3

 

תמיד הניחוש הראשון, במכונית. תמונה מטושטשת, "מה קרה". לרוב אתה טועה. הרגו חיה. אינך יכול לראות עדיין איזו בדיוק. עומדים סביב לה כמה אנשים. בצד שוכב מישהו, כבול באזיקים. המשטרה המקומית הגיעה כבר. "הרגו חיה", אתה אומר לעוזר שלך, והוא אומר, "נהההה… איזו מין חיה". ממשיכים לנסוע. אתה מנסה לרקום לעצמך סיפור סביב זה, אבל אינך יכול. כשזו אישה שמתה, זה על רקע אהבה, כלומר על רקע של שנאה; כשגבר מת, זה על רקע של כסף. כלומר על רקע של כסף. ואתה מדמיין אותם, כמו בציורים ימי-ביניימים, עומדים על רקע של זהב, של כסף, עם כלי הנשק שלהם, עם הקורבן שלהם. נשים, גברים, רקע של כסף. אבל היצור הזה, שאתה חוזה בו מבעד לעיניים עצומות, מה הוא? ארינמל? אינך מצליח למצוא שם טוב יותר. הוא מת. כמו תמונות בסרט ישן אתה רואה את כל זה בשחור-לבן, זמזום. העוזר שואל, "אתה רואה אותם", ואתה מהנהן. "אנחנו נצליח", הוא שואל, "זה מקרה שאנחנו יכולים לעשות משהו", הוא שואל. "מה הסיפור", הוא אומר. ואתה, ממה שאפשר כבר ללקט, אומר, אם הם קראו לנו בגלל חיה, משמע שהיא היתה קרובה למישהו. כן, הוא אהב אותה כמו –. עד כמה שאני יכול לראות, זו מין חיה לא רגילה. האיש שהם תפסו בינתיים יתברר כחף מפשע. הוא מצא את החיה זרוקה ליד החוף. אני אומר שהוא המציל, או מתעמל-חופים. הם חייבים לתפוס אותו עד שיגיע מישהו. עד שאנחנו. אנחנו נשחרר אותו וכך נזכה באהדה מצד אחד אך בעוינות מצד שני, הולך חופשי רוצח, ייתכן. השאלה היא מי היה הבעלים של החיה הזו ולמה הוא החזיק אותה. אתה רואה, גם כאן רקע של כסף. הוא שילם עליה לא מעט. "מתי נגיע", הוא שואל, "הדרך עוד רבה?",כן, רבה מאוד, אך וכבר זו עיר קטנה, הנה קול הגלים, הים, יושבים במכונית ליד מלון-דרכים, היד בפעמון דלפק הקבלה, יוצא הכושי עם הטבעות והצלקת האלכסונית על כל פניו, המבטים.