שמעתי שהמחיזו בתיאטרון הלאומי את הסרט "השוטר אזולאי" ונתנו למוני מושונוב לגלם את שייקה אופיר. העיר מלאה בפוסטרים של מושונוב מצדיע בעיניים חנוקות מהתרגשות, כמו בסצנת הסיום של הסרט. הכרזות מבטיחות לצופים, באופן די וולגרי (כי הוא מכריז על השיא, מודיע בראש-חוצות על מה שהיצירה אמורה להוביל אליו). "אתם תבכו בסצנה הזו שאתם כבר מכירים מראש. קנו כרטיס. הבכי כלול". הפוסטר הזה הוא כמו צחוק מוקלט מראש, אלא שכאן הצחוק הוא בכי חנוק של התרגשות. כלומר, יגיע הרגע בהצגה בו הפוסטר יתממש על הבימה, "כל הרחובות כבר ריקים, לה לה לה", וכולם, ספונטנית וביחד, יתרגשו.

 

אבל לא על זה רציתי לכתוב. פתאום חשבתי על התמונה הזו – שוטר מצדיע וכמעט בוכה – כגלגול של אתוס ה"יורים ובוכים" שלנו. נורא מוזר, לא? שוטר בוכה. מי ראה דבר כזה ברחובותינו הקשוחים? יש לנו איזה צורך כנראה לתת ללובשי המדים עיניים עצובות. שוטר זה מקצוע חשוב ורציני, אבל מניין הצורך התרבותי שהשוטר יבכה? גם בכרזות של "ואלס עם באשיר" יש עיניים נוגות כאלה לחייל, וכך גם ברומן שמסתבר שראה אור לאחרונה, בשם "אקרא לך גבר", מאת אוהד רוזן. ספר זה מרחיק לכת וקובע כי "לאנשים ששירתו בצבא יש עיניים עצובות". כל אחד יכול לדעת שההכללה הזו מופרכת לגמרי, אבל מעניין הצורך לפנטז את זה. אני תוהה האם המנגנון לא עובד ככה: מאחר שאיננו אוהבים לראות ולרוב גם איננו רואים את העצב בעיניי מי שנפגעו מכוחם של בעלי הכוח – בעלי הכוח, כהדגמה האולטימטיבית של כוחם, שואבים את "העיניים העצובות" (ביטוי הפגיעה) אל פניהם-שלהם, ומשתלטים כביכול על המעוז האחרון של העשוק – מבטו. כמובן, לא בעלי הכוח עצמם עושים את זה. אותם זה לא ממש מעניין. עושה את זה "התרבות" עבורם, כלומר כמה מסוֹכניה.

16 תגובות בנושא “עיניים עצובות

  1. הזכיר לי את הסרטים של אבי ביטר, שאני באופן רציני צופה בהם לאחרונה בהשתאות אין קץ. ובעקבות זה, אז גם זה:

  2. ראיתי לא פעם אנשים בוכים בסרט
    אבל זו הפעם הראשונה שראיתי אנשים בוכים בסרט אנימציה – ובכיתי איתם,

  3. אני לא חושב שהצלחת הסרט, והמידה שבה נחקקה בזיכרון תמונת אזולאי-אופיר הדומע בסצינת הסיום, קשורות באופן כלשהו לאיזשהו עניין לאומי כלשהו, כמו חיבה לאומית ללובשי מדים בוכים.

    "מאחר שאיננו אוהבים לראות ולרוב גם איננו רואים את העצב בעיניי מי שנפגעו מכוחם של בעלי הכוח "
    – בסרט, אזולאי הוא האיש הטוב והתמים, שנפגע מבעלי הכוח (עבריינים מזה ושוטרים מזה). העובדה שהוא לובש מדים אינה עקרונית במיוחד. יהיה גם קשה לומר שאזולאי "יורה ובוכה" – במי הוא יורה, או פוגע בדרך אחרת? הוא לא מסוגל להזיק.

  4. אבל זה העניין, למה מלכתחילה נכתבת דמות של שוטר כזה, שהוא היפוך הגדרת השוטר ותפקידו? הוא באמת לא יורה ממש, אבל השילוב של השוטר עם הקורבן התמים משמר את השילוב הזה, כך נראה לי. כלומר, יש מטען נתון לתפקיד השוטר ולאורו הסרט פועל.

  5. הייתי לוחם. לוחם עם עיניים כחולות ושמחות. שמחות על הזכות להגן על ארצי , מולדתי ומשפחתי.
    עיניים שמחות על הזכות להיות בצבא ההגנה \ההתקפה לישראל.

  6. זאת מניפולציה שמחמיאה לצופה – אם הצלחת להזדהות ואף לרחם על מי שמסמל קשיחות ואטימות עד שגילית את גרעין העצב שבו – הקתרזיס עצום עוד יותר.
    ואשר לספר שהזכרת,זה כבר נשמע כמו סתם כתיבה גרועה מאוד.

  7. שאת רוב סרטי המלחמה, לא רק הישראלים, אפשר לחלק לשני סוגים עיקריים: ההרואיים (כמו 12 הנועזים, מבצע אנטבה ועזית הכלבה) וההומניים-יורים-ובוכים (מטאל ג'אקט, פלאטון, שתי אצבעות מצידון…). ברור שבשלב כלשהו הסוג ההרואי יצא מהאופנה או הפך לסוג הזול יותר של סרטי מלחמה, כלומר לסרטי אקשן (ג'י.איי.ג'ו?), אולי בעיקר משום שזה נתפס כייצוג סטריאוטיפי של חיילים ונשחק לגמרי. נו, אז מה נותר לרוב היוצרים בעולם לעשות, כשהם ניגשים לעצב דמויות חיילים במציאות קשה של מלחמה? אם הם לא יורים ומריעים, אז שיירו ויבכו.
    מעטים היוצרים שמכניסים מורכבות אמיתית מעבר לזה ויוצרים ממד סאטירי (כמו בסרט הבוסני, שטח הפקר), סוריאליסטי-ביקורתי (אוונטי פופולו) או פיוטי (אפוקליפסה עכשיו). אולי זו שאלה של זמן עד שגם ה"יורים ובוכים" יהפוך לשחוק וסטריאוטיפי וייצא גם הוא מהאופנה בעולם. ואז נהיה פה בדילמה קשה- כי מצד אחד איך נמרק את המצפון בלי חיילים שבוכים, ומצד שני, איך נזכה בפסטיבלים בינלאומיים?

  8. בכתבה הוזכרו שני סרטים ממוחזרים. אחד לתיאטרון ואחד לספר. אני לא מבינה לשם מה כל המחזור הזה? שני הסרטים טובים בעיני אבל אין לי כל צורך בגלגוליהם השונים. גם זמרים משתדלים תמיד לשיר בהופעות את השירים היותר מוכרים שלהם כי הם חושבים שזה מה שהקהל רוצה, אני דווקא מעדיפה את הדיסק הכולל גם את השירים הפחות מוכרים.
    אני מעדיפה שרפי ירגש אותי, והוא ירגש אותי אם הוא יחדש לי!
    הלאה המחזור אפשר לחסוך את הזמן והכסף.

  9. נפלא כתבת.
    מזכיר לי את המשפט של אחת הדמויות ב"גן עדן עכשיו", שאומרת כי היהודים הצליחו להיות גם התוקפן, שהורג וגוזל, וגם הקרבן, שבוכה ומצליח למכור עצמו לעולם בתור הצד החלש – ובמצב הזה, כל מה שנותר לפלסטיני לעשות הוא תמונת ראי מעוותת: להיות גם הרוצח וגם הנרצח, כלומר, לבצע פיגוע התאבדות. [ולטוקבקיסט הבא: אז לא. לא אני – וגם לא הסרט – תומך בפיגועי התאבדות. אם זה מה שהבנת – זו בעיה בהבנת הנקרא].

    אבל דרור, במקרה של ישראל ההשתלטות הזאת על "המעוז האחרון של העשוק" היא לא רק צינית. הרבה ישראלים באמת חווים את עצמם כקרבן. אפילו קרבן של אלימותם שלהם.

    קצת כמו המערכון של "החמישייה הקאמרית" שבו בעת חיפוש בבית משפחה פלסטינית החיילים מאשימים את הפלסטינים המוכים שהם גורמים להם לסבל ורגשות אשמה, וכאשר חייל אחד אונס את האם שמסרבת לספר היכן מתחבא בנה, מפקדו אומר לאם: "את יכולה להיות אמא שלו. את לא מתביישת? כל החיים הוא יצטרך פסיכולוג בגללך"

  10. באמת אבחנה מעניינת, ויפה ששמת עליה את האצבע. בלי קשר, ובלי ציניות, אני חושב שהקטע ב"אקרא לך גבר" העוסק בעיניים עצובות הוא אחד המרגשים והמצמררים שנכתבו בספרות של השנים האחרונות. ראה כאן:
    http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/972/480.html

  11. משנה בתעלת בלאומליך, שם שוטר הוא חלק נדרש מהעלילה (המספרת, במסורת "קודחים ובוכים" על מטורף שמתחיל לקדוח תעלה ברחוב מרכזי בת"א, מבלי שהרשויות מסוגלות לעצור בעדו).

    נראה שהצלחתה העלתה בקישון את הרעיון ליצור סרט שאזולאי במרכזו. את ההצלחה יש לזקוף לדעתי לגאונותו (גאונותו) של שייקה אופיר, ולא ליחסי הכוחות בחברה, מוראות הכיבוש וכו'.

    בקולנוע ובספרות יש מגוון רחב של שוטרים, שנגזר לדעתי יותר מהאפשרויות העלילתיות שמציע המקצוע ופחות מהמטען הנתון של דמות השוטר כמייצג סמכות וכוח. ישנו למשל השוטר המגוחך בסרטי לואי דה-פינס, או השוטר ההומניסט והחכם, שאת שמו שכחתי, בסיפורי קארל צ'אפק.

  12. ניתן להבין זאת באופן השלכתי דווקא, בדומה להזדהות עם גיבורי אגדות, יש הזדהות עם הבכי של השוטר ורצון שיתגלה בו פן הומאני כדי לעשות סובלימציה לכל שאר החלקים המפחידים יותר, בשוטר ובנו.

  13. הביטו בפניו של מושונוב, בתמונה שבראש הפוסט הזה. ניכר בהן המאמץ להביע את הרגש המיוחד – עצוב, רציני, תמים, פתטי.

    הביטו לעומת זאת בפניו של שייקה אופיר, בתמונה שבכתבה זו: http://j.mp/4RfVkA

    אילולא המבט "השחקני" של זהרירה חריפאי, אפשר היה להאמין באותנטיות של התמונה, כתמונתו של שוטר שדווקא רוצה להציג חזות מהוגנת וכמעט שמחה, והצער הנמצא ברקע מתגלה רק במבט משתהה. אף פעם לא בחזית. שהרי הצער אינו מה שהדמות מנסה לשדר אלא להפך, הוא מתגנב למרות ניסיונה להיפטר ממנו.

    זו גאונות. הביטו שוב בעיניו של השוטר אופיר.

  14. "איננו אוהבים לראות ולרוב גם איננו רואים את העצב בעיניי מי שנפגעו מכוחם של בעלי הכוח".

    העצב בעיניהם של "מי שנפגעו" דווקא משווק לנו בכלי התקשורת על בסיס יומיומי: הרעבים והרדופים באפריקה, הילד העומד מול הטנק בעזה, וכו'
    תמונות כאלו יוצרות עולם חד ממדי ונוח: מצד אחד "בעל הכח" המרושע, ומן העבר השני הקורבן, חד ממדי לא פחות, עצוב עיניים, נטול כח, משווע לרחמים.
    כך, אגב, גם ב"ואלס עם בשיר", בסצינה האחרונה, שבה נשים לבנוניות אבלות, רדופות, מישירות מבט למצלמה, בסצינת סיום דוקומנטרית שהוכנסה לשם, לדברי הבמאי, כדי להוות את האמת האולטימטיבית, הלא מצויירת: האמת של המסכנים, הנרדפים, הקורבנות "שלנו". וה"אנחנו" הזה הוא תמיד "הם": מישהו אחר, ולא אתה דרור, הוא החייל, הוא הפוליטיקאי המושחת, וכו'.

    הכעס העולה בך לנוכח אי הצדק בתמונה, מנותב מאליו כלפי "בעל הכח" המרושע. והאצבעות נשלחות למקלדת לצאת כנגד בעלי הכח. לנתח יצירה אמנותית תוך קריעת אבריה לגזרים, על מנת לחשוף את המניפולציה הפוליטית העומדת "באמת" מאחוריה (מאחורי מה שהיה פעם יצירה חיה ונושמת ועכשיו היא גוף קר ומבותר בא-מת).

    לטעמי, השוטר של קישון מצליח מבחינה אמנותית, בין השאר כי, כפי שכתבת, הוא מציג בפנינו שוטר שהוא גם קורבן, נרדף. גם שוטר וגם אזולאי, בו זמנית.
    זאת תמונה יותר מורכבת מאשר, נניח, זו המוצגת ב"ג'נין ג'נין". היא מציגה דבר והיפוכו, כמו בחיים, בהם אין "טוב" בלי "רע", ובהם ה"מקרבן" או "החייל" (ואפילו הפוליטיקאי!) חש עצמו לעתים פגוע, קורבן וכו'. אתה יכול לרדת עליו על זה, לנתח אותו בלי כחל ושרק וללא רחמים. אבל שאל את עצמך מה מניע אותך? אולי התמונה החד ממדית של הקורבן מול "בעל הכח" נוחה לך יותר?

    ושוב, אנא דייק: כשאתה אומר "איננו אוהבים לראות" וכו' – אתה לא מנתח את עצמך, אלא איזה אחר (חייל, מתנחל, פוליטיקאי, סוכן תרבות, וכו') שאתה מתנשא מעליו. לכן לשון "אנחנו" היא מטעה כאן. מטעה קודם כל אותך, מטעה לחשוב שאתה מנתח את עצמך, בשעה שהניתוח מפריד אותך מהאחר (בשעה שלמדנו מהבודהיזם, שלמעשה יש תלות הדדית בינינו ובין האחר, אפילו מתנחל, וההפרדה היא רק למראית עין).

סגור לתגובות.