, אולי צפירה נשמעת ברקע.
 
כשקוראים את כתבי ההוגים הציוניים, די ברור שעל הנעל הזו הם לא חשבו.
 
כל היום השתלט (?) על העצב מכתישת עזה והרג הילדים ההמוני במיוחד השיר "וידאוטייפ" של רדיוהד, שחברי דרור מ' שלח לי לפני כמה ימים. זה שיר מעגלי, שמשתלט עליך ודוחק בך לשמוע אותו שוב ושוב. אולי בגלל המעגליות הזו (לא קלטתי את מילות השיר) אני ממיר אותו בעצב על המאורעות.
 
הייתי אתמול בהפגנה בתל אביב. אולי מאתיים מפגינים, רובם המכריע לא מהציבור הרחב, כלומר לא אנשים שבאו באופן ספונטני, אלא פעילים שקשורים לרשימות תפוצה. שאלתי את עצמי האם יש משהו שממשלת ישראל תעשה ושיגרור היום החוצה 400,000 מפגינים. אני מתכוון לביקורת משמאל, ביקורת מוסרית. ואני מודה שאני לא מצליח לחשוב על דבר כזה. נגיד, אילו היו נהרגים אלף פלסטינים ביום אחד – הייתה הפגנה? לא. אלפיים? לא נראה לי. מה כן?
 
כמה טיפשי להעלות בכלל על הדעת שהמתנגדים למלחמה בעזה מטעמי מצפון אדישים לגורלם של תושבי הדרום היהודים. רק אנשים שהתרגלו כל כך להבחין בין "אנחנו" ו"הם" יכולים להשליך את ההבחנה הזו על אנשים שלא עולה על דעתם לעשות הבחנה כזו. 
 
קראתי במאמר כלשהו שמישהו כתב שעזה היא המקום היחיד בעולם שכל תושביו הם נפגעי חרדה. זה נראה לי מבוסס, אבל זה לא המקום היחיד בעולם. עיין סעיף 1 לעיל.  
 
וכמה טיפשי לקרוא למה שקורה בעזה "מלחמה". זה דומה יותר לדיכוי של מרד אסירים. כן, אפשר לדבר על "אלימות משני הצדדים". אבל יש מה שמטה את הכף בכל זאת, וזה שלצד אחד יש המפתח לתא.
 
כן, גם אני הייתי מעדיף שהחמאס יתנגד באופן לא אלים, תחת מנהיגות של אדם כמו מהאטמה גנדי. ברור שירי הטילים הוא צעד שגוי מבחינתם. כלומר מבחינת האינטרס הפלסטיני. כמעט התאבדות קולקטיבית. מצדה. אנחנו מבינים בזה. אבל מצד שני, לא חייתי כל חיי במקום כמו עזה. לא חייתי במקום כמו עזה אפילו לדקה אחת מחיי. אני אפילו לא מכיר אנשים שחיים במצב כה קיצוני של חוסר תקווה. אפילו בספרים שאני קורא נדיר למצוא דמויות מומצאות שחיות במצב כזה. במילים אחרות, אנחנו לא מבינים איך האנשים האלו חיים. אין לנו מושג. זה לא שאין אצלנו סבל שהחמאס גורם לנו. אבל הביטו בעמוד הבית של ynet.co.il למשל. יש משבצת לסבל. אבל ראו כמה שעשועים יש מסביב. כמה דוגמניות, סופרים, ריאליטי, סקס, עוגות, דוקו-סלב…

יצאתי להסתובב. נקלעתי לחנות ספרים. למי יש כוח לספרים? אבל הבחנתי בתרגום חדש לדהמפדה (תרגום שי שוורץ, הוצאת דהמדאנה, www.buddha.co.il). "בין אנשים עוינים אנו חיים חסרי שנאה". ובתרגום אחר (צ'רניאק ושוורץ): "אנו חיים משוחררים משנאה בקרב אנשים שונאים" (קטע 197). אולי זה מה שאפשר לעשות, מחוץ להפגנות מיעוט ולכתיבה של מאמרים: להישמר מההזמנה של האלימות, הן הזמנה לשנאה ולאטימוּת (אני מודה שמאות הטוקבקים המתלהמים מפחידים אותי), והן הזמנה לפחד ולייאוש.
 
יש משפט של לין-ג'י (המוכר כרינזאי ביפן; מאה תשיעית, סין) שאני מנסה לזכור בימים קשים. "רק בְּטח בדבר הזה, אשר פועל בך ברגע זה ממש".
 
גם אם נניח (וזה המובן מאליו של מרבית הציבור הישראלי, נכון להיום) שהממשלה צודקת במאה אחוז, הן במתקפה והן בעוצמתה, אולי יש עוד מקום למידת הרחמים. האם יש לי זכות לבקש רחמים על ילדי עזה? לפי הערכות זהירות, נמחק גן ילדים שלם נכון להיום.
 
"ישנם אנשים שלא מבינים שכולנו נידונים למות, אך אלו שמבינים זאת, מיישבים את מריבותיהם" (דהמפדה, תרגום שי שוורץ, קטע 6).
 
למי אני כותב את זה?
 
 

תוספת מאוחרת: שני קישורים

http://www.notes.co.il/talila/51132.asp

http://www.notes.co.il/idanl/51130.asp

העתקתי מאתר "בבל":

 

זביגנייב הרברט / דו"ח מעיר נצורה

זָקֵן מכדי לאחוז בנשק ולהילחם כמו האחרים –

יועד לי מתוך חסד תפקיד נחות דרגה של כותב רשומות
אני רושם – לא ידוע בשביל מי – את דברי ימי המצור

עלי לדייק אולם איני יודע אימתי החלה הפלישה
לפני מאתיים שנה בדצמבר בספטמבר אולי אתמול עם שחר
הכל כאן חולים באובדן תחושת הזמן

נותר לנו רק המקום הַקֶּשֶׁר אל המקום
עודנו מחזיקים חורבות של מקדשים תעתועי גנים ובתים
אם נאבד את החורבות לא ישאר דבר

הריני כותב כיכולתי במקצב של שבועות אין קץ
יום שני: המחסנים ריקים העכבר הפך מטבע עובר לסוחר
יום שלישי: ראש העיר נרצח בידי אלמונים
יום רביעי: שיחות על הפסקת אש האויב שם בכלא את הצירים
איננו יודעים את מקום הימצאם כלומר את מקום העינויים
יום חמישי: בתום אספה סוערת נדחתה ברוב קולות
הצעת סוחרי התבלינים בדבר כניעה ללא תנאי
יום שישי: פרץ דֶּבֶר שבת: התאבד
N.N המגן נחוש הדעת יום ראשון: אין מים הדפנו
התקפה בשער המזרחי הַמְּכֻנֶּה שער הברית

יודע אני כל זה הינו חד-גוני לא יצליח לעורר איש
אני נמנע מפרושים כובש את רגשותי כותב על עובדות
רק אותן מעריכים כפי הנראה בשווקים הזרים
אבל רוצה אני להודיע בגאוות מה לעולם
כי הודות למלחמה הצלחנו לגדל זן חדש של ילדים
ילדינו אינם אוהבים אגדות הם משחקים בלהרוג
בהקיץ ובהרדם חולמים הם על מרק לחם ועצמות
בדיוק כמו כלבים וחתולים

בערב אוהב אני לשוטט בְּעִבּוּרֵי העיר
לאורך גבולות חֵרוּתֵנוּ הלא בטוחה
מביט מלמעלה בהמון הצבאות באורותיהם
מאזין לשאון התופים לצווחות הברבריות
למעלה מן ההשגה הוא באמת שהעיר עודה מתגוננת

המצור נמשך ימים רבים האויבים נאלצים להתחלף
דבר אינו מלכד אותם זולת השאיפה לְאָבְדָנֵנוּ
גּוֹטִים טטרים שוודים גֵּיסוֹת הקיסר גדודי גלגול מושיענו
מי יִסְפְּרֵם
צבעי הדגלים משתנים כמו יער באופק
מצוהב אפרוחים עדין באביב עד יַרְקוּת אדמימות ועד שחור חָרְפִּי

אזי בערב פטור מן העובדות יכול אני להרהר
בענינים רחוקים שמכבר דרך משל על אודות
בני בריתנו מעבר לים אני יודע השתתפותם בצער כנה היא
הם שולחים קמח המון דברי עידוד שֻׁמָּן ועצות טובות
בלא שידעו אפילו כי אבותיהם
בני בריתנו לשעבר מימות האפוקליפסה השניה בגדו בנו
הבנים לא חטאו הם ראויים להכרת תודה הננו מכירים אפוא תודה
הם לא התנסו במצור שימיו נצח
מי שפגעם אסון הינם תמיד בודדים
מְגִנֵּי הַדָּלַאי-לָמָה הכורדים ההרריים של אפגניסטן

עכשיו בכותבי מלים אלה השיגו חסידי הפשרה
יתרון מה על סיעת הנחושים בדעתם
מטוטלת שכיחה של הלכי רוח הגורלות עודן על כפות המאזניים

בתי העלמין מתרחבים מספר המגנים מתמעט
אבל ההגנה שרירה ותהא קיימת עד הסוף
ואם העיר תיפול ואחד ינצל
הוא ישא את העיר בתוכו בדרכי הגלות
הוא יהיה העיר

מביטים אנו בפני הָרָעָב בפני האש בפני המוות
וּבָרָעות מכל – פני הבגידה

וחלומותינו – רק הם לא הושפלו

 

 

 

 

1982

התרגום נדפס לראשונה בספר 'דו"ח מעיר נצורה', הוצ' הקיבוץ המאוחד

הביא למערכת: עומר מיכאליס
תרגום מפולנית: דוד וינפלד

 

 

בערוץ אינטרנט ישראלי שמשדר "תמונות מהשטח" בעזה מופיעה אזהרה בולטת: אזהרה: התמונות מהשידורים הערבים קשות לצפיה. זה כל העניין, הלא כן? התמונות הערביות קשות, אבל התמונות מהשידורים הישראליים קלות לצפיה. מה שנקרא, "באיזי". מטוסים וענני עשן רחוקים, זה תמונות קלות לצפיה. ילדים קבורים מתחת הריסות, זה תמונות קשות לצפיה. למרבה המזל, אין כל קשר בין התמונות הקלות והתמונות הקשות.

 

תצלום: מיקי קרצמן

ביום שבת 3.01.09 בשעה 11.30 בבוקר תיפתח תערוכה של מיקי קרצמן בגלריה "שלוש". ראיתי בינתיים רק העתק של תמונה אחת, מההזמנה לתערוכה, אבל יש בה את כל חוכמת הצילום שלו. כן, זו "החומה", "גדר ההפרדה". אותה חומה, או גדר, שהישראלים יודעים על קיומה, אבל לא ראו אותה, החומה שכולם מאמינים שמספקת להם ביטחון – וזה כנראה אפילו נכון בטווח הקצר – אבל אינם מעוניינים לשקול את השלכותיה על הביטחון בטווח הקצת יותר ארוך – החומה כמכשיר של עוול וגזל שכבר טומן בקרקע תחוחה את זרעי השנאה של הדור הבא.

התצלום רואה כמה דברים. ראשית, בפשטות, עד כמה לוחות הבטון האלו דומים למצבות. מין הפרזה של מצבות – כל לוח בפני עצמו וכולם ביחד. אבל מצבות שאין להן כיוון, אין להן כיתוב, ולכן הן מצבות דו צדדיות.

החומה הזו דורסת כביש. לב התצלום הוא כמובן מעבר החצייה, שהפך להיות למוליך משום מקום אל שום מקום. אם מעבר החצייה הוא סמל של תקשורת, של מעבר לאיזה "צד שני", הרי שכאן הוא מבוטל מכל וכל. וזה בדיוק מה שעושה החומה הזו: ניסיון ליצור תהום בלתי עבירה "בינינו" ל"בינם". אבל מה שהתצלום רואה היטב, הוא שלצד זה שמעבר החצייה נסתם הרמטית, החומה עדיין פתוחה. הפתח הזה אומר את הדבר הפשוט – שאין כזה דבר "חומה", בטווח הארוך. כל החומות בהיסטוריה קרסו. אפילו הסינית. אפילו הברלינאית. במילים אחרות, צד ימין של החומה הזו הוא כבר תמונת-עתיד. כי בהווה, הפתח הזה ייסגר מיד.

יש שם חץ לבן על הכביש, שריד להיותו של המקום "כביש" פעם. החץ מצביע על פתח הביוב. כל החומה הכפולה הזו, שהולכת פנימה עם הפרספקטיבה, משנה פתאום כיוון ופונה אלינו, יוצאת החוצה, הופכת לצינור ניקוז ענקי שזורם אל עינינו. החומה בתצלום לא חוצצת, כמצופה, בינינו לבין "משהו אחר", אלא מהווה מוליך שמסתער עלינו. וכך ראוי לה, כי זה מה שהיא תעשה, במוקדם או במאוחר. מה בסופו של החץ? השוו לחץ אלכסוני אחר, מתצלום אחר של קרצמן.

ומילה אחרונה: מוזרה, החומה הזו, לא? מה פשר הכפילות הזו? מדוע שתי חומות, במקום שברור שדי באחת – הרי היא כה גבוהה ומאסיבית? אולי בגלל זה: כי החומה הזאת, בסופו של דבר, שומרת על עצמה. בשביל קיומה של חומה, רואה קרצמן, צריך עוד חומה. בבחינת "לעשות סייג לתורה". חומה היא דבר שמייצר עוד ועוד "צורכי ביטחון". במילים אחרות, החומה היא לא סוף הסיפור, סוף פסוק, כפי שאפשר לחשוב, אלא התחלה של סיפור.

כן: לחומה יש חומה, ולחומה של החומה יש מן הסתם מערכת אלקטרונית למיגון. אבל מי ימגן את מערכת המיגון? צריך לראות את החומה הזו נמשכת ונכפלת עוד ועוד, כמו שרשרת של אבני דומינו, עד אלינו, עד הנפש ממש ופנימה.

1. בגלל טעות מביכה שלי האמנתי עד היום שדליה איציק היא חברת כנסת של מרצ. והנה, להפתעתי, גיליתי כי נבחרה למקום גבוה למדי ברשימת מפלגת העבודה, כלומר "קדימה", לכנסת. חתיכת קפיצה, לא? מה שמזכיר לי,

 

 

2. הכותרת "מפלגת השמאל החדשה" נשמעת כמו הפרסומת לאיזה דבר שעומד להגיע ממש בקרוב. כלומר, עוד לא ברור מה זה, אבל אין מה לדבר – מתחילים להבין. הערפל מתפזר, אבל בסוף יהיה לזה שם ונדע. זה מזכיר לי ידידה שהייתה בהיריון אך לא הייתה מוכנה לומר "התינוק" או "התינוקת" מחשש לעין הרע. מפלגת השמאל החדשה מזכירה לי את התינוקת הזו, או את התינוק. מכל מקום, לברית – אם הייתה ברית – לא הוזמנתי.
 

3. בתמונת הניצחון הקבוצתית של "קשימה" (טעיתי בהקלדה, מפני שהאות ד' קרובה על המקלדת לאות ש') לבושה ציפי לבני ז'קט לבן, בעוד כל שאר המועמדים לבושים מדים כהים. האם זה מקרי, או שהם מתלבשים באופן כזה שבתמונות תובלט דמותה של ראש המפלגה? זה מזכיר לי את הסרט הגאוני "חוזה השרטט" של פיטר גרינאוויי, שבּו לבושים – בתחילת הסרט – כולם בלבן, ורק השרטט בשחור. בסופו של הסרט זה מתהפך, כולם לבושים שחור והשרטט בלבן. גם שם, אגב, מדובר היה ב"נבחרת איכותית".
 

4. שמעתי שטל ברודי רץ ברשימת "הליכוד" לכנסת. אני חושב שמפלגת העבודה – הרשו לי לכנותה "המערך" לזכר ילדותנו – תיטיב לעשות אילו תפנה למוטי ארואסטי ותציע לו שיריון. שמות נוספים שעולים על דעתי הם ג'ים בוטרייט וכמובן ארל וויליאמס ואולסי פרי. אם ייבחר טל ברודי לכנסת יתכן שאין זה מופרך להציע לו להתפלג מן הליכוד ולהקים מפלגה של כדורסלני-עבר. יש לקוות כי בבחירות הבאות תזכה מפלגה זו בחמישה מנדטים לפחות, אחרת תהיה לה בעיה מובנת.
 

5. לתדהמתי הכנה, ראיתי (בתמונה בסעיף 3) את תמונתו של "בוגי" יעלון ליד זו של ציפי לבני. ואני חשבתי לתומי כי השניים התמודדו זה כנגד זו התמודדות מרה, שבסופה פרש "בוגי" מן החיים הפוליטיים. אני בטוח שקראתי את זה באיזה מקום. אחת מהשתיים – או שהאיש בתמונה אינו "בוגי" יעלון – או שמדובר בטעות.
 

6. יש המודעות השחורות האלו "ביבי? אני לא מאמין לו". ועכשיו הופיעו מודעות משלימות, "ליברמן? אני כן מאמין לו". זה מזכיר לי את הסרט "קספר האוזר" של ורנר הרצוג, בו מנסה פרופסור לשאול את קספר שאלה קלסית: יש שני כפרים, אחד של שקרנים ואחד של דוברי אמת. אדם בא מן הכפר. איך תוכל לדעת בעזרת שאלה אחת אם הוא שקרן או דובר אמת? קספר אומר: אשאל אותו אם הוא קרפּד-עצים. הפרופסור אינו מקבל את התשובה הזו.
 
 
 

1.
 
נניח שאתה משורר. אתה כותב שורות כמו
 
כל יום. כל שעה. למלוא מרחב הראייה.
שומעים את הציפורים הלא-נראות.
 
 
אחר כך אתה מת, בגיל 69. שוכחים אותך, כמובן. אבל בדרך פלא יש מישהו שלא, והוא מוציא לאור את הספר האחרון שלך שלוש שנים לאחר מותך. שנה-שנתיים לאחר מכן שמך כבר נעלם כמעט. עוד כמה שנים ואיש אינו זוכר את שמך ומיותר לומר, שאי אפשר למצוא את ספריך, גם לא את הספר האחרון, בשום מקום. לא קונים, ברור שלא קונים. שנים בלי אף קונה. אבל עשרים שנה אחרי הוצאת הספר האחרון מישהו מוצא את השיר אחרי ששלף אותו בלי סיבה נראית לעין ממדף. הוא מנער את האבק. הוא לא זוכר מתי קנה את הספר ואיך הגיע הספר אליו. לרגע עולה חשד, שהספר הושתל שם בידי רָשוּת נעלמה. מכל מקום, המציאו בינתיים את האינטרנט. כשנולדת, בשנת 1916, בקושי טלפון היה. הוא מעתיק את השיר לאינטרנט, בלי ניקוד אפילו, אולי זה אפילו השיר הזה:
 
בעוד יום-יומיים משהו ייקרע.
דגלים ייפרמו. ברוח הנגדית.
כל שיר הוא שיר אחרון.
 
– וכעבור כמה ימים יוצאת מישהי אחרת לרחוב, בעיר אחרת, וציפורים נודדות עוברות בשמיים, וזה מזכיר לה משהו, היא לא זוכרת בדיוק מה, נדמה לה שהיא קראה על זה באיזה מקום. אבל איפה? אז היא מביטה בהן לשנייה או שתיים. ובין אחת לשנייה, בטור המתמשך, היא מבחינה בשתיים או שלוש מהציפורים הלא-נראות. האם אפשר לומר שעבודתך לא שווה את הרגע הזה? (מחשבה פתאומית על דוד רוקֵחַ, 1916-1985, ועל הספר "גבולות הערגה", כתר 1988, בעריכת דוד וינפלד).

(נ"ב מאוחר: צריך לדון פעם בהרחבה על הטעות הבסיסית הזו של הביקורת וכמה מרושמי תולדות הספרות, התפיסה של ספרות "גדולה" באופן תמים ובסיסי, כספרות שיש לה גודל, כלומר שורות ארוכות בשיר או עובי של רומן, קול רם או תקיף, דיבור אל "המוני העם" וכיו"ב; והרי "אין בעולם דבר גדול יותר מקצה השערה של פרוות חיה בסתיו", כפי שכתב ג'ואנג דזה, בתרגום יואל הופמן).
 
 
2.
 
מישהו צריך לאגור ולקבץ את הציטוטים האלו, שמופיעים על כרזות של סרטים. "אם תחצה את הקווים, לעולם לא תוכל לחזור". או "הם רצחו את משפחתו. עכשיו הוא יוצא לנקום". או "יש חלומות שמתגשמים". או "לעולם זה לא מאוחר מדי". או "יש דברים שכסף אינו יכול לקנות…". או "היא רצתה אותו. קצת יותר מדי…". או "הכול הולך להשתנות". או "הסוף מתחיל" או "כל איש ימות, לא כל איש חי באמת", או "אם אתה צריך שזה יגיע בבטחה ובחתיכה אחת, שכוֹר מקצוען". אוסף כזה של פסוקים יהיה הדבר הקרוב ביותר לכתבי הקודש של העולם בעשורים האחרונים. מין ספר "משלי" של המאה העשרים ואחת. ספר חוכמה תמציתית. ואגב, למקרה שלא ידעתם: עכבר קטן – חלומות גדולים. תודו שיש בזה משהו.

 

 

יָרֵחַ קָרוּעַ מֵעַל שֵׁם-הַמְּחַבֵּר
בְּסֵפֶר הָאַסְטְרוֹנוֹמְיָה הֶחָדָשׁ
שֶׁקָּנוּ לִי הוֹרַי לְיוֹם הֻלַּדְתִּי הַ-12

בקצה הרחוב בו אנו גרים חי טרול מערות. לפני כמה עשרות שנים התמוטטה המערה שלו, מאחורי המקום שבּו ניצב כיום בית הכנסת בשדרות סמאטס 22. בלית ברירה עבר הטרול לגור בצריף קטן שלימים הוקם לידו בית הכנסת. הגבאי נועץ ברב הראשי והוחלט להתיר לו להמשיך לגור בצריפו חסר החלונות, שהוא ריהט במשך השנים בשולחנות שבורים ובנייר, שהמתפללים תחבו פנימה מבעד לסדקים צרים. לרוב איש לא רואה אותו. בשעות התפילה הוא מחופר עמוק בתוך הניירות שלו, שהיו שלנו. בתחילה היה רק מתכסה בהם, אבל כבר זמן ארוך הוא מעיין בהם וממלמל בקול את הפסוקים. איך זה למד לקרוא עברית וארמית אין איש יודע. אבל ראו, לפני שנים רבות, את בן-הרב חומק אל הצריפון ותחת לזרועו ספר תלמוד. היות שבן-הרב היה תמיד, איך להגיד, מוזר, "חריג", אביו לא התנגד. אחרי זמן-מה היה הטרול פותח את הדלת הנמוכה למאורתו כל בוקר בשעה קבועה, מוקדם, שוהה כמה שניות, ובן-הרב היה זוחל ונכנס ובידו הספר, ולפעמים גם חתיכת תבשיל אשר אמו, הרבנית, הייתה נותנת לו בלי ידיעת הרב. קולות דיבור והתדיינות היו עולים מתוך המאורה, אבל לרוב היו עולים בלילה מאוחר, כשבית הכנסת היה ריק. הם לא הפריעו למתפללים, קול התפילה היה חזק יותר ומכסה על הלחישות, אשר למען האמת כלל לא בקעו מחלונות הצריף, מכל מקום – לא במידה שמישהו ישגיח כלל. ילדי כל המתפללים היו צופים בגג-הצריף מעזרת הנשים הגבוהה בסקרנות חששנית, אבל תמיד ויתרו על הרעיון לרדת ולהיכנס. הצריף היה פשוט סגור ומסוגר, זולת הפתח הנמוך שרק מתוך הצריף היה אפשר לפעור. כשלעצמו, היה הטרול יוצא רק דרך פי המערה ההרוסה אשר בתוך הצריף שלו, נודד מתחת פני הקרקע והעיר לאורך קילומטרים וימים, עמוק אל תוך האדמה, הרחק מתחת לאוקיינוסים ולימים. לאן נדד, במי פגש, אין בידינו שום דבר זולת להשערות. עבור ציבור המתפללים היו אותן שנים של היעדרות דומות לחלוטין לזמן שבו היה הטרול מצוי סמוך להם, שָכן, ממש בהישג-יד. ופעם כשהיו צריכים עוד מתפלל להשלמת מניין היה מי שהציע שילכו ויקראו לו, אבל מובן שלא עשו זאת, וממילא לא היה טרול המערות נמצא אז בביתו. היה הבדל אחד בין התקופה שהוא היה נמצא לזו שנעדר, והוא שבן-הרב, בשנות ההיעדרות הארוכות, היה סובב סביב המערה ומחפש לו פתח לכניסה, ולפעמים ממש שורט את הכתלים, מציץ בחריצים שבעדם היו דוחקים את הניירות, וכמובן שלא מצא דבר. והמתפללים היו נעקרים לרגע, אז, מתפילתם, ומביטים בו דרך חלונות וחלונות צבעוניים, מושכים בכנף-הבגד של המתפלל שלצִדם, נאנחים, שבים אל התפילה מתוך המצוקה הזו. ומחלון חצי-סגור למעלה נשקפה הרבנית.
 
ויום אחד, בגיל כמעט מאה, הרב נפטר. מצאו אותו ליד ארון הקודש. הרבנית סיפרה שהוא היה יורד כל לילה כבר שלושים שנה לקרוא קצת בתורה, כלומר בְּספר התורה ממש, מתוך הקלף, זה ספר התורה אשר אביו-זקֵנוֹ כתב ושגרר אתו על פני ימים וארצות בלי שנפסל. וכשנשא את המשקל אל השולחן כרע והתמוטט. קול הפעמונים הזעירים העיר את טרול המערות מתרדמה, והוא יצא מיד לבדוק מה התרחש. אבל כשנכנסו הגבאים והציבור למחרת אל בית הכנסת לתפילת שחרית הם לא מצאו שם אלא את בנו של הרב ליד אביו והוא, כבר בן שִבעים, כמעט שמונים היה אז, יושב על הרצפה מתחת פתח הארון, וממלמל מתוך גרונו מילים, פסוקים ונהמות שאיש לא פענח ואיש לא האזין להן יותר מכמה רגעים.

 

 

8.12.08

שלושה מארבעת הספרים היפים ביותר שקראתי השנה הופיעו בהוצאת "אבן חושן". הרביעי הוא "בעין החתול" של חביבה פדיה (עם עובד). שני הספרים הקודמים ב"אבן חושן" הם "זה" של צ'סלב מילוש בתרגום דוד וינפלד, ו"קש" של הרולד שימל. הספר השלישי יצא לאור היום או אתמול. קראתי אותו על הספסל ליד חנות הספרים, כדרכם של הספרים האלו שאתה מתחיל לקרוא בהם עוד בעמידתך ליד הדוכן, וכבר השיחה הקצרה שאתה מנהל עם המוכרת בחנות צבועה בצבעי המוסיקה של הספר, אתה כבר משלם עליו תחת ראשית השפעתו.

הספר הנהדר שאני מתכוון אליו הוא "אנטנות וחיישנים" של ישראל פנקס. הטקסט הראשון בו הוא, כמצופה, שיר, אבל אחר כך בא רצף של 99 רסיסי פרוזה שאורכם בין משפט קצר לסיפור קצר. הספר מסתיים על אי, אדם פורש מן החיים, בגיל לא מופלג במושגי תקופתנו (73), מתכונן אל הקץ. האי הזה מסביר בדיעבד את הטון של רבים מקטעי הספר. טון של סיום וסיכום. תמיד על סף הייאוש, לרוב עוצר רגע לפני שהרגל טובלת במים השחורים. קטעי חלום. קטעי זיכרון. חלומות ההופכים למשלים: "גזר-דין מוות הוצא כנגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי". זה גזר דין מוות במובן של גורל חיי אנוש באשר הם, אבל גם הרגשה של משורר גדול שהוא אינו יכול לכתוב יותר שירה. הוא מכיר תקופות של הפסקת כתיבה, אבל הפעם הוא מרגיש שזה אחרת, הוא אינו יכול לומר מדוע אבל הוא מחליף את הדיבור. יש גזר דין מוות על השירה, אבל בינתיים הוא מתהלך חופשי, כותב דבר שהוא אחרי גזר הדין, אבל לפני המוות. זה הספר הזה.

יש לישראל פנקס ספר נהדר ושמו "הרצאה על הזמן". הזמן הוא גם גיבור ראשי בספר זה. "בידי פתק עם הספרה 23. אבל הסימטה נגמרת בבית מספר 19". הנה דרך לחלום ולכתוב את "אחרי הזמן", או "אחרי הקץ". רחוב שאומרים לך שיש לו עוד המשך, אבל אינך רואה אותו. הזמן שאחרי הזמן ככתובת רשומה על פתק, שאינך יכול עדיין להגיע אליה. אבל אתה יודע שביום מן הימים תוכל, ובית מספר 23 יהיה ביתך.

או הפרגמנט הקצר ביותר בספר, הקואן של ספר זה, שלוש מילים: "החלו תחרויות הסוף". ובניסוח קצת אחר: "לשם מה היה כל זה?", שואלת בועת הסבון רגע לפני שהיא מתפוגגת. השאלה הקשה. אולי התשובה: כדי שעוד מישהו ישאל את אותה השאלה. לא משנה אם יש תשובה.

ועוד ניסוח נהדר, ציטוט משיר של מונטאלה: "היכן אטמון את הזהב שאני נושא בתוכי?". או במילותיו הפשוטות יותר של מילוש, בספר הנ"ל: "מי ייתן ואוכל להגיד את הרוחש בתוכי".

כמה ייאוש יש בשאלה הזו: "חדרי שכירות ישנים, תעודות אחריות וחוברות הדרכה למכשירים חשמליים, קבלות הביטוח הלאומי משנות השישים והשבעים, קטלוגים, דוחות ומכתבים, מסמכים ישנים של הוריי מחוץ לארץ – לשם מה כל זה נשמר?". אבל אולי יש כאן פתח תקווה. כי למשל, את הספר הזה אי אפשר למנות עם החשבונות והמסמכים. וזה שאי אפשר לכלול אותו בנשימה אחת עם ניירות חסרי ערך אלו, אולי זו כבר תשובה לשאלה שהפרגמנט הזה מציג.

החיים כתיאטרון. חוקים פנימיים, ידיעת החוץ כל הזמן. כמו ציורים מסוימים שיש בהם פתיחת מסך, רק כדי לראות מסך נוסף בעומק הציור. הרצון שהמסך שיורד יהיה חלק מן ההצגה, לא תחילת הלא-הצגה. כל מחווה היא יפה ועצובה מפני שכל מחווה היא צעד המקרב את הסיום. ויש חשש שהסיום יהיה "לא טוב", כמו סופו של ידידו של פנקס, דן צלקה, שמת "בשעת צהריים סתמית, בקיץ האחרון". אבל האם זה כך? האם עצם זה שדן צלקה מת באותה שעה לא הופך את השעה ללגמרי לא סתמית?