מתחת לשולחן

מַמְתִין לִגְרָר בַּמְּכוֹנִית
מֵרָחוֹק אֲנִי שׁוֹמֵעַ
הֶמְיַית יְלָדִים בַּהַפְסָקָת הַבֹּקֶר

 

(הוראות ההכנה: לוקחים דואר זבל באנגלית ומתרגמים אותו על ידי מכונת תרגום, למשל של בבילון).

בגני קיו (Kew), מרחק כחצי שעה נסיעה ברכבת מלונדון, אחרי הליכה בגן הנפלא המופרעת רק על ידי המטוסים הממריאים אחת לכמה דקות משדה התעופה הסמוך, פורמת את דממת הגן ששב ומתכנס אל שתיקתו, עד לפעם הבאה. בקצה השמאלי, לפתע פתאום, צץ לו גן יפני, בתוך זה האנגלי. הגן היפני מתבשר על ידי אבן קטנה, שעליה חקוק שיר, ביפנית ובאנגלית:

 

Even sparrows

freed from all fear of man

England in Spring

 

את ההייקו הזה כתב קיושי טקהאמה כשעמד במקום הזה עצמו בו השיר חקוק. ואני מרים את מבטי, ולמרות שכבר סתיו באנגליה, אני יכול להבין איזה אביב הוא ראה. זו כנראה הפעם הראשונה שקראתי שיר במקום כתיבתו. כמו לנגן על הפסנתר של מלחין את המוזיקה שהוא כתב עליו.

הגן האנגלי מארח את חברו היפני בטבעיות. ממש שיעור בהכנסת אורחים. אינך יכול לחוש מתי האחד מסתיים ומתי השני מתחיל. פתאום אתה בפנים. מין לחיצת ידיים רכה של שני חברים שלא התראו שנים אך מקורם אחד. כמו הסלעים והעננים בציור של קונסטבל, שראיתי אתמול.

לצד הגן, כמעין הערת שוליים, או הד של פרידה מהגן היפני, עוד מובלעת של חצץ וסלעים. על הסלע – כלומר על ראשו המבצבץ – יש אצטרובל. לצדו, קרוב מאוד, מונח אצטרובל שני. כמו שני צבים שמהדסים, צב ים וצב יבשה לעת עתה, אחד עלה כבר, השני בדרך. זה מול זה, לא נוגעים זה בזה, מופרדים, ובכל זאת אחד, כמו הגן האנגלי ואורחו.

 

(בעקבות ביקור בגלריה הלאומית, לונדון):

 

ציור, אם הוא פועל, פועל בשלושה שלבים, שאפשר לסכמם כך: ! – ? – !?

השלב הראשון הוא נוכחות מיידית (!). השלב השני הוא חידה (?). השלב השלישי הוא הבנת החידה כחלק מהנוכחות המיידית (!+?).

למשל, בציור הזה: ראשית החלל והמבט, האור, הפנינים. אחר כך הקלף המונף בכוח לעברנו, רק כדי להראות לנו שהוא אפור, אטום, שאיננו יכולים לראות. לבסוף: הקלף כמייצג של כל מה שקורה בציור, וכחלק מזה: הנוף שאינו אלא נוף, לא אומר דבר ולא מראה דבר ובכל זאת זוהר בתוך מסגרת הזהב, הקשת הצומחת מתוך ראשה של האישה, הציורים הקטנים על הקרמיקה, המוזיקה שאינה נשמעת, הציור כולו ש"אין בו כלום", ובכל זאת.

בציור אחר בגלריה הזו, ה"קלף" האטום, כלומר התהום של הציור, הבלתי-נאמר בו, הוא העורב שעל הגג: אין לו עין.

וכאן, עדיין בגלריה הלאומית: הגולגולת והצלוב המכוסה – אבל בעיקר, והרבה יותר משני אלו – הלאוטה השחורה, ההפוכה.

הרבה ציורים נעצרים בשלב הראשון. וזה עדיין הרבה מאוד. כמעט בלתי מושג. למשל הרבה ממה שעשה רובנס. הרבה ציורים לא מגיעים אפילו לשלב הראשון. הציירים הגדולים הם אלו שכמעט בכל ציור שלהם מתרחש המהלך הזה. ולסקז למשל.

 

 

 

 

עמוס פרק ה

 

(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֲדֹנָי בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי:

(יז) וּבְכָל כְּרָמִים מִסְפֵּד כִּי אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ אָמַר ה':

(יח) הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר:

(יט) כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ:

(כ) הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם ה' וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ:

(כא) שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם:

(כב) כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט:

(כג) הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע:

(כד) וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן:

(כה) הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל:

(כו) וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם:

(כז) וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ:

כאן.

זה היה צפוי, קניתי אייפוד. 30 ג'יגה. שחור. קניתי בשביל המוזיקה, אבל גיליתי אפשרות אחרת: הקלטות של ספרים. מסתבר שבעולם דובר האנגלית קיימים ספרים רבים מוקלטים, בשלמותם. ספרות אנגלית וספרות מתורגמת לאנגלית. אפשר לקנות אותם ולשמוע, וכך, אתה יכול להסתובב שבכיסך ספרייה עצומה: כל שייקספיר, כל קפקא, גוגול, פּרוסט, כל "יוליסס", דוגן, טריסטרם שנדי, "הקול והזעם", ת"ס אליוט, ועוד ועוד. כל אחד לפי העדפותיו.

אדם יכול לשאת את הספרייה של אלכסנדריה בכיסו, ולא כטקסט "יבש" אלא כביצוע חי, כאי מלא קולות. שלא לדבר על הספריה המוזיקלית שאפשר לשאת לצד זה. הנקודה היא, שההאזנה לספרים, שנדמתה לי בתחילה כמשהו מסורבל ולא טבעי, מתבררת בינתיים כדבר שמשנה לגמרי – משפר – את תהליך הקריאה.

 

בפשטות, כמעט שאי אפשר לרפרף. כדי להבין מה קורה, חייבים להיות מרוכזים בהקראה. ויש תמורה מיידית: הטקסט כמו נפתח ונעשה חי, פרטים רבים שבקריאה שקטה בעיניים נעלמו ונשכחו ממני הופכים פתאום בולטים ומשמעותיים מאוד. אני מאזין עכשיו ל"הטירה" של קפקא, וחש כאילו אני קורא את הספר לראשונה. ההאזנה היא קריאה של פרשנות (של קריין), וכל השטיחוּת שאנו נוטים להשית על טקסטים בקריאת העיניים המונוטונית הופכת לתלת ממדית – כל דמות מקבלת קול שונה מעט, אירוניה של המספר נשמעת ככזו. כשזה לא נעשה בצורה מופרזת, כמו בביצוע הזה, זה נפלא.

כך, לצד ההרגשה הנהדרת של ספרים רבים כל כך בכיס (הרגשה פטישיסטית במובן האלילי – כמו בני ישראל הנושאים במדבר את ארון הברית), ההאזנה הזו מחזירה אותך לילדות, למצב של קריאה אלמנטרית – הקראה בקול. ואכן, למרות שאפשר לשמוע את "הטירה" באוטובוס, הרבה יותר טוב לשכב במיטה ולהאזין לסיפור.

האם תהיה חברת תקליטים בישראל שתיקח על עצמה פרויקט כזה בעברית? איך יכול פתאום סופר כמו עגנון – או ספר התנ"ך! – לחזור בהקראה נכונה (נאמר, שלמה ניצן), לחזור – כלומר להיזכר, לבקוע מן הדפים, להישמע.

 

לאתר "שמיע" >>>.

שימו לב לתוכנית  "מאזין הזהב", המאפשרת רכישה מוזלת מאוד של ספר אחד בחודש.

הכרתי פעם, בשיקגו, מישהו שהעריץ כמה משוררות דרום אמריקאיות, ובהיותן רחוקות ובלתי מושגות – ספרדית הוא לא ידע – ולפעמים אף מתות, הצליח ליצור קשר עם אחת מהמתרגמות הנודעות של השירה הדרום האמריקאית בארצות הברית, שהיתה גם המתרגמת של המשוררת אלחנדרה פיסארניק, שהיתה המשוררת האהובה עליו. הוא לא גילה למתרגמת, גם לא אחרי שנישאו, על הערצתו, והמתרגמת חשבה לתומה במשך שנים ארוכות שהאיש ההוא אהב אותה בגלל מי שהיא. אחרי שנים הדבר נודע לה, והיא, שהעריצה לא פחות את פיסארניק עוד לפני שתרגמה את כל שיריה לאנגלית שאלה אותו, "תגיד, אתה אהבת אותה או אותי", והוא היסס לרגע ואמר, "את שתיכן", אבל למען האמת התרגום היה נורא בעיניו.