מתחת לשולחן

הניסיון למלא את המילה "ספטמבר" תוכן – נכשל. בחוץ היה חם מדי. אמור היה לבוא שינוי, השינוי התעכב. הוא הסתובב ברחובות עם ספר של בלזאק בתיק וניסה למצוא מקום לשבת ולקרוא, לשווא. חזר הביתה ובישל מרק כרוב. תקליטים של חברת ECM בזה אחר זה. עטיפות הסתיו, המוסיקה המלנכולית. ברדיו השמיעו משהו "מרוסיה הישנה", הוא עצר בצד להקשיב, אבל המוסיקה המשיכה עוד ועוד והוא נאלץ להמשיך בנסיעה. כאבים בכל הגוף. מרק כרוב, סיר מלא, המזגן פועל. ספטמבר, התרמית הגדולה של החרוז. החלומות לפנות בוקר מסתבכים. הוא חזר למקום עבודה ישן בעיר אחרת אחרי שנים של היעדרות. חיברו שם בחינות במתמטיקה ובערבית. המנהלת יושבת בחדרה החשוך, מנורת השולחן מאירה את רקתה מלמטה. אבל זה לא הפחיד אותו, היא היתה לבבית מאוד. היא אמרה בשמחה: "שמעתי שאתה זה ההוא שעזב את הסִפרוּת". "לא, מה פתאום, לא, יש לָךְ טעות", הוא אמר, אבל בלבו כבר ידע שהיא צודקת. בחלום אחר, מערכת מסועפת של מגלשות מובילה ממקום למקום, כמו בפארק המים שפיים, אבל בלי מים, ובכל העיר והארץ, כמו מערכת כבישים, אבל לצידה, מתחת רואים את הכבישים הרגילים ואת המכוניות, המגלשות הן לאנשים, במקום המדרכות כנראה. המגלשות מגיעות לפעמים לגובה רב. הנסיעה במהירות מטורפת, טסים ממש, בקושי רואים את האנשים. התחנה המרכזית היא ברחוב איינשטיין לקראת האוניברסיטה. שתי מעליות ושעון מחוגים גדול. איש לא יכול היה לומר לו על איזו מגלשה צריך לעלות. לבסוף נואש וזינק על אחת מהן, בתקווה לאלתר משהו לפי השילוט. אבל במהירות הזו מי יכול לקרוא משהו? מיד התחילה גלישה מהירה מאוד. פתאום חלף על פני סיבוב מוצא, אבל בכיוון ההפוך, כלומר לתל אביב. איך הגיע לשם? אנשים לכל מלוא העין צנופים כחבילות, חולפים ביעף, מחליפים מגלשה בצמתים ובמסעפים. כל העניין פועל בשקט גמור וללא תקלות. הוא אמר לעצמו שעדיף כבר לרדת, שככה אין סיכוי להגיע לשום מקום. אלא שגם לרדת מהמערכת המסובכת הזו של המגלשות זה לא קל. הוא חיפש איזה שלט. כשהתעורר לא זכר אם הצליח לצאת משם או לא.

[דרור בורשטיין]
 
בְּנִּסָּיוֹן לַחֲזֹר לַשִּׁירָה
קָרָאנוּ כָּל הַלַּיְלָה בְּאֶרֶץ הַשְּׁמָמָה
כּוֹס נִשְׁבְּרָה הִמְשַׁכְנוּ לִקְרֹא מְתַקְּנִים אֶת הַתִּרְגּוּם
וְאֶת הַפְּסַנְתֵּר מָתַי יְתַקְּנוּ אֶת הַפְּסַנְתֵּר לֹא יְתַקְּנוּ
מִמֵּילָא נָעוּל הַעֲבֵר אֶת הַמֶּלַח
מֵעֵבֶר לִקְצֵה הַשֻּׁלְחָן הָאוֹר חַלָּשׁ יוֹתֵר
מְנַסִּים לְהַדְבִּיק אֶת שִׁבְרֵי הַזְּכוּכִית
שׁוֹתִים מִן הַבַּקְבּוּק מַטִּים אֶת הַגָּרוֹן הוֹפְכִים אֶת הָעֵינַיִם
עָלִים יְבֵשִׁים מִן הַשְּׁבִיל דָּבְקוּ בַּסֻּלְיוֹת
מְטַאטְאִים וְזֶה מִיָּד חוֹזֵר הָרוּחַ חֲזָקָה
מִישֶׁהוּ אָמַר סְבִיב הַבַּיִת עֵצִים
מְתַקְּנִים אוֹתוֹ אוֹמְרִים עֵצִים אֲבָל גְּדוּעִים
פֵּרוֹת בּוֹעֲרִים שֶׁמֶן מִתְפַּצֵּחַ עָשׁ סוֹבֵב אֶת הָאוֹר מְשַׁדְּלִים אוֹתוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ
אַחֵר אָמַר סְבִיב הַבַּיִת גֶּשֶׁם רַק הַבַּיִת יָבֵשׁ שֶׁבֶר עָנָן אַךְ הֶעָנָן שֶׁמֵּעַל הַבַּיִת שָׁלֵם
אֲחֵרִים אָמְרוּ הַהֶפֶךְ הַנָּכוֹן לִרְאָיָה הִצְבִּיעוּ עַל שְׂעָרָם הַדָּבוּק לַמֵּצַח
בָּאוֹר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן כַּפּוֹת יָדַיִם מְטִילוֹת צֵל כְּלוֹמַר לֹא צֵל הוּא זֶה אֶלָּא כַּפּוֹת הַיָּדַיִם 
מִתַּחַת לַכִּסְאוֹת רוֹחֲצִים דְּרוֹרִים בַּחוֹל הוֹצִיאוּ חֲפִיסַת קְלָפִים אֵין אֹמֶץ לִפְתֹּחַ אֶת הַחֲפִיסָה
מִחוּץ לַבַּיִת עוֹצֶרֶת מְכוֹנִית הָאוֹפֶה הִגִּיעַ זְמַן חֲלֻקַּת הַלֶּחֶם יוֹנִים מְנַקְּרוֹת בַּמְּכוֹנִית הָרֵיקָה
פֵּרוּרֵי פֶּרֶג דְּבוּקִים לַצְּמִיגִים הָאוֹפֶה מַבְחִין בָּאוֹר שֶׁבְּחַלּוֹנֵנוּ מַאֲהִיל עַל עֵינָיו בְּעֵינָיו
פַּחַד שְׂעָרוֹ הִלְבִּין מִקֶּמַח וּמִצַּעַר הַשְּׁמוּעָה אוֹמֶרֶת בְּנוֹ נִשְׂרַף
בּוֹצֵעַ בַּעֲרָבִית לֶחֶם לִמְנַקֵּה הָרְחוֹבוֹת מְטַאֲטְאִים מְשִׁיבִים לוֹ בְּרָכָה בְּרוּסִית נִמְלֶצֶת
בָּרְחוֹב לְמַטָּה מְנִיחִים הַנֶּהָגִים אֶת מִכְסֵי הַמָּנוֹעַ פְּתוּחִים כָּל הַלַּיְלָה פּוֹלְטִים אֵד
לַעֲמֹד לְהַבִּיט מִחוּץ לַחַלּוֹן כְּשֶׁאֵין אִישׁ בַּחֶדֶר וְאֵין אִישׁ עוֹמֵד לָבוֹא
לְהַגִּישׁ אֶת הַכּוֹס הַשְּׁבוּרָה אֶת הַשְּׂפָתַיִם
צִלְלֵי יָדַיִם עַל צִלְלֵי סִפְרֵי שִׁירָה עַל הַשֻּׁלְחָן
כִּסְּאוֹת הֲפוּכִים עַל הַשֻּׁלְחָן עַל אֶחָד מֵהֶם יוֹשֵׁב מִישֶׁהוּ
נַסֵּה לְהוֹרִיד אֶת הַכִּסֵּא צְעָקָה תִּשָּׁמַע בַּחֶדֶר
מִלּוֹן יָשָׁן שֶׁדַּפָּיו דָּבְקוּ זֶה לְזֶה חֲרִיקַת הַמִּלּוֹן פְּרִידַת הַמִּלִּים
נִכְשַׁל הַנִּסָּיוֹן לַחֲזֹר אֶל הַשִּׁירָה
שְׂפָתַיִם פְּצוּעוֹת עָלִים נִרְמָסִים נוֹצוֹת בַּחוֹל נְסִיכִים עַל הַשֻּׁלְחָן בֹּץ לָבָן עַל הַכְּבִישׁ
 
 

 

פורסם בכתב העת שבו 16, 2006.

• נדב (בן 7):- "לא ראיתי אף פעם אוהל שהצד הפנימי שלו עשוי מאבנים"
  – "אולי היא מפחדת שהתינוק לא ייוולד"
  – "יכול להיות שהם אמרו מה שהם רצו להגיד והם הולכים לסגור אותו ולא לפתוח אותו"

  28.7.06

1
 
הכרנו מבקר ספרים אחד, שבאחד הימים עזב במפתיע את משׂרתו במוסף הספרותי, רכש מטוס פרטי וטס לפרובאנס, שם הוא חי עד היום. מתברר כי במשך שנים היה המבקר מוֹכר לחנויות הספרים המשומשים את הספרים שקיבל לביקורת מיד עם הגיעם אליו. את הרווחים השקיע במניותיה של אחת מהוצאות הספרים הגדולות. עוד התברר כי, למעט חריגים בודדים, לא קרא את הספרים אותם ביקר, וזאת – כמובן – כדי שיוכל למוכרם כחדשים. התקשרנו לברך אותו על ההימלטות המוצלחת והוא סיפר לנו כי כבר הספיק ללמוד די צרפתית כדי להתקבל לעבודה כמבקר שירה באחד מעיתוני מרסיי. בעוד חמש שנים, אמר, הוא מתכנן להגר לנורבגיה, שם שְׂכר המבקרים כפול מזה שבצרפת. שאלנו אותו אם קרא את הספר האחרון שפרסמנו. הוא המליץ לנו לשלוח אליו את התרגום לצרפתית, אם וכאשר יופיע, וכך עשינו.
 
 
2
 
הכרתי מבקר ספרים מרכזי אחד שהיה מבקש מעורך המוסף את כל הספרים שאת מחבּריהם שׂנא. הוא היה מבטיח לכתוב עליהם ביקורת "בקרוב", אבל למעשה קבר אותם בחצר האחורית של הווילה שלו ברִשפּוֹן, תוך שהוא דוחה בתואנות שונות ומשונות את העורך, עד שהיה כבר מאוחר מדי להציע את הספר למבקר אחר. וכך, לשמחתו של המבקר ולאסונו של הסופר, לא נכתבה ביקורת על הספר שאת רעתו דרש, והספר צנח לתהום הנשייה כיאה לו, חשב. אחרי הרצחו של המבקר מרִשפּוֹן נחפרה החצר של ביתו וקבר הספרים נתגלה. משערים כי עד סוף העשור הנוכחי יספיק המוסף לפרסם, אם כי באיחור, את הביקורות על כל אותם ספרים שנקברו שלא-כדין באדמת רִשפּוֹן. לשם כך פנתה מערכת המוסף אל מי שבמשך שנים היה המבקר המרכזי שלו, ופרש במפתיע. ממקום מושבו בדרום צרפת נתקבלה הסכמתו הנלהבת לבצע את המשימה.
 
 

 

סניורה: לישראל הזדמנות להגיע לשלום

הערכה במטכ"ל: המלחמה עלולה להתחדש בקרוב

(שתי כותרות מ"הארץ", 21.8.06)

1. בסרטים מפחידים במיוחד כמו הסרט הזה אני נוהג להציץ לשנייה מדי פעם בראשים של הקהל באולם (הפעם בסינמטק ת"א). משהו בקיום של האנשים המביטים בסרט מרגיע, עצם היותם שם, כקהל של רבים, מול הסרט, מוציא את הסרט לרגע מן הממשות שהוא יוצר. בישראל, מול האימה של המציאות, אני מנסה לעשות את אותו הדבר, להסתכל בקהל לרגע. אלא שהקהל יותר מפחיד מהסרט.

 

2. במבואת הסינמטק מחלקים עלון של החברה להגנת הטבע. יש חוגים לכל גיל: 

• "חוג טבע פשוש", מגן חובה עד כיתה ב'.
• "סיירים צעירים", לכיתות ג'-ד'. "לטבע יש המון סודות לגלות לכם".
• "יוצאים לשטח", לכיתות ה'-ו'. "שנה של הרפתקאות מגניבות".
• "מסלולי אתגר", לכיתות ז'-ח'. "פעילויות, חוויות ואתגרים".
• "מנהיגים בשטח" (ט'-י'). "רוצים להוביל ולהשפיע על הסביבה?"
• "הצעד הבא" (י"א-י"ב): "חושבים על המחר? חושבים על הצבא?"

 

 

 

ארבע כותרות מ"הארץ", 12.8.06. ההדגשות הוספו:

• מועצת הביטחון אישרה פה אחד הפסקת אש בלבנון; ישראל הביעה שביעות רצון;
• לשכת רה"מ אולמרט: המבצע בלבנון נמשך בינתיים;
• לאחר ההצבעה באו"ם: חיל האוויר הפציץ תחנת כוח בצידון;
• חייל צה"ל נהרג אתמול בכפר רשף בגזרה המערבית

מי לא זוכר איך הביס הטניסאי השוודי האגדי ביורגן בורגן את הסנגאלי מוגדישו? מוגדישו, כידוע, לא רק שאיבד את ידו הימנית ביום שלפני המשחק בתאונה, ידו השמאלית, החלשה, היתה נתונה בגבס, ורק שתי אצבעות, הזרת והאגודל, בצבצו החוצה. בעזרת שתי אצבעות אלו אחז במחבט, שבגלל טעות של העוזר הטכני של המשלחת הסנגאלית לווימבלדון היה חסר רשת, והלם בכדור בעזרת מסגרת העץ; מאוחר יותר, כשנשאל כיצד הצליח להחזיק מעמד מול הטניסאי השוודי האגדי ביורגן בורגן במשך שלושה משחקונים עד לתבוסתו המשפילה, ענה כי למרות שהמגרש היה משופע מעט, הצליח לדחוף את כיסא הגלגלים שלו בעזרת מה שנשאר מהרגל הבריאה שלו לכיוון הרשת, רגל שהיתה אצלו חזקה יחסית אחרי שנים של פיזיותרפיה במועדון הספורטאים העיוורים הממשלתי של דקאר, מועדון בו למד גם לתפקד ללא כליה אחת.

אז הרסנו גם את הים. אבל זה בסדר, לא נורא, זה לא הים שלנו. זיהמנו אותם. המים הם המים שלהם, הדגים לא ייכנסו למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל בלי אישור של שר הביטחון. אצלנו, במודעה ליד הידיעה על חורבן הים, המים נקיים. הדגים בים התיכון לא ישכחו את השם פרץ. מה שקרה עם הים הוא מה שקורה עם כל המלחמה הזאת. לאט לאט הזיהום עולה. הלם, חרדה, גם זה זיהום. 80%+ תומכים בהחרפת המלחמה, מה? כולכם בחרדה, אל תתביישו להודות בזה. ואל תדאגו, תהיה נפילה, יבוא ההלם, יוציא אתכם מהחרדה. בבתי הקולנוע התפוסה מלאה. מישהו בשם דן מרגלית ציטט במעריב היום "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו", וקרא "די לבכיינות!". והתכוון בוודאי למי שהרס והחריב גם את הים ושב בשלום לבסיס. דן מרגלית, אני מאחל לך קרפיונים יפים לשבת. בפיליפינים אלפי בני אדם, כלומר מטפלים סיעודיים, בורחים מהר געש. כתב השטח של "גיא פינס", אסי עזר, הגיע אתמול לבקר את רותם סלע, הקולגה מהשולחן ליד, בסט הצילומים של גו אנדר. סלע שהייתה קצת שיכורה, סחטה מעזר נשיקה צרפתית.  אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל (קהלת ו',ג').

 

 

 

מי לא זוכר את אותו משחק במוקדמות גביע העולם בכדורגל בו הפסידה סנגאל לאיטליה בתוצאה 1:0? הנבחרת הסנגאלית, כבר בתחילת המחצית השניה, נותרה עם ארבעה שחקנים על המגרש (לא כולל השוער), וזאת לאחר שארבעה משחקניה הורחקו בכרטיס אדום (אחרי שנים התברר כי שופט המשחק, שהיה שוויצרי תושב איטליה אך לא דיווח על כך בטופס, הִטָּה את המשחק לטובת-נחשו-מי משיקולים שלא התבררו עדיין לגמרי), ושאר השחקנים נפצעו פציעות חמורות (בגלל טעות נשאר הספסל הסנגאלי בשדה התעופה של ג'ורג'טאון והגיע לאליפות כחצי שנה אחרי שהמונדיאל הסתיים). בדקה ה-80 מנתה נבחרת סנגאל שני שחקנים, זולת השוער האגדי שלה – חלוץ מרכזי ובלם שמאלי, שהיה, למרבה המזל, גם קפטן הנבחרת, ונרצח כמה ימים אחר כך בעת שבילה את חופשתו בעיר תל אביב שבמדינת ישראל. למרות זאת היתה התוצאה, גם בדקה ה-80, 0:0 – החלוץ הסנגאלי ירד להגנה ולמעשה תפקד גם כבלם ימני, ואילו השוער האגדי מוגדישו סייע להתקפות המתפרצות הסנגאליות בגיחות מסוכנות לרחבת השוער האיטלקי, ג'ובאני בטיסטוני. בגלל ריבוי הפציעות במשחק נוספו למשחק כעשר דקות ובמהלכן הבקיע מוגדישו שער מרהיב מחצי מגרש אל בין החיבורים, חיבורים שהיו, כך הסתבר לו באיחור קל, חיבוריו שלו. השער העצמי הכריע את הכף והעניק לאיטליה את הניצחון במשחק, ופרשני הכדורגל בעיתוני ישראל, ב-1973 כמו היום, הכתירו את ההפסד הסנגאלי כ"תבוסה משפילה". מסתבר כי בגלל ריבוי העליות להתקפה התבלבל מוגדישו וסבר כי השוער האיטלקי הוא הוא-עצמו, דהיינו מוגדישו, וכי השער הריק הוא השער האיטלקי, והוא הניף את השמאלית שלו ובעט.