מתחת לשולחן

ל"ג בעומר, באופן בו הוא נחגג בישראל, הוא חג מתועב. בסדרת החגים "זוקפי הקומה" שמתחילים בפסח (הרסנו את פרעה וחילו), ומסתיימת (אחרי "הרכנת ראש זמנית" של ימי הזיכרון) ביום העצמאות (הנחגג בפיצוצים מבוקרים וצבעוניים, לאימת הכלבים), מגיע המיצג הקולקטיבי הזה, בו שורפים. שורפים מה? לא ברור. שורפים. אי אפשר היה לנשום בתל אביב אתמול. הבוקר העיר מסריחה כמו גוויה. האירוע היה הדמייה של אסון מופשט – סיכום של מצרים, המלחמות, הקרמטוריום. ערימות של אפר. אנשים מקימים בכיכר המדינה, מול חנויות המותגים, מדורות ענקיות, ליד העצים, העצים מתחילים להישרף, מכבי האש מגיעים. שורפים. פעם דיברו על "מדורת השבט", אבל לכל שני ילדים היתה בכיכר המדינה מדורה קטנה משלהם. נחנקים מהעשן, רעש סירנות, אוכלים אבטיח. העיר לא יכולה לשאת כזאת כמות של זיהום, אבל אנשים משליכים עוד דלת לאש. מי שהתבונן בחלונות הראווה של חנויות הספרים שסביב הכיכר יכול היה לראות את רבי המכר עולים באש המשתקפת בחלונות. מיצג קולקטיבי של ונדליזם, הדמייה של חורבן. איש מבאי הכיכר לא סופר את העומר, איש לא שר כבר את השירים הישנים של המדורות (מטופשים כשלעצמם). איש לא שורף אפילו בובה של היטלר, נניח. פשוט שורפים, כולם ביחד. זה הכול.  לא להקטין את המדורות – לאסור אותן. מי שרוצה אש, שידליק אצלו בבית.

 

באתר אינטרנט חדש אפשר למצוא מבחר מקיף מעבודותיו של הצייר צבי מאירוביץ (1911-1974). באופן מוזר, יש התאמה בין עבודותיו הנודעות ביותר של הצייר, ציורי הפנדה, ובין האכסניה החדשה שלהן, מפני שאלו עבודות שבראש ובראשונה מבטאות תפיסה "מרושתת" של המציאות ושל המחשבה. לא מרושתת במובן השכלתני, כלומר ה"מסורג", אלא מרושתת כפעולה, כהתרחשות (שיש בה גם הפסקות דרמטיות של ההתרשתות, אזורי שתיקה גדולים, כמו בציור שלמעלה; גם זה חלק מן ה"רשת"). נדיר למצוא בציור הישראלי עבודות כל כך הרפתקניות, מושלכות, תועות – ועם זאת בנויות, מוצדקות בעליל מתוך עצמן. מעניין לחשוב על הציורים האלו ביחס לאלו של צייר חזק אחר, קופפרמן, ולראות כיצד מאירוביץ התחיל במקומות שקופפרמן נמנע מלהגיע אליהם, כיצד מה שעבור קופפרמן היה גבול היה עבור מאירוביץ סבך להיכנס אליו. המשימה היא לבנות גוף חי ללא שלד, ולפחות ללא שלד נראה לעין; גוף שהשרירים יישאו אותו למרות היותו נטול עצמות. הפלא שזה הצליח בציורים רבים שלו. מכאן האופי הכפול של כמה מן הציורים הללו – בנוי והרוס בעת ובעונה אחת. מובן שאין בהם שום סיפור, אבל במובן מופשט הסיפור קיים – נרטיב שיש לו התחלה (החלטה נחושה לעשות ציור, שיש בה כבר מראש שמץ מלנכוליה, שהופך ליותר משמץ בהמשך), אמצע (כל האפשרויות, כל הציורים שהותחל בהם ונגנזו – נותרים בתמונה, כולל המחיקה, כולל סימני המחיקה – בית חדש שהאתר הארכאולוגי שעליו הוקם נותר על תלו), וסוף (שאינו לגמרי סוף, מפני שהציורים הללו מופסקים, לא "גמורים", ובזה כוחם).

מעבר לעבודות הרבות באתר קיימת בו תחושה של רשת גם במובן של מיקום הצייר ועבודתו בהקשר תרבותי ורוחני רחב יותר. למשל, שירו של אבות ישורון שנכתב בעקבות תערוכה פוסט-מורטם של הצייר, או מכתבים של אצ"ג לצייר או לרעייתו, הסופרת יהודית הנדל. ובאמת אפשר לחשוב על מאירוביץ כמצוי בדיאלוג עם שני המשוררים הגדולים האלו, אבות וגרינברג – בין הגדולה והארציוּת, הקיימת אצל שניהם במינונים משתנים; בין האופי המחורץ, החומרי לגמרי, הסדוק, של שירת אבות, ובין ההעפלה וההגבהה של הפואמות של גרינברג. במיטב הציורים האלו יש מאיכות פיסת האדמה המצומצמת, המתפוררת מתחת לכף הרגל, ומאיכות הרקיע שמאופק עד אופק, בעת ובעונה אחת.

 

 

 

 

לפני שנים רבות התגוררתי בלונדון, וכחלוף הימים שמתי לב כי אחד מנושאי השיחה העיקריים של הלונדונים, למעט כמובן מזג האוויר, היה המלכה-האֵם, The Queen Mother. שוב ושוב שמעתי אנשים משוחחים על "המלכה-האם", ועל פי רוב הפליגו בשבחה. "אישה נפלאה, נפלאה", אמרו. "אישה דגולה", ולפעמים הניפו את שתי ידיהם כאומרים "אין מילים". היו שסיפרו איך סייעה להם המלכה-האם בעת מצוקה, ודווקא כשהיה נראה כי הכול כבר אבוד, בסימטה נידחת בגלזגו, בחורף מוכה ברד, הופיעה המלכה-האם ובידה שטר טרי. המלכה-האם עלתה לדיון בכל פעם שהשיחה נקטעה ליותר מכמה רגעים, עד שמצאתי את עצמי, באותן שנים לונדוניות, מזכיר את המלכה-האם לפחות פעם ביום, ואם להיות ישר עם עצמי, כמעט בכל שיחה, מתוך מחשבה כי זרותי הבולטת בעיר תעומעם מעט. נתפסתי לזה, כלומר למלכה-האם, ודיברתי בשבחיה – בעדינותה, בטוב-לבה, בכישרונותיה הרבים כציירת וכמוזיקאית, וכמובן באהבת הילדים שלה. אחרי שנה או שנתיים, כשכבר חשבתי כי אשאר בלונדון לתמיד, נודע לי כי תשודר תוכנית מיוחדת ב-BBC, תוכנית שתוקדש כולה למלכה-האם. מובן שפיניתי את לוח הזמנים – אותו ערב הייתי אמור לתת רסיטל מיצירות ג'ון דאולנד ללאוטה סולו באולם הקאמרי של הוויגמור הול – והתיישבתי מול הטלוויזיה שעה לפני תחילת התוכנית המיוחדת, קנקן תה על השולחן ועוגיות "ווינדזור" על צלוחית. התוכנית החלה בדיוק בזמן, ולאחר הצגה קצרה של המלכה-האם על ידי הקריין, נראו המלכה-האם והמראיין מתהלכים בגני הארמון. המראיין, שקולו בקע ללא הפסק ממכשיר הטלוויזיה, דיבר בשבחה של המלכה האם, ילידת 1900; הוא סיפר על נישואיה למלך ג'ורג' השישי; הוא תיאר את גני הארמון; הוא העלה זיכרונות ממפגשה של המלכה-האם עם להקת "הביטלס" אי-אז; הוא תהה, מחויך ומתרפס, על נישואיו של הנסיך צ'רלס; הוא התרעם בקול רם על התבטאות כלשהי של אחד הלורדים בגנות המלכה-האם; הוא שאל מדוע לא מתערבת המלכה-האם יותר ביחסי החוץ של בריטניה הגדולה; הוא שאל מדוע לא נפגשת המלכה-האם עם ראש ממשלת בריטניה, שהייתה אז מרגרט תאצ'ר, לעתים סדירות. כל אותה העת הלכה לצדו המלכה-האם, ולא הוציאה מילה מפיה. מדי פעם החוותה בידה השמאלית תנועה זעירה – פעם על ערוגת פרחים, פעם על קיר מכוסה קיסוס, ופעם על סוס שעבר בסך, מלווה בסייס לבוש מדי שרד. רק בצפייה השלישית בסרט, שהקלטתי כמובן, הבחנתי בקושי כי בכל פעם שהחוותה בידה – על הערוגה, הקיר, הסוס וכיוצא בזה – הוסיפה המלכה-האם את המילה delightful, תמיד את המילה הזו, ובאותו טון תמיד, והמראיין איש ה-BBC עצר לרגע קט מדיבורו והניד ראשו בהסכמה.  
 
 

הדברים הגיעו לכדי כך, שנאצים זוטרים שבזוטרים היו יכולים – אילו היו בחיים – ומי יודע בעצם – לייחל כיום ברצינות להופעת ביוגרפיה שלהם בתרגום לעברית. רק בשנה-שנתיים האחרונות שטפו את המדפים, למשל, שתי ביוגרפיות של הימלר ("הימלר" הממוקדת ו"האחים הימלר" ההיקפית יותר), ביוגרפיה בשני כרכים של היטלר (איאן קרשו), ביוגרפיה ממוקדת של הנ"ל בימיו האחרונים ("14 הימים האחרונים בבונקר" המציצני משהו), וביוגרפיה כפולה של היטלר-סטאלין ("הדיקטטורים"), המעלָה בזיכרוני, על דרך האסוציאציה, את הספר "הדיקטטורה הגרמנית" שיצא אף הוא בספריית אופקים. היום בבוקר, עוד לפני הקפה, נתקלתי בחנות בביוגרפיה חדשה של אלברט שפאר, שנעמדת על המדף לצד "בתוככי הרייך השלישי" הישן פרי עטו; איני מזכיר כלל את "נאציזם", "ראיית העולם הנאצית" ו"לחיות ברפובליקת ויימאר" של הנאציסט הבכיר המקומי בועז נוימן, ואת ספרי ה-hardcore "אנשים רגילים" ו"הדרך לפתרון הסופי" של בראונינג, ומן הצד התיאורטי יותר את "הפסיכולוגיה של הנאציזם" של פלוני בורשטיין (אין קרבת משפחה). לחובבי האספקט המלחמתי פרופר, אציין רק את "ארמדגון" ואת "דרזדן 1945", וכמובן את "הרייך השלישי – היסטוריה חדשה" מאת מ' ברליי. איני גולש לאזוטריה כמו "נשות הצמרת הנאצית", המאיר – יש להניח – באור חדש את תרומתן הצנועה של נשות הצמרת הנאצית למאמץ הכולל.

כל הספרים האלו, שאני מונה מן הזיכרון, בוודאי אינם אלא חלק קטן של הפרסומים בנושא הנאצי. אישית, נראה לי שיש משהו פרברטי בעיסוק כל כך דקדקני ופרטני במנגנון הנאצי – הרי אדם יכול להקדיש את כל חייו לבכירי המפלגה ולמשפחותיהם ולא לשבוֹע – הרי אם הימלר נכנס, מדוע לא לפרסם ביוגרפיות מקיפות של רהם, של גבלס, של ברונר, של גרינג (כמובן – פשיטא – גרינג!), של היידריך ואולי גם של אלמנתו של היידריך (אם היה נשוי), של עלם החמודות רודולף הס ושל מיודענו ממרד גטו ורשה הלא הוא יורגן שטרופ? ומה עם גיבורים עלומים יחסית, מדוע להדירם? כוונתי לטיפוסים כמו הצדיק הנסתר אריך פון דם באך צלבסקי או החסיד הנודע לוץ גראף שוורין פון קרוסיגק? הרי אין לדבר סוף, ולכל נאצי בכיר יש עשרה זוטרים שפעלו לצדו בנחישות, ולכל זוטר – זוטרי-הזוטרים, ואלו שהכירו אותם אישית או רשמו בפנקס אִמרות-שפר מפיהם; והמשפחות? והרעיות? והילדים וזיכרונותיהם המיוסרים? – האם לא ראוי להציג לקורא העברי את זיכרונותיה של אחייניתו של יוזף "זֶפ" דיטריך? מי יודע מה כמוס בהם, איזה אור חדש תוכל האחיינית – אם יש אחיינית – ומדוע שלא תהיה, מדוע הפסימיות? – לשפוך על הרוע האנושי?

הנה כי כן, לקורא ישראלי הממוצע כיום יש נגישות רבה יותר לשבועיים האחרונים בבונקר של היטלר מאשר לכל חייו של – נאמר – סופר כמו י"ל פרץ, או לכתביו. התרבות היהודית שהושמדה בשואה זוכה להרבה פחות אהדה מו"לית מהמשמידים. ביוגרפיה על היטלר – יש ויש; ביוגרפיה של גנסין, או אף ספר של גנסין – אין; זיכרונות בית אבא ממשפחת הימלר – בשפע; "זכרונותי" של י"ל פרץ – לא תשיג כאן לעולם.

נִמְשַׁךְ מִתּוֹךְ הַבִּנְיָן הֶהָרוּס – עֲדַיִן חַי וּמְמַלְמֵל
בּוֹקֵעַ קוֹל מִתּוֹךְ סֶדֶק הַבֵּטוֹן – בּוֹקֵעַ גּוּף
בְּאֶמְצַע הַשִּׁעוּר – הַקְּרִיסָה – סוֹף הַלִּמּוּדִים – הַגֶּשֶׁם הַדַּק – עֶפְרוֹנוֹת
צְעָקוֹת הַמְחַלְּצִים – שַׂקִּיוֹת נַיְלוֹן בְּבִנְיָנִים טְחוּנִים
הָאֲדָמָה זוֹלֶלֶת – בָּתִּים חוֹזְרִים אֶל הָאֲבָנִים שֶׁהָיוּ – עֲצַמוֹת  
תְּמוּנָה לְלֹא יָרֵחַ – תְּמוּנָה לְלֹא עָנָן
יוֹשְׁבִים עַל הָאֲדָמָה – רְעִידוֹת קַלּוֹת שֶׁל
דַּחְפּוֹרִים תְּשׁוּשִׁים נוֹבְרִים בַּחֲדָרִים
אָבָק – כּוֹבַעִים – גֶּשֶׁם – תַּקְלִיטִים – שְׂמָלוֹת – עָצִיץ
שׁוֹכֵב מִתַּחַת לַבַּיִת
צוֹפֶה אֶל הֶהָרִים מִבַּעַד לְחַלּוֹן שָׁבוּר

 

 

ההרגשה הזו של קבלת הרבה כסף מזומן במעטפה, איך האיש נכנס, תמיד אני מופתע, אבל תמיד גם מצפה לזה, והוא סוגר את הדלת מאחוריו, שלום, בוקר טוב, גם כשאמצע הלילה, "בוקר טוב", ולא ניגשים מיד לעניין, אבל אני מסתכל עליו, איפה הוא שׂם את המעטפה, בכיס, בתיק, אין לו תיק, וכמה הוא הביא הפעם, מעניין כמה הביא, אני יודע שאני אופתע, לטובה או לרעה, אבל השאלה כמה אופתע, אם ממש אופתע או שאתאכזב קלות רק בגלל שלא אופתע מאוד אלא אופתע רק הפתעה מתונה שכמוה כאכזבה, והוא מסתכל על הקירות, על התמונות, הוא אוהב לגעת בקצות האצבעות בתמונות, מי הוא בכלל, אני יודע רק את שמו הפרטי, אלכס, שמו אלכס, והוא מרים איזה ספר, הוא נבוך, גם אני נבוך, הוא נבוך ממבוכתי ואני ממבוכתו, הוא היה רוצה לשים את המעטפה על השולחן וללכת משם, אבל הוא גם היה רוצה לראות אותי פותח את המעטפה, כמו ביום הולדת של ילדים, שנשארים לפתיחת המתנות, הוא אמר לי מפורשות עוד מזמן, שאל אם מותר לו להישאר, לא ידעתי מה לענות, והוא התנצל, הוא הביך אותי, הוא רגיש למבוכה, אני שואל את עצמי אם הוא לפעמים מציץ במעטפות, אם הוא לוקח לעצמו, כי לפעמים המעטפות סגורות, אבל לפעמים אני כמעט בטוח שפתחו וסגרו בסלוטייפ, אבל אולי פתח רק כדי לבדוק כמה, רק מסקרנות, לא על מנת לסחוב, ספר והחזיר, אבל אני לא יכול לשאול שום דבר, זה לא-לעניין לשאול, הוא שואל אותי פתאום בצעקה מה עם הילדים, עדיין כותב שירה?, הוא צועק, אני ממלמל משהו, אני רואה שהוא מזיע בבתי השחי, שהמעטפה מעיקה עליו, ואני רוצה לשחרר אותו מהנטל, לא בגלל הכסף, לא, הרי את הכסף אני אקבל ואני יודע את זה, והוא יודע, אין כאן אלמנט של משא ומתן כמו, נגיד, במכירת מכונית, שלא ברור אם תימכר או לא, ויהיה ויכוח על המחיר; לא, כאן ברור שאין שום ויכוח, שהסכום כבר קבוע, אם כי לפעמים יש הפתעות, כל מיני מטבעות זרים שההוא שמשלם צריך להיפטר מהם דחוּף, לרוב ירוק, אבל לפעמים מטבעות אחרים, ובהתחלה לא ברור כמה זה שווה, ואני סופר מהר, קודם לסגור את הדלת, ברור, ונכנס לאינטרנט וממיר לשקלים, יש לי אתר של המרות ב"שמורים", ויש את השנייה הזו עד שהאתר עולה והסכום בשקלים מופיע, והלב ממש מפסיק לפעום לרגע, כמה זה ייצא, ויש איזה שנייה אחרי שכבר העיניים ראו את הסכום עד שהמוח מעכל את המשמעות, ואז מתפשטת הרגשה נעימה, אני מוצף כולי, כי לרוב יש הפתעה לטובה, לפעמים פי שלושה ממה שחשבתי, כל פעם נשבר שיא חדש, ואני מרגיש פתאום טוב ורגוע אחרי האושר החריף, ואני ניגש ושותה מים ויוצא בחיוך עם המעטפה בכיס הפנימי – אבל אני מבחין פתאום שהשליח עוד אצלי בחדר, יושב ומעיין בספר, יש לי ש"ס ו"שולחן ערוך" על המדף, והוא יושב, הוא לא מגולח, והוא קורא ומניע את השפתיים, וזה מרגיז אותי, ואני טופח לו על הכתף והוא הולך תוך כדי קריאה ומחזיר את הספר למדף ויוצא בלי לומר שלום, ואני עומד קצת ליד הדלת ומחכה בראש מורכן, כמו ברגעים של עצב עמוק, ואז מתיישר ופוקח עיניים ויוצא החוצה, ואני מרגיש רצון גדול להעניק, לתת למישהו אחר דבר-מה קטן, או סתם להתקשר לחבר, או להורים, אבל אני נזכר, קול אומר לי בחלום, שאבא כבר לא, ובכל זאת כן, כן לשאול מה נשמע, להתעניין בשלומו. מקצה המסדרון אני רואה את השליח עומד ליד המעלית, מסדר את הסוודר שלו, או מעשן, מושך את הזמן, הרי יש ארבע מעליות, ואני שונא אותו פתאום אבל שולט בעצמי, ואני חוזר למשרד ומחכה עשר דקות או רבע שעה עד שאני בטוח שהוא הלך כבר ויצא מהבניין, ורק אז קם ויוצא שוב למסדרון ונכנס למעלית, ולפעמים הוא מחכה לי שָם.

לא צריך להיות אידיאולוג גדול כדי להבין איך עובדת מערכת החינוך (במובן הרחב, לא רק בתי ספר) בישראל ביחס לתרבויות הערביות. מספיק להיות ילד אשכנזי שגדל בעיר רגילה בשנות השבעים: הכניסה היחידה של ערבית הביתה היתה ב"סרט הערבי" של יום שישי, שלרוב נסגר מיד עם התחלתו, כסימן של "זה לא ראוי לצפיה". הסרט הערבי היה הפורנוגרפיה/אלימות של הימים ההם. מוסיקה ערבית ברדיו לא היתה. ואם נקלטה – כובתה. אלי אליהו כתב על זה שיר בספרו "אני ולא מלאך". אני שואל את עצמי אם הגזענות שהמדינה הזו ספוגה בה כמו סמרטוט רצפה בדלי היתה משתנה קצת אם ילדים היו שומעים את המוזיקה הזו ומנגנים אותה ורוקדים אותה. מוזר, שהישראלי הממוצע מרגיש שעולמו המוזיקלי קשור יותר למלחין גרמני מהמאה ה-17 מאשר למלחין שחי היום בנצרת.

בשנים האחרונות אני מגלה, לאט, את העולם של המוסיקה הערבית הקלסית, ובמיוחד את המוסיקה לעוּד סולו. ההרגשה היא של גילוי שווה בעוצמתו לגילוי שהיה לי, לפני עשרים שנה, של באך ושוברט (מלחינים) ושל גלן גולד או יצחק פרלמן (מבצעים). מכיוון שמדובר במוזיקה מאולתרת, המלחין והמבצע מאוחדים באדם אחד. בפעם הראשונה ששמעתי את מוניר באשיר ידעתי שכל מה שחשבתי על מוסיקה ישתנה בבת אחת. וזה היה נכון. הנה כמה סרטונים שידגימו למה הכוונה. ויש תקליטים.  [עדכון מאוחר: האתר הזה הוא תיבת אוצרות ענקית להורדות של מוסיקה ערבית, כולל של השמות המופיעים למטה, כולל תקליטים נדירים שבנדירים, שלא תשיגו לעולם בישראל היהודית].

 

נאסיר שאמה

מוניר באשיר

ויסאם ג'ובראן

שלישיית ג'ובראן

סמיר ג'ובראן

דריס אל-מלעומי

רחים אלחאג'

 

תָּמִיד אֲרוּחוֹת הַבֹּקֶר הָאֵלּוּ
בִּמְלוֹנוֹת לְלַיְלָה אֶחָד, נֶחְפָּזִים
בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר, דְּשֵׁנוֹת וּמְהִירוֹת, בָּשָׂר דַּק,
בְּטֶרֶם יֵצְאוּ אֶל הַיּוֹם הַבָּא, לְמַרְגְּלוֹת
הָרִים אוֹ עַל שְׂפַת אֲגַם, "כְּמוֹ בַּתְּמוּנָה",
סַנְטֵר חוֹלֵף מֵעַל הַתַּיָּרִים הַקְּשִׁישִׁים עֲבֹתֵי-הַגַּבּוֹת
לוֹגְמִים אֶת הַתֵּה בֶּחָלָב הַנּוֹדָע לְשִׁמְצָה, כְּבָר מִחוּץ לַמִּשְׂחָק,
מְפַעְנְחִים מִלָּה-מִלָּה בְּעִתּוֹן בַּלָּשׁוֹן הַשַׁלֶּטֶת בְּבֵית הַמָּלוֹן
מְזַהִים אֶת הָאֵרוּעַ, שָׁם – הַרְחֵק – בַּבַּיִת – הוֹ לֹא –
נִזְהָרִים שֶׁלֹּא לַעֲקֹף אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בַּתּוֹר לַלַּחְמָנִיּוֹת, מָחָר כְּבָר יִהְיוּ רְחוֹקִים
מָחָר כְּבָר עַל הַר עַל פִּסְגָּה – מִתְנַשְּׁפִים, בְּתִיק הַצַּד לַחֲמַנִיָה יְבֵשָׁה – מְאֻבָּן רִאשׁוֹן שֶׁל הַטִּיּוּל הַזֶּה
אֲבָל הַיּוֹם עֲדַיִן עַל שְׂפַת הָאֲגַם, כּוֹתְבִים
הַבַּיְתָה מִתּוֹכְכֵי מוּזֵאוֹנִים כּוֹתְבִים
שִׁירָה עַל נְיָרוֹת מִכְתָּבִים שֶׁל בָּתֵּי מָלוֹן לְלַיְלָה אֶחָד
בְּעֵט שֶׁכּוֹכָבִים רְשׁוּמִים עַל רְקִיעוֹ, כְּמוֹ בַּלַּיְלָה.
 
 

מלון וינה, 27.4.08

 

בבודפשט עברנו ליד מה שהסתבר כבית הכנסת היהודי, והלכנו ברחוב לאורכו במטרה להגיע לשוק הבגדים והיין, כשהבחנו במספר גדול של לוחות-שיש שהיו מונחים על האדמה, נשענים על משטחי בטון נמוכים. על כל אחד מלוחות השיש, שנעקרו כמדומה ממצבות, היה כתוב שם, לפעמים בהונגרית ולפעמים בלשון שלא הכרנו, ולצדו שנת הלידה והפטירה, כמקובל. הבחנו כי בעוד שתאריכי הלידה היו שונים זה מזה – 1886, 1870, 1912, 1940 וכדומה, היו תאריכי הפטירה, כולם עד האחרון שבהם, 1944 או 1945. שאלנו את העוברים והשבים לפשר העובדה המוזרה הזו, אך איש מהם לא ידע להסבירה.