מתחת לשולחן

 

הציור הוא העתק של העתק של העתק: ציור שמן על פי חיתוך עץ שעשה ז'אן-בטיסט מילה, אחיו של ז'אן-פרנסואה מילה על פי רישום שעשה ז'אן-פרנסואה, על פי ציור שלו עצמו, כלומר של ז'אן-פרנסואה. מסובך קצת. במילים אחרות, הסדר הוא כזה: ציור של ז'-פ"מ, רישום של ז'-פ"מ, חיתוך עץ של ז'-ב"מ, ציור של וו"ג.

כלומר, ון גוך מחזיר את התמונה למקורה כציור. הוא צייר אותו בשנה שלפני מותו (1889) בבית החולים בסן רמי. אבל אין שום דבר נואש או מבשר-התאבדות בציור הזה. ואני מציין זאת כי יש משהו בתווי הפנים של הרועה שמזכיר לי את תווי פניו של וינסנט עצמו. האוזן ה"חבושה" בכובע הלבן הוא רק פרט אחד כזה. אין זו תופעה יוצאת דופן. היה זה ארנסט גומבריך שהצביע על כך שבדיוקנאות רבים אפשר למצוא שריד לפני הצייר, כלומר, שדיוקנאות של זרים הם לפעמים גם דיוקן עצמי, או ליתר דיוק דיאלוג בין פני הזר לפנייך-שלך.

האוזן המכוסה מפנה אותנו פנימה. הציור מתרחש בשדה זהוב פתוח, אבל כולו פנימי. למשל, לקח לי זמן מה להבחין בכבשים שבצד ימין של הרועה. צבען קרוב כל כך לזה של ערימות החציר, עד שהן נבלעות בו כמעט. כלומר, ספק כבשים ספק מחשבה על כבשים, כמו הדמויות בכמה מציוריו של ז'ורז' דה לה טוּר, שאי אפשר לדעת אם הן "שם" כממשות או כחלום.

הצאן המלחך והדבר שאותו הוא מלחך הופכים להיות כמעט אחד. וזה נכון ביחס לציור כולו. זה כל כך בוטה וחשוף, שכמעט מיותר לציין זאת: המעיל שואל את כחולו מן השמיים, הכובע – מן העננים, קבקב העץ – מהחציר. הכובע מעונן, המעיל מלא רקיע. וגם להפך: השמיים לבושים מעיל של איכרה, מתחת לעננים יש ראש שקוע מהרהור עמוק: כל העולם.

"איזו ארץ נפלאה, איזה כחול נהדר, איזו שמש! ובכל זאת, בינתיים ראיתי רק את הגן ואת מה שאני יכול להבחין בו מבעד לחלוני" (ו' ון גוך, מכתבים לתיאו, תרגום עודד פלד. מכתב מסן רמי, יוני 1889).

מעיון בהדפס (הפגום) של חיתוך העץ שוינסנט השתמש בו אפשר לראות שהחלק של הנעל מחוק. וינסנט השלים את הנעל מן הזיכרון, שהוא זיכרון הולנדי. הנעל הזו היא הולנד בצרפת, כלומר – היא בית. ואני מוסיף כאן ניחוש קלוש: האישה הזו היא אמו של הצייר. תמונת-זיכרון, כמובן. הנה תצלום שלה בזקנתה, וציור מוקדם יותר שלה (שצייר וינסנט). אולי.

 

 

 

ושם, מקצה הנעל, זורם לו פס של צל סגול. גם הוא לקוח מחיתוך-העץ. אבל מה שלא היה אפשר להביע בחיתוך העץ השחור-לבן הוא את המטמורפוזה של הצל לצבע. איך הוא נולד למרות שלא יכול היה להיוולד מתוך ה"נתונים" שבציור.

ומי שיעמוד מול הציור המקורי יראה איך מעל ראש הרועָה, גבוה בשמיים, נסתר בין הכחול העמוק, יש נגיעה קלה של אוקר, הד של החציר, או שמא של הנעל היחידה של הרועה, כמו כוכב עשוי מ"אדמה" אשר ניתז לגובה רב מאוד.

 

[מתוך סדרת רשימות מתוכננת על ציורים במוזיאון תל אביב לאמנות. רשימות קודמות בסדרה: על ז'ורז' סרא ועל אנטון ון דייק].

(דואר זבל, תרגום מכונה):

 

שלום drorb70!!!

אני גברת וילאראן נאניטה אזרח של פיליפפין, אלמנה ויורש לגיטימי לסוף שר קודם של כלכלה שנרצחה לנהיית עבדה עם הנשיא לשעבר יוסף אסטראדה בפיליפפין. ירשתי סכום כולל של 10.5 מיליון דולרים של ארה"ב מהבעל המאוחר שלי, הבטוח מראש מהדאכאיס שלי משפחת הבעל לכסף הזה הכריח אותי לעזוב את מנילה ובעל הכסף שמוסתר ב.קופסת חדק מתכתית הפקידה עם בטחון ומממנת חברה מתחת לסוד ארראנגאם.

זה אומר שחברת הביטחון לא יודעת שהתוכן של הקופסה הזאת שנשלחה מהפיליפפין מתחת לכיסוי דיפלומטי. המטרה שלי של לשאול לעזרה שלך רותחת למטה לעובדה שאני לא רוצה את משפחת הבעל המאוחר שלי להיות מודע לכמות כולל. ומידע הפיקדון של הקופסה אישרה לחברה לעשות את הקופסה הזאת אואליאבל למשלוח במבקש רק לבאסינאסס הזר שלי ייצוגי, אע"פ אנאם. מעתה אני רוצה שאתה תתקשר לחברת הב.טחון.

אני לאחרונה שילמתי כל דאמארראג, אחסנה מאשימה ותשלום המשלוח, כל אתה צריך לעשות את זה לעזור לי קשר חברת הביטחון ומפגיש עצמך כפי ששותף הזר של הבאסינאסס, מבקש את המשלוח של הקופסה. וכאשר סוכן משלוח דיפלומטי אישר את המשלוח ואומר לך את תאריך ההגעה של הקופסה, אז אני אצטרף לך לתת לך 40% של הכסף מיד לפני שאני אלך בעם הצעתי של השקעה בארץ שלך נא אם אתה מעוניין ומוכן למחדש.

אני מחכה לתשובה הדחופה שלך, במיטב האיחולים.

גברת וילאראן נאניטה

מנילה, פילפפין

ראיתי את אתמול את "ארץ קשוחה" של האחים כהן. את לא ארץ לזקנים, הספר של מקארתי, לא קראתי עדיין. התגובה הראשונית אחרי צפיה בסרט היתה של תדהמה, מפני שהוא הולך כל כך נגד הציפייה של "טובים ורעים במרדף אחרי הכסף", שהרושם הוא גדול. אחר כך השתררה מועקה, שנובעת מהחיתוך המפתיע של הסוף, שמזכיר את החיתוך לשחור של "עירום" של מייק לי, ולא רק מבחינה צורנית, חיתוך שזורק אלייך את השחור הזה כמו עשן שחור סמיך שמישהו נושף לך לתוך הריאות.

אבל אחר כך חשבתי קצת אחרת על הסרט, כי נזכרתי במאמר ישן של ג'ון ברגר על פרנסיס בייקון (בספרו about looking). במאמר ההוא טען ברגר שבייקון, לצד היותו אמן מוכשר ומיומן מאוד, מציע תמונת עולם שבה אפסות-הדעת (mindlessness) והקריסה המוחלטת של האדם היא העיקרון היחיד. אצל בייקון הדמויות המעוותות הן הקצנה של מצב אנושי בעייתי, של ריקנות, אבל הצייר אינו מנסה לבחון אותו, לחשוב עליו, לתקן אותו, אלא פשוט מקבל אותו בצורתו המוקצנת ביותר, שוב ושוב ושוב. בייקון, טוען ברגר, קרוב לוולט דיסני, ולא לסמואל בקט למשל, כפי שנוטים לטעון. בקט כותב מחשבה על ריקנות ועל דרדור של בני אדם ושל אנושיות. בייקון לא חושב, הוא קובע שוב ושוב עובדה – הרע מכל כבר קרה.

חשבתי שגם סרטם של האחים כהן קרוב למעשה לסרט של וולט דיסני, ואפילו יותר מאשר הציורים של בייקון. מפני שזה סרט, והממד העלילתי (שאין בציורי בייקון) מדגיש את מה שברגר טען. כי הרי מה הסרט הזה אם לא סרט מיקי מאוס או דונלד או הציפור השחורה הזו ששכחתי את שמה – למבוגרים, שבה כולם יורים בכולם ומפוצצים את כולם, אבל ממשיכים לסחוב עוד ועוד, מתקנים את עצמם ומתחדשים, והכל במרדף אחרי מזוודה של כסף? אמנם ב"ארץ קשוחה" אין דמויות של עכבר וברווז, אבל האם הן רחוקות מזה כל כך? האין הסרט מציג דיסנילנד רצחנית? (הערה מאוחרת: ואולי בגלל זה זכה באוסקרים?)

הרוצח הפסיכופת הוא רוצח פסיכופת וזהו; הצייד-חייל הוא צייד-חייל, המחסל העירוני הוא מחסל עירוני. הרגע היחיד שבו הקרטוניות (האפקטיבית מאוד!) של הדמויות האלו נשברת היא במונולוג המסיים של טומי לי גו'נס. זהו כמעט הרגע היחיד בסרט שבו בוקע משהו אנושי מבעד ל"סרט המצויר" שבו הכסף המוכתם בדם הוא הסמל הברור ל"חוק" של הקיום. כולם קונים ומוכרים בסרט הזה – מחולצה (הן "הטוב" והן "הרע" קונים חולצה בכסף מוכתם בדם, והאנלוגיה ביניהם ברורה), ועד טיפול רפואי ועד את החיים עצמם. אבל ברגע שבוקעת האנושיות הזו (סיפור החלום של השריף) הסרט נחתך ומופסק.

כן, זה סרט חזק, והוא עשוי מצוין. אבל כך גם ציוריו של בייקון. בסופו של דבר, זה סרט מקומם. לא מפני שהוא משקר: הוא לא, אלא מפני שהוא לא אומר את כל האמת.

 

והנה שתי דוגמות להשוואה:

האחים כהן (הטריילר של הסרט) >>>

וולט דיסני >>>

ותיקון מאוחר של ג'ון ברגר ביחס לבייקון (תודה לעומר מיכאליס): >>>

כמה הערות ואסוציאציות לידיעה על הרעלת עשרות אלפי הדגים בכנרת היום.

 

1. הדייגים שהרעילו את המים בכמות שהספיקה להרוג עשרות אלפי דגים גרים, מן הסתם, בסמוך לכנרת. האם לא חלפה במוחם ההבנה כי הם מרעילים את עצמם, ממש כאילו מהלו רעל בתוך כוס המים שלהם? קצת מעבר לשולי התמונה הזו, האם הם אינם יכולים לדמיין את עצמם, את ילדיהם, שוכבים על הצד? (הרי ברור שהדגים עצמם הם עבורם כאין וכאפס).

 

 

2. ברויגל הבין את זה כבר מזמן: דג גדול אוכל דג קטן שאוכל דג קטנטן וכך עד אינסוף. אבל בעולם של ברויגל גם הדג הגדול ביותר לא אכל יותר דגים משיכולה היתה בטנו להכיל. הוא לא חיסל אוכלוסייה שלמה של דגים. ברויגל מזעזע אתכם? חשבו עליו בפעם הבאה שתפתחו קופסת טונה.

 

3. ישראל הרשברג ראה זאת אחרת: עשרות דגים מתים מביטים בך מהציור כעין מפוצלת, בבת אחת: ים שהפך לגלי-קרטון, מים שהפכו לשמנוניות, תנועה שהפכה לערימה, ריבוי שהפך לאחד: אין "סדר טבעי" ברויגלי של דגים גדולים וקטנים: כל הדגים קטנים באותה מידה, ויש רק דג גדול אחד: אנחנו הדג הגדול:

 

 

4. אביב מסתלק / ציפור מקוננת – עין / הדגים דמעה (מצואו באשו, הדרך הצרה לאוקו, תרגום יעקב רז, חרגול 2006, עמ' 16)

 

5. הנה דג סיני (מחוץ למים? לא ולא: קפלי הנייר ותנועת המכחול בקליגרפיה מספקים לו "מים" די והותר): האם גם הוא "אוכל דג קטן"? לא נראה לי.

 

הערה: אין זה בשום אופן תרגום, אלא הד של תרגום (של סטיבן ברג, בספר crow with no mouth). אין לו יומרה להיות יותר מזה. לכן גם איני מנקד. גדולים ממני, כמו צ'סלב מילוש, לא יכלו לעמוד בפיתוי, ותרגמו מן התרגום של שירה סינית. מכל מקום, אם מישהו מן הקוראים שיודע יפנית של המאה ה-15 ירצה לשפר את ההד הקלוש הזה או אף להציע תרגום, אשמח לשמוע הצעות. ועוד הערה: לא כדאי לקרוא אותם ברצף. אין זה שרשור.

איקיוּ סוג'ון (1394-1481)

*
רישום הדיוֹ הזה של רוח נושבת באורנים
מי שומע אותו?

*
נולד נולד הכול תמיד נולד
חושב על זה מנסה שלא

*
גשוּם או לא
לך הרם את שרווליך הכבדים הרטובים

*
אתה יכול לשמוע את זה כשזה אפילו לא זז
אתה יכול לשמוע את זה כשהרוח דוחקת את עצמה מעבר לסלעים

*
עננים גבוהים מאוד הבט
אף לא מילה עזרה להם להגיע לשם

*
כתער הירח יתמלא ויחסר
לפּחות מכלום אבל עכשיו בין ערביים והירח כתער

*
החתול האפור שלי ניתר ברגע שהרמתי את הכף הזו
אנו נולדים אנו מתים

*
אני בתוך זה בכל מקום
איזה פלא עצים אגמים עננים אפילו אבק

*
הסירה הזו קיימת ולא קיימת
כשתשקע ייעלמו שתיהן

*
ירח בודד אין עננים
אנו כושלים לאורך הלילה

*
לפתע שום דבר מלבד צער
לכן אני עוטה את מעיל-הגשם הקרוע הישָן של אבי

*
לידידי הנזיר יש מנהג מוזר להתחבב
הוא קולע סנדלים ומשאיר אותם בחשאי לצד הדרך

*
שבוֹר ופתח את עץ הדובדבן היכן הפרח?
אבל האביב

*
פרפר מרחף לִפְנֵי פָּנֶיהָ
כמה זמן עוד תישן

*
אֱכֹל את הרוח אֱכֹל את המים איש לא יכול לומר כיצד
אני מכיר אדם אשר עמד עשרים שנה על גשר גוֹג'וֹ

קישור לרשימה על התצלומים של יורם וידל באתר שלו. יש גם נוסח מתורגם לאנגלית.

 

 

ב-10 בפברואר 1918, לפני תשעים שנה, כתב קפקא ביומנו: "10 בפברואר. יום ראשון. רעש. שלום אוקראינה. נעלמים ערפילי המצביאים והאמנים, המאהבים והעשירים, המדינאים והמתעמלים, יורדי-הים ו…". (מחברות האוקטבו, תרגם שמעון זנדבנק, עם עובד 1998, עמ' 77-78). מעניין שמקס ריכטר, בתקליט הנפלא "המחברות הכחולות" שמוקדש ל"מחברות האוקטבו" בחר לדלות מתוך היום הזה ביומן רק את הרישא: בקטע "שיר ישן" (בקישור יש רק דגימה ממנו) קוראת טילדה סוינטון את המילים "10 בפברואר. יום ראשון. רעש. שָלום". כאילו בחר ריכטר לבלום את חזרת ה"רעש" אצל קפקא ולהותיר את יומו של קפקא עם ה"שלום", המבטל את ה"רעש" שלפניו, הרעש של מלחמת העולם הראשונה, ובאופן ספציפי יותר, הכרזת העצמאות של אוקראינה מסוף ינואר 1918, שגררה קרבות. אצל ריכטר, במקום המצביאים והאמנים וכו' בא פסנתר, על רקע "עכור" של רעש לא ברור, שמייצג אולי את "ערפילי המצביאים והאמנים, המאהבים והעשירים, המדינאים והמתעמלים, יורדי-הים ו…", שהמייתם בתקליט לא נעלמת אלא ממשיכה לרחוש, מירוץ בין שלום ורעש.

 

נ"ב:

"המדינאים והמתעמלים"!

 

נב"ב:

קליפ של מקס ריכטר מתוך התקליט האחרון >>>, ודגימה מתוך התקליט "בית-זיכרון" ("התאומים [פראג]")

היה באינטרנט >>>>. פוסט-מודרניזם.