מתחת לשולחן

הי,

 

אני פרקליט מאליק וואהאב ואני כותב אותך מקואלה לומפור, מלזיה בנוגע של הסכום של $10.5M צף בחשבון מתנמנם ששייך ללקוח המאוחר שלי שמת לצד עם האח הצעיר שלו, אישה ושני ילדים בהתרסקות של דצמבר 2003 בגב הדרך שלהם מחופשה מועדים בכוטונאו, רפובליקה של באנין.

 

אני אאהוב את הקרן הזאת להיות את טראנספאראד לתוך החשבון שלך כ/כפי שקרובי המשפחה של המתים כי הכסף באופן אוטומטי יכנס לבית אוצר ממשלה בסוף השנה אם אני לא יכולתי לאתר כל מקרוב המשפחה מהלקוח המאוחר שלי לבוא למעלה ואטעון את הקרן.

 

בקבלה של הקרן הזאת בחשבון שלך שאתה ואני יכול לחלק את הכסף ; 45% אלי, 40% אליך, ו15% ייתרם לנדיבות הלב של אסון של קרן הטסונאמי.

 

אנא צור איתי קשר בבהקדם האפשרי לסמן את העניין שלך. אני אאהוב אותך להודות את הקבלה של האימייל הזה בהקדם האפשרי דרך אי-מייל פעולה העסקית הזאת פרטית מטופלת עם סודיות מושלמת וכנות.

 

כל אני דורש הוא ההסכם שלך, שיתוף פעולה ישר ועזרה לאפשר לנו רואה את העסק דרך.

 

שלכם באופן נאמן, בארר. מאליק וואהאב א.ס.ק..

ואנחנו – באים – ואומרים: לא – יהיה – שום – משא – ומתן – עם – אף גורם – מהגורמים – שמעלים – על – דעתם – שבמשא – ומתן – ישיגו – את – מה – שהם לא השיגו בדרכים אחרות. ואנחנו – באים – וקוראים – לכל – מי – שמשלה – את – עצמו: לא. לא יקום ולא יהיה כדבר הזה. ושלא – ואני בא ואומר – ושלא ניתן – לעצמנו להתבלבל: אם – יהיה – צורך – אנחנו – נדע – לתת – את – המענה בזמן ובמקום כמו שידענו לתת את המענה כשהיה צריך (ללגום מעט מים).

כנסת נכבדה! מאז ומתמיד – מאז ומתמיד – היתה – זרוענו הארוכה – מושטת – לשלום. אני חוזר ואומר – אין, לא היה – ולא יהיה לנו – סכסוך – עם אויבינו המרים – ביותר. הם – מתחמשים – ואנחנו – בונים. הם – מחרחרים – מלחמה – ואנחנו – בונים כאן – תרבות – לתפארת. בירושלים – בשדרות – בפיתחָת רפיח – בקיבוצים – בערי הפיתוח – באופירה. הם מייצרים מרעומים – ואנחנו משקים את גינות הירָק. הם לא ישנים בלילה מרוב שׂנאה – ואנחנו לא ישנים בלילה מרוב (להרים ראש, לפנות לקהל:) תסלח לי, תסלח לי, אתה מעוניין בהתנצחות או בדיון תרבותי. תפסיק להפריע לנו, אנחנו שקועים בעשייה, חדל, חדל, חבר-כנסת [שם משפחה של חבר כנסת ערבי או חרדי]. זה לא לכבודך. אתה מייצג כאן מגזר שלם, תתעשת. תתעשת.

כנסת נכבדה! מדובר – במאות – בודדות – של – דולר – ירוק. אני חוזר ואומר. אני שב ומדגיש. כיסיי ריקים. הכסף, ולא היה כסף, הוא כסף קטן. מצפוני – מצפוני – מצפוני – נקי. לא זו השעה! לא זו השעה! חישבו על הצנטריפוגות! חישבו על הילדים הקטנים! חישבו על הילדים הקטנים רוכבים על הצנטריפוגות!

הרשו לי – הרשו לי לצטט – את המשורר יעקב עמיחי. אלוהים – אלוהים – מרחם על – ילדי – הגן. ואני בא ואומר: האם המוסר שלכם – האם המוסר שלכם – טוב רק כלפי אויבינו. אני לא אומר! אני לא אומר! אבל למה אי אפשר – לגלות – חמלה – גם כלפי – הצד שלנו. אני קובע – חד – משמעית – הנתונים בידי – אני אוחז בנתונים – הדולר – ירד – מאוד. הדולר של פעם – זה לא – הדולר – של היום. על מה אתם מדברים. הרי אני – אוחז – בנתונים.

ברצוני לסיים בסיפור מבית אבא. מי מאיתנו לא זוכר את התבשילים שהיתה אמא מכינה בסמטאותיה של ירושלים על הפתילייה. תודה רבה. תודה.

 

1. בסרט "קונג-פו פנדה" הפנדה אוסף בובות מוקטנות של גיבורי הסרט (חמשת הזועמים, או משהו כזה). כלומר, הסרט עושה פרסומת סמויה למוצרים הנלווים שלו עוד לפני שהדמויות עצמן מופיעות על המסך. הדבר מזכיר לי את מנהגם של אנשים מסוימים להיכנס, במוזיאון, ראשית לחנות המזכרות ורק אחר כך לאולמות התצוגה.

אווה אילוז כותבת בספרה החדש "אינטימיות קרה" על השידוכים האינטרנטיים, וגם שם הייצוג קודם למקור: קודם מקבלים אינפורמציה, ורק אחר כך פוגשים (אם בכלל) באדם המיוצג על ידי האינפורמציה הזו. בעבר הקרוב, קודם היית פוגש באדם, ורק אז מתחיל לשאול שאלות (במובן זה חזרנו לתקופת השדכנות היהודית המסורתית: קודם כל שיחת העברת-מידע בין המשפחות, רק אחר כך מפגש אישי).

 

2. גיליון "טיים אאוט" הקודם הוקדש ל"חזרה לשנות התשעים". הגיליון הנוכחי מוקדש ל"לתפוס אמריקה". סיכום די טוב של הלך הרוח הנוכחי: שאיפה למקום אחר ולזמן אחר. כשבנימין הרשב ניסה לסכם את האידיאולוגיה הציונית באירופה הוא כתב, "לא כמו כאן, לא כמו עכשיו, לא כמו שאנחנו". וזה חוזר, אבל ההקשר השתנה לגמרי, נעשה פארודי.

 

3. קריאה שניה, אחרי 20 שנה, ב"מולכו" של א"ב יהושע. איזה ספר נפלא (לא זה המקום להרחיב על שינויים בקריאה מגיל 18 לגיל 38. אני יכול רק לומר, שבאמת יש רק קריאה שניה ביצירות גדולות). מעניין, שילדיו של מולכו מכונים בספר בשמות כמו "הגימנזיסט", "החייל", "הסטודנט", כאילו נתפסו מבעד לעיניו של זר. באמצע הספר, כשמולכו מגיע לגליל, ונתקל שם במציאות של מהגרים מהודו ומצפון-אפריקה, הוא שב ומכנה אותם "מזרחים" ו"כהים" ("אשה מזרחית", "גבר כהה" וכו') – ואולי מאותה סיבה.

(עוד מעניין לחשוב על הספר כארכיאולוגיה יהושעית: לראות את שרידי השפעות קפקא, למשל בתיאור ה"מרדף" אחרי בן-יעיש שכמו לקוחים מ"רופא כפרי", ואת המשפטים האירוניים העגנוניים, כמו את החרסים של "מר מאני", שכבר נמצאים שם, ארכאולוגיה של העתיד).

 

 

 

 

יש שערוריות גדולות יותר בישראל, אבל מה שקורה בסינמטק תל אביב גם הוא ראוי להתייחסות. אני מנוי בסינמטק כבר כמה שנים, ומכיוון שאין לי טלוויזיה, ולקולנוע אני לא אוהב ללכת (פרסומות, מתחמי זוועה בקניונים), זה המקום העיקרי שלי לראות סרטים.

מי שיעיין בתוכניית הסינמטק לחודש האחרון (יוני) יגלה שעד 7.6 היה בו פסטיבל לסרטי סטודנטים; בהמשך החודש, לכעשרים סרטים הייתה כניסה מוגבלת או "על בסיס מקום פנוי" (בעיקר ל"חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע". כלומר, אתה צריך לקחת בייביסיטר, לחפש חניה, ולקוות שיהיה לך כרטיס); בימים האחרונים יש עוד פסטיבל, הפעם "לקולנוע לסבי הומו בי וטרנס", וזה אחרי פסטיבל נוסף, לווידאו-דאנס שהתרחש באמצע החודש; לזה אפשר להוסיף סרטים עם הרצאות, שהמנויים צריכים לשלם עליהם 75 ש"ח ואינם יכולים להיכנס רק לסרט המוקרן.

אמנם, לצד כל זה יזם הסינמטק רטרוספקטיבה של הבמאי המעולה ג'ון סיילס. לכאורה, נקודת אור. אלא מה? הסרטים (למעט שניים, אחד מהם סרט לילדים) הוקרנו ללא תרגום, למרות שכמה מהם הופצו בארץ בעבר ויש להם תרגום (כמו "עיר של תקווה"). כלומר, אתה צריך להיות דובר אנגלית כדי לראות את הסרטים הללו (קשה מאוד לקלוט דיבור "רחוב", כמו של שחקני בייסבול או של פושעים, כפי שיש בכמה וכמה מן הסרטים של סיילס. תארו לכם איך זה לראות סרט כזה בלי תרגום). רטרוספקטיבה כזו לא תתרחש בעשור הקרוב, אם תתרחש אי פעם. מה הטעם לעשות אותה ולא להשקיע בתרגום הסרטים?

כל הפסטיבלים והאירועים המיוחדים האלו היו יכולים להיות סבירים, אילו הסינמטק היה ממשיך למלא את ייעודו במקביל. וייעודו של סינמטק, להבנתי, הוא לאפשר צפייה בסרטים קלאסיים שאינם מוקרנים בשום מקום אחר. סינמטק אמור להיות מקום מקביל למוזיאון לתולדות האמנות. לא משנה באיזה יום תגיע, אתה יכול לדעת שתוכל לראות איזה היצ'קוק, או טריפו, או באסטר קיטון, או אורסון וולס, או אוזו, או האחים מרקס. משהו, שלפחות יש מישהו שחושב שהוא סרט ישן וטוב. בסינמטק תל אביב זה לא קורה כמעט.  

לסינמטק יש שני אולמות, גדול וקטן. לכל הפחות היה אפשר לצפות כי האולם הקטן ישמש את מטרתו המקורית של הסינמטק (סרטים מן הארכיון), ובאולם הגדול יהיו הפסטיבלים וההקרנות של הסרטים החדשים והמסחריים למיניהם. אבל לא: הסינמטק מנצל את האולם הקטן להקרנות מסחריות (הקומדיה הרומנטית "שני ימים בפריז", החודש), ואת האולם הגדול – לשאר הדברים.

מצבו של סינמטק תל אביב הוא חלק מפשיטת רגל תרבותית רחבה יותר, שבמסגרתה כל מה ש"ישן", כל מה שהוא "נכס", נדחק לשוליים ונעלם. אפשר לראות את זה במוזיאונים, בכתבי עת לאמנות, בחנויות ספרים. העניין הוא, שבניגוד למוזיאונים ולחנויות ספרים, אמנות הקולנוע כולה היא צעירה, בערך בת מאה שנה. ואפילו היא כבר נעלמת.

הנה ציטוט מתוך ידיעה מ"הארץ היום". ההדגשות שלי:

 

לראשונה מאז כניסתו לתוקף של הסכם הרגיעה עם חמאס בשבוע שעבר, נורו היום (שלישי) אחר הצהריים ארבע רקטות קסאם לעבר שדרות. שני בני אדם נפצעו באורח קל ושניים נוספים מוגדרים כנפגעי חרדה. נזק נגרם לבית נטוש בעיר.

היום לפנות בוקר נחתה פצצת מרגמה בשטח פתוח באזור הנגב המערבי. לא דווח על נפגעים או נזק.

בתוך כך, הרג הלילה כוח צה"ל שני חמושים פלשתינאים בשכונת רפידיה שבשכם. אחד ההרוגים היה פעיל בג'יהאד האיסלמי והשני נחשב כפעיל בחמאס. האירוע התרחש סמוך לאוניברסיטת א-נאג'ח בעיר, שם התגוררו השניים.

שאלת תם: מה משמעות המילים "בתוך כך"?

משמעות פשוטה, בעברית?

על פי ההקשר של הידיעה, "בתוך כך" משמעו "לפני כן". 

 

 

 

השערות למחקר (יתכן שמופרכות): השתנות ספרי הבישול בישראל. שלוש תחנות עיקריות: רות סירקיס, ישראל אהרוני המוקדם, חיים כהן. איך המצרכים נכנסים ויוצאים מהמטבח עם השנים (אצל סירקיס אין למשל גבינת פקורינו); איך הנמען של הספר משתנה (אצל סירקיס הפנייה תהיה "חתכי"; מאוחר יותר זה יהפוך ל"חותכים" הנייטרלי); השערה: ברגע מסוים יש פריחה לספרי בישול של עמים וארצות (הבישול הסיני, האיטלקי, היפני, הצרפתי). האם מקביל ל"חזרה לשורשים" של מוזיקאים כמו יהודה פוליקר או ארקדי דוכין?. אחרי זה בא שלב של "חזרה הביתה". מאכלי עדות "יהודיים" (בישול תוניסאי, כורדי, ירושלמי, פרסי – כהיבטים של הבישול היהודי העדתי, להבדיל מהבישולים של עמי העולם). זה גורר שינוי בכשרות של ספרי הבישול. המרגרינה של סירקיס הופכת לחמאה אצל אהרוני; במסגרת תרבות ה"פוליטיקלי קורקט", אצל חיים כהן יש התחשבות בשומרי כשרות, אבל לצד זה שימוש בחמאה מזוקקת; חזרה לפשטות אצל חיים כהן אחרי המורכבות והמוצרים האזוטריים אצל אהרוני; שינוי בדימוי המוחצן של הבשלנ/ית. מ"עקרת בית" מארחת (סירקיס) ל"שף נהנתן" (אהרוני; זכורה התמונה בספר הבישול האיטלקי, לצד שאול אברון האוחז כוס יין אדום) ל"שף עממי" הניזון מן השוק המקומי (חיים כהן, הצמוד לאחרונה לקרדיולוג הבשלן ד"ר אלי לנדאו, המתפקד, ברמה הסימבולית, כהבטחה לבריאות האוכל). הדיאטה של אהרוני כהשתנות תרבותית (מתי התחילה בדיוק?); שאלה: מתי התחיל המטבח הישראלי לדמיין את עצמו כמטבח ים תיכוני (מתי נכנס לשימוש נרחב שמן הזית, הבזיליקום, הפלפל הגרוס-טרי?). מטבחי שוליים בישראל: בישול פלסטיני, בישול יהודי (שמוליק כהן);

1. ברשימת רבי המכר השבוע (פרוזה) 40% מכותרות הספרים כוללות את המילה "אישה" או שם של אישה.

2. בהיתי קצת בערוץ שידורי מוסיקה בחומוסיה. מוסיקה שמכנים אותה אצלנו "ים תיכונית", שהיא לשון נקייה למוסיקה "מזרחית" (ממוסחרת), שהיא לשון נקייה למוסיקה ערבית (ממוסחרת). כלומר פופ עם קצת אותיות גרוניות. צפיתי (הקול היה כבוי, כך שיכולתי רק לראות את הקליפים) בכמה שירים, אולי שבעה ברצף. ולא יכולתי שלא לשים לב, שכל השירים מספרים סיפור אחד: יש גבר. יש את "האישה שלו". היא "יפה". כלומר יפה על פי הדימוי המגזיני. כלומר מטופחת ומעוצבת. גם הגבר מטופח ומעוצב. הגבר (שהוא הזמר) מראה לצופים שיש לו אישה שווה. לכאורה הוא מראה את הערצתו לאישה שלו, אבל למעשה הוא מבקש מהצופים שיקנאו בהערצתו לאישה הזו, ולמעשה, בהערצתה כלפיו.

3. מצחיק מאוד. אבל למה? בעיקר בגלל ה"דרמה". השהיית הרגע כדי "לפוצץ" אותו במשמעות, שכל סדרת טלוויזיה (כל אמנות?) מבוססת עליה.
 
4. מראה עצוב: שקית ניילון נשובת רוח נסחפת מזרחה בנחל הירקון, מפרשׂ בלי סירה.
 

מראה מדהים, לפני שעה קלה, ברחוב פנקס בתל אביב: אישה פיליפינית צעירה הולכת לאיטה, תומכת באישה קשישה — פיליפינית אף היא.

 

 

[מלאך שומר מסך מתנה לקוראי האתר לרגל פרסום הפוסט ה-400]