מאיר אפלפלד, טבע דומם עם פירות, 2007

 

אנו נוטים לשכוח זאת, אבל רוב אמני העבר שאנו מחשיבים כיום כאמנים גדולים, כדמויות מופת, כדמויות שיוצרות את מסורת האמנות, היו אמנים חריגים על רקע תקופתם; אין הם מייצגים של המסורת כפי שתקופתם הבינה וביטאה אותה.[1] הדבר נכון בכל התקופות: שמות כמו מורנדי, סזאן, ון גוך, שרדן, ורמר, ולסקז, רמברנדט, ברויגל, פרא אנג'ליקו, פיירו דלה-פרנצ'סקה, סאסטה, ג'וטו ואחרים, הם דוגמאות לאמנים שיש בהם יסוד גדול של זרוּת, אפילו מוזרות, אם מביטים בהם על רקע בני זמנם. זרוּת כזו היא המאפיינת בעיניי את ציוריו של מאיר אפלפלד. כמו כל אמן גדול, יצירתו היא יחידה במינה.  

זכורה לי היטב הפעם הראשונה בה ראיתי ציור של מאיר. זה היה לפני כמעט עשר שנים. ישבתי מול אביו של מאיר, הסופר אהרן אפלפלד (שהוא בעצמו דמות יוצאת דופן על רקע הספרות של בני דורו בישראל), בביתו במבשרת ציון. אהרן דיבר על דבר-מה, האזנתי לו. אבל ברגע אחד הבחנתי כי איני מקשיב. כל תשומת לבי הוסחה בגלל ציור טבע דומם שחור שהיה תלוי על אחד הקירות. החזרתי את מבטי והתנצלתי. שאלתי של מי הציור הזה.

 

מאיר אפלפלד, פינת רחוב, 2006

 

"וְעֵץ זִנֵּק": אלו שתי המילים הראשונות בשיר הראשון ב"סונטות לאורפאוס" של רילקה.[2] הזינוק (הפועל בגרמנית הוא steig) הזה הוא מה שבפגישה הראשונה עם ציור של מאיר הדמים את הקשב שלי. זהו זינוק שבו הציור יוצא לקראתך, אבל זהו גם האופן שבו מאיר מצייר עצים, ולא רק עצים, בציורי הנוף שלו, גם באלו המוצגים בתערוכה הזו. זה מה שהם עושים, על הבד: כוח צמיחתם כמו מתרכז ברגע אחד. זמנם המתמשך, הסבלני, נלכד בזמן קצר. הזינוק שבציור הוא מתן חיים, המכנה המשותף בין זמן הצייר וזמן הטבע. אי אפשר ללכוד את זמן העץ בציור. זמנו ארוך ואיטי משלנו. אבל אפשר להמירו לזמן אחר.  

אמנות סידור הפרחים היפנית ידועה בשם איקֶבַּנַה. פירוש המילה הוא "החייאת הפרח". מאיר אינו עוסק בסידור פרחים אלא בציורם, אבל ביסודו של דבר הוא עושה בדיוק את זה, "החייאת הפרח": "אמנות החייאת הפרח מתחילה בניתוק שלו ממקורו בטבע"; "הפרח שנותק ממקורו האורגני מובא למלוא קיומו האמנותי, ל'חזית' הקיום המובהק שלו".[3] היפנים קוראים לניתוק זה "קירֶה", ולפעמים "קירֶה-צוּזוּקי", "ניתוק-המשכיות", אבל אני חושב שפתיחת השיר של רילקה מדגימה שאין זה דווקא עניין יפני. הזינוק של העץ שרילקה הבחין בו גם הוא "קירֶה", עקירָה מהטבע אל קרקע השיר. ההבאה של עץ, של פרח, של מערך של כלי-בית ופירות אל "חזית הקיום" שלהם – זה בדיוק מה שעושה הציור של מאיר אפלפלד. והוא עושה זאת בלי לומר מילה מיותרת, בלי להפוך את הציור ל"אקספרסיוניסטי", כלומר לציור שעסוק במודעות מופרזת ל"הבאה לחזית הקיום", כסגנון המתבוסס בעודפוּתו. הציור של מאיר מנוגד לאקספרסיוניזמים הקיימים כיום בציור העכשווי הן בחומרה הגיאומטרית שלו, והן בסירובו לחגוג את "האני המתבטא" המוחצן כיעד של המעשה האמנותי.

הבאה זו של הפרחים "לחזית" היא גם הבאה של קיומו של הצייר לחזית הקיום. כששתי החזיתות הללו נפגשות – הציור נשלם. התדהמה מול כמה וכמה ציורים של מאיר היא בדיוק הרגע הנדיר בו גם אני, כצופה, מובא למלוא קיומי.

 

מאיר אפלפלד, ורדים, 2007

 

זֵאַמִי מוֹטוֹקיוֹ, שחקן הנוֹ היפני (1363-1443), במסה על אמנות השחקן ("שהיא מסה על אמנות בכלל", מציין יעקב רז[4]) מכנה את הדרגה האמנותית הגבוהה ביותר "הפרח של המופלא". הוא מתאר את המופלא הזה במשפט קצר: "בחצות הלילה, בסילַה, השמש בהירה". כותב רז: "סילה היא מחוז בקוריאה; אי אפשר לראות אותו מיפן. חצות הלילה (…) הוא זמן חשוך. והנה, במקום שאינו נראה לעין, בזמן שאינו אמור להיות מואר, השמש בהירה. משהו התחולל בחוויה האמנותית שאיננו בחלל או בזמן של העולם הקונבנציונלי. זהו חלל-זמן אחר, שהוא מסתורין".

 יש בשנים האחרונות התגבשות מעניינת ויפה של ציור טבע דומם מימטי ("פיגורטיבי") בישראל, אבל אין מקרים רבים בהם עולה מן הדוממים חידתיות מהממת כזו כמו בציוריו של מאיר, חידתיות המעבירה את הדוממים לקצה המרוחק ביותר האפשרי מהקצה הדקורטיבי, הנינוח, המוּכל-בעצמו, הבהיר, המדויק. בשונה מהאסכולה של הציור הפיגורטיבי החדש בישראל, אין זה ציור של "מישושיוּת" (tactility), של פני שטח; ליתר דיוק, פני השטח – הדבר שאמני הטבע הדומם כה אהבו לצייר עבור לקוחותיהם הרכושניים – מבליחים בציוריו של מאיר, אבל תמיד עומדים מולם מצבי צבירה אחרים של החומר: לא משהו הנתון למגע, אלא משהו הנתון על סף יכולת ההתבוננות וההבנה המושגית: פרי ההופך לכתם, תפוח ההופך לאור, נהרה הבוקעת מפנימיות הכלים והפירות, המערערת את פני השטח שלהם ולא חוגגת אותם כמטרה של הציור. הציורים הללו אינם מכחישים את אפשרות הקיום הפיזי של חפצים ופרחים; הם רק אינם מסכינים עם הגבלת הדברים לפיזיות שלהם, לקליפתם.  

 

 
יולי 2007
 

טקסט בקטלוג תערוכת היחיד של מאיר אפלפלד, גלריה גולקונדה, רוטשילד 27, תל אביב. פתיחה: 6.9.07, 7-9 בערב.


[1] .John Berger, Ways of Seeing, Penguin 1972, p. 87
[2] ריינר מריה רילקה, הסונטות לאורפאוס, תרגם שמעון זנדבנק, עם עובד 2007, עמ' 9.
[3] יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה, האוניברסיטה המשודרת 2006, עמ' 154.
[4] שם, עמ' 159. וראו גם N. G. Hume, Japanese Aesthetics and Culture, SUNY 1995, p. 58-62, 177-191.