תמונות של בשר (3): קונסטבל

את הציור הזה ראיתי בלובר ממש כמה רגעים אחרי בהייה מרותקת ומדוכאת בציור הטלה המנותח של גויא, ציור של חיה שחוטה שקרובה כל כך לרגעי חייה האחרונים עד שעצם הצבתה לנגד עינינו כדבר מת שאפשר לציירו – מזעזעת. כתבתי עליו כאן. אתמול קראתי במאמר של ג'ון ברג'ר על גויא הערת אגב על ציור הקצָב: הוא טבע דומם שמסרב להיות טבע דומם. עניינו הוא בהצבעה על החיים שנשללו שם.

והנה, בגלל מקריות של תלייה וסמיכות בזמן, מוצג באחד החדרים הסמוכים לאולם הספרדי של הלובר הציור הנפלא הזה של קונסטבל. עברתי מחדר לחדר בלובר ונשארתי כביכול באותה תקופה – קונסטבל וגויא הם בני אותו זמן בערך, רגל אחת במחצית השניה של המאה ה-18 ורגל אחת במאה ה-19. אבל בעוד שהציור של גויא כבר צופה את המאה ה-19, את המודרניות, ואת היחס התעשייתי לבעלי החיים, למרות שהוא מתאר קצָב פרטי ולא תעשייתי, אצל קונסטבל יש עוד הד אחרון של פסטורליה, של אור ואושר, של טבע ושל חיים משותפים של אדם וצאן. הם מטיילים ביחד, כמעט קשה לתאר זאת כרעיית צאן. זה דומה יותר לאדם שיוצא עם כלבו לטיול. הצאן של גויא כבר באפלה גמורה. צריך לראות את הצאן של גויא, שהוא הצאן שאנשים אוכלים גם כיום, כהמשך של זה של קונסטבל. כמי שהיה חלק מן הטיול של קונסטבל ונעקר משם.

הכבשים אצל קונסטבל – כמו הענן בציור שירד מהשמים. חולצת הרועה לבנה כצִמְרָן וכקצף הגלים. אפילו חצי הכלב הקדמי – לבן. שכבת הבסיס של הציור ורודה, וכך נוצרת זיקה בין השמים המכוסים אפור-ולבן וחריצים המסמנים אולי רוח, ובין הקרקע על החוף. זה היה בד קטן, ורואים שהוא הגדילו, לשם תוספת נשימה, לשם התרחבות הלב. כל הציור הזה עוסק באפשרות קיום כולית של אדם וחיה, של יונקים ושל ים, של ים ושל אדמה. כל דבר כאן עונה למשהו אחר, מנוגד לו. עננים להרים, קצף גלים לכבשים. ערימת אבנים מתהלכת בכבדות, פועה לכיוון המים. חולצת הרועה צבועה בפיגמנט של הענן. ואז גויא.