עמודי הסיום של הספר התיעודי בלי שום מקרה מוות: סיפורים מקיבוץ לוחמי הגטאות, הוצאת בבל ובית לוחמי הגטאות 2007, 798 עמ'. אפשר לרכוש את הספר דרך אתר בית לוחמי הגטאות.
צביה לובטקין עם חברים בביתה בקיבוץ לוחמי הגטאות. צולם כ-3 חודשים לפני פטירתה. בתצלום, מימין לשמאל: שמחה רטהייזר-רותם (קז'יק), לובה גוויסר, צביה לובטקין, מארק אדלמן, יצחק צוקרמן.
יצחק (אנטק) צוקרמן:
זה היה ב-17.1.1945 בשעה 12. ישבנו לארוחת הצהריים, כשהופיע בעל הבית ואמר:
"טנקים סובייטים בעיר".
אני זוכר את הרגע: צביה, אני והכלב יצאנו אל הכיכר וראינו טנקים סובייטים,
טנקיסטים שחורים מן הפיח, עַם צוהל, ופתאום, לראשונה – התחלתי לבכות.
התהלכנו עם הכלב ולקראת ערב חזרנו הביתה.
דווקא עתה, כשראיתי את ההמון המריע, בהיותי שם עם צביה ועם הכלב
פתאום חתכה אותי כמו בסכין
הידיעה
שאין עַם יהודי.
ההרגשה הזאת גאתה בי, בזמן שהטנקיסטים התנשקו עם הקהל והפרחים התנופפו באוויר;
הצהלה הזאת, נוכח היותנו בודדים, מיותמים, אחרונים
איזו שמחה יכולה היתה להיות כאן?
הייתי רצוץ ושבור לגמרי.
עד לאותו זמן, היה עלי להחזיק את עצמי בחישוקים, ואילו עכשיו, מותר היה לי כבר לבכות,
להיות חלש. פתאום שאלתי: מה אני ומה כוחי?
בסופו של דבר, גם למלחמתי שלי על החיים היה גבול.
כך לא רק אצלי, כך אצל כל האנשים.
במשך כל הזמן [במלחמה] היתה תחושת שליחות שנתנה לנו כוח, אבל עכשיו
זה נגמר כביכול. אנשים שָׁאֲלוּ
לשם מה להמשיך
היתה לי בעיה עם הרגל שלי
מקום הפציעה נפתח מחדש
במשך זמן רב לא סבלתי
אך בחודשים האחרונים של 1945
אולי בעקבות המאמץ שלי בדרכי ה"בריחה"
צלעתי
*
אחרי המלחמה
יצאתי לערים החרבות במזרח פולין לחפש יהודים.
מבחינה נפשית היינו כולנו אמיגרנטים (מהגרים),
לרבות אלו שנולדו בפולין
כי זו כבר לא היתה פולין שלנו
פולין היהודית, הרחובות היהודים
היינו כעלים נידפים ברוח
אך היתה לפנינו
עבודה רבה:
לקלוט את האנשים
לארגן אותם
לדאוג לשיקומם
להקים קיבוצי הכשרה.
ואילו החברים שיצאו לרומניה [קבוצת אבא קובנר]
נשארו מנותקים פיזית ונפשית מכל הבעייתיות
שעמדה לפני אלו שנשארו בפולין.
הנה, אנשים בעלי כוח, בעלי כישורים, יושבים ימים ולילות ברומניה
ומרבים להתווכח על נקמה…
הם יצאו סביבם אווירה מיסטית, חולנית, המסייעת לטיפוח חלומות בלתי מציאותיים.
הייתי בעד פעולות נקם.
אבל דובר על פעולות שלא הייתי נותן להן את ידי בשום אופן, כמוה רעלת בארות, נהרות,
גם אחרי כל מה שעשו לנו הגרמנים, ההומניזם היהודי לא נכחד.
לא הייתי נותן את ידי לפעולות "עיוורות", נגד המונים, לפעולות של נקמה קולקטיבית.
צריך היה לנקוט באמצעי גמול אינדיבידואליים.
היתה דרושה סלקציה והיו דרושים פסקי דין.
הפעולות ההמוניות שתוכננו [בידי קבוצת אבא קובנר] לא היה בהן מענה
והיתה בהן רק ירידה לרמתו של האויב. זה היה טירוף הדעת.
אלא שבפולין [בניגוד לרומניה] לא עמדה השאלה כך כלל,
מפני שלא היה אפשר לעשות גם את זה וגם את זה [גם להתארגן לעליה וגם לנקום].
אינני רוצה ולא אוכל לנקום לפי דרכם.
וזאת לדעת: לא תהיה נקמה.
אלה דיבורים בעלמא.
לא. לא תהיה נקמה.
הלא היתה מוטלת עלינו אחריות לאומית
המלחמה לא נגמרה עדיין;
מה יהיה עם היהודים שנותרנו במחנות הריכוז?
והיתה גם תקווה כי נמצאים יהודים רבים בברית המועצות.
הרי היינו מוכרחים לארגן מסגרות לצעירים, למבוגרים, לפרטיזנים.
אחרת, איך תיתכן "בריחה"? האם יהודי יחפש בעצמו את הגבול?
במאי 1945 עוד לא ידענו כמה יהודים יבואו מברית המועצות
איש עוד לא ידע. היו מדברים על רבע מיליון יהודים שעברו גבולות.
לכן עניין הנקמה לא עמד בראש סדר היום שלי –
אלא עניין ארגון היהודים.
לא ידענו מה עומד לפנינו;
התקופה נשאה עליה חותם של "בטרם"
היתה זו תחנה בדרך.
בכל המקומות האלו, בארצות המעבר,
העניין היה לגבש את הכוחות שלנו, למנוע את פירורם.
המטרה היתה לעודד את הרוחות.
רציתי להתנסות בגופי בדרכי המעבר, לעבור עם היהודים יחד
את חוויית המעבר.
החיים במחנות המעבר היו חיי ניוון, חיים של בטלה, חיים בחסדי הזולת.
לא היו גדרי תיל, היה חופש. ממילא אף יהודי לא היה בורח משם.
שם היה מזון, הי הלחם-חסד, שניתן על ידי אונר"א.
היתה נוחיות של בטלה.
בתקופה הזו של 1945 או 1946 היהודים היו מוכנים לחיים כאלה.
לא היה קשה להם להתרגל לזה.
היתה נחוצה חרישה עמוקה מאוד של התנועות, של השליחים, עבודה חינוכית אדירה,
כדי להחזיר את צלם האדם לאנשים האלה.
*
באותם ימים קמה ועדה מיוחדת, במטרה לגלות ילדים יהודים.
תחילה כל גורם פעל בנפרד, אבל קצת מאוחר יותר נותר שיתוף הפעולה ("הקואורדינציה").
מהארץ היה פעיל בזה לייבלה גולדברג. מטעמנו – שרה שנר.
גילוי הילדים הראשונים היה מקרי.
עברתי ברחוב בצ'נסטוכוב
פתאום שמעתי שירה
שאלתי מי שם, ואמרו לי שאלה ילדים יהודים
קבוצה של נערים יהודים בני 16. התחלתי להתעניין.
נכנסתי ושאלתי על מוצאם. הם סיפרו שהסתתרו זמן רב.
הילדים היו במחנה האסאק והם לומדים כעת בבית ספר פולני.
"ממה אתם מתקיימים?", שאלתי אותם, והם אמרו: "אנחנו גונבים".
כולם היו יתומים.
נתתי להם את הכתובת שלי בוורשה.
חזרתי לוורשה.
יום אחד מופיעה משלחת של הנערים האלו.
קבוצה זו היתה היסוד לקיבוץ הראשון שהוקם אז.
זו היתה בשבילנו שמחה גדולה.
*
מתוך נאום מרדכי-חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', 4.9.1942:
על הגטו ירדה מכה קשה.
דורשים מאתנו את הדבר היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים.
אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותי, תנו לי אותם!
אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם!
אתמול נתנו לי פקודה לשלוח מעל 20,000 יהודים מן הגטו.
הגענו למסקנה
שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה
אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזרה לידינו.
אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני
מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף.
באתי כמו גזלן
לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם.
יש לנו בגטו חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים.
איני יודע, אולי זו תוכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה:
תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים.
*
צוקרמן:
בדברי על איחוד בכנס הציוני בלונדון, באוגוסט 1945
הטחתי דברים מרים.
ועדיין לא אמרתי את כל האמת שבלבי.
אמרתי: "אין לי טענות אל הארץ ואל התנועות שלנו בתקופת המלחמה.
אני משער לעצמי שהם עשו כל אשר יכלו…
אבל לא נסלח לכם, שמיד לאחר המלחמה לא בא איש אלינו להושיט לנו יד אחים".
אני אומר זאת לא רק על המוסדות הלאומיים;
אני מתכוון גם למוסדות התנועתיים, לקיבוץ המאוחד, לקיבוץ הארצי ולהסתדרות העובדים.
כל אלה כמעט שלא הבינו, לא דיברו בשפה שלנו,
בשפת שארית הפליטה.
לנו היתה שׂפה אחרת לגמרי.
אני יכול להסיק שהמאמצים מצד הארץ להגיע אלינו לא רק שלא היו מספיקים
אלא שגם היתה בינינו
תהום פסיכולוגית.
והיה קיים פער גדול לגבי ההכרה – מה אפשר לעשות ומה לא.
לי היתה אמת מידה שונה לגמרי מזו של האנשים בארץ.
אמנם גם אני כבר איבדתי כעת את אמת המידה ש הימים ההם,
שזה לא קיים שום חיץ, עד המוות, בין האפשרי והבלתי אפשרי…
הייתי כל כך מורגל לאותה אמת מידה, בגין "האוניברסיטה של שנות היטלר",
שעברתי אותה, כאשר כל דבר שעשית היה לו רק משמעות אחת: מוות.
מוות בעבור יציאה מן הגטו
מוות בעבור נסיעה ברכבת
מוות בשביל כל דבר;
אז זו היתה אמת המידה התמידית שלי.
ואילו הארץ חייתה חיים אחרים לגמרי, לפי אמות מידה אחרות:
לעבור גבולות, להגיע – [הנהגת היישוב בא"י חשבה:]
מה יגידו? איך ייכנסו? זה לא היה [להנהגת היישוב] מובן מאליו.
וזה לא ייסלח.
ראוי שיידעו זאת.
הוי ארצי – ארץ החלומות…
זו היתה אהבה חד-סטרית.
זה לא ייסלח לקיבוץ של טרום-מדינה, הדינמי, הקיבוץ של הפלמ"ח,
של ההעפלה, של האקטיביזם.
לא ייסלח.
*
האם יום השחרור הוא תאריך שבו פוקעת האחריות לגורל אחרוני היהודים?
האם באותו יום שאני שוחררתי, נגמר בשבילי התפקיד הלאומי? אני לא יכולתי לנהוג כך.
זה גרם לי לשברון לב.
היינו אז בודדים מאוד
צריך לזכור
שהמלחמה עוד לא נגמרה
היא נגמרה בשביל אבא קובנר… נגיד שאפילו בשביל צביה ובשביל יצחק צוקרמן
אבל היא לא נגמרה בשביל העם היהודי.
היא גם לא נגמרה בשביל העולם. ברלין עוד לא נכבשה.
לפעמים נוטים לשכוח את הסיטואציה.
לא ידענו מה נעשה במחנות. לא ידענו מה בברית המועצות.
ידעתי שעומד על הפרק שובם של אזרחים פולנים (לא רק יהודים) משטחי ברית המועצות.
מי היה מקבל אותם? איך היו מתארגנים?
הרי לא היה אפשר להשאיר אותם לנפשם.
אנחנו, כלומר ועד יהודי פולין, היינו "המגן דוד אדום", היינו העזרה הראשונה.
ה"בריחה" נמשכה והעמידה בעיות לפני החברים שלנו.
כל זמן שהיה מדובר בעשרות אנשים, שהיו עוברים מדי לילה או מדי יום, הבעיות לא היו קשות מאוד.
אבל כאשר החלו לנהור מדי יום המוני יהודים, התעוררה השאלה איך לארגן ולכלכל את התנועה הזאת.
לא היו מִבנים סמוכים לנקודות המעבר, ולא תמיד היה אפשר להעביר את כולם, והיינו זקוקים למקומות ריכוז.
מארֶק אדלמן:
…נגמרה המלחמה. המלחמה שבשביל כולם היתה נצחון.
אבל בשבילי זו היתה תבוסה, וכל הזמן היה נדמה לי
שאני חייב
לעשות עוד משהו
ללכת לאיזה מקום,
שמישהו מחכה לי
וצריך להציל אותו.
משהו רדף אותי מעיר לעיר וממדינה למדינה.
אבל כשהייתי מגיע
התברר שאף אחד לא מחכה
ואין כבר למי לעזור
ובכלל אין מה לעשות
אז חזרתי.
אמרו לי: ' ואתה עוד רוצה להסתכל על החומות האלה,
על המדרכות, על הרחובות הריקים?'
ואני ידעתי שאני חייב להיות כאן, כדי להסתכל עליהם.
אז חזרתי. שכבתי במיטה וכך נשארתי.
ביליתי בשינה ימים ושבועות.
צוקרמן:
בכמה ערים ביקרתי?
כמה יהודים מצאתי?
מה עוללה לנפשי התקופה הזאת שאחרי המלחמה?
אני יכול לומר
שזה הרס אותי.
תקופת המלחמה לא עשתה בנפשי שמות כאלה
ועבר די הרבה זמן עד שזה הגיע להכרתי.
למרות שידעתי את הכול
בכל זאת, הכל היה אז "בגדול".
פתאום ראיתי במו עיניי הכול לפרטיו.
ראיתי לנגדי את התהום יותר מאשר בשנים 1943-1944
בלי עַם
בלי יהודים
בלי משפחה
בלי חברים. זה היה
קשה מאוד.
הייתי בנדידה מתמדת בין לודז' לוורשה, שם היה מקום עבודתי
לילה-לילה על משאית.
אני זוכר את עצמי בחורף, רועד מקור
בדרכים המשובשות
רץ בלילה כדי להיות עם החברים בלודז'
כדי לקום למחרת עם שחר ולחזור לוורשה.
מעולם לא היתה לי תקופה כה קשה. אפילו לא בימי האקציות.
הרִיק הזה הפתאומי שלאחר האימה
התהום הזאת –
לא היה שחר. לשם מה לחיות?
אני אומר שאלמלא האידיאה הזאת
אלמלא ארץ-ישראל והכוח שהיא הפיחה בי
הייתי בוודאי גומר עם עצמי.
הארץ היא שהצילה אותי כאדם.
מארֶק אדלמן:
מישהו צריך להמשיך ולחיות
במקום בו חיו כל החברים.
צריך היה להמשיך ולקיים בפולין נוכחות יהודית,
בַּמקום אשר בו חיו יהודים ובו מצאו את מותם.
ורשה, 1944.
צוקרמן:
מדי פעם בפעם הייתי לוקח אתי דברי-מאכל ובקבוק
ויושב שעות על האבנים מול ההריסות.
אלמלא הארץ הייתי מגיע לאלכוהוליוּת מוחלטת.
היתה הרגשה של חלל ריק.
המראות האלה, בלודז' ובמקומות אחרים…
אלפי יהודים היו שם.
מראה הבתים העזובים…
היה איזה מצב חולני של בתי קברות…
הקברים ההמוניים…
מיד אתה מוצא את עצמך עובד, נושא באחריות…
הייתי בן עשרים ותשע שנים.
מתחת לשולחן 