"היות שלא היו להם כנפיים לא יכלו לעוף לשמים"

קזואו אישיאי, 2011: קטע מתוך הוג'וקי מאת קאמו נו צ'ומיי, 1212

קטע מוך "הוֹג'וֹקי" מאת קאמוֹ נו צ'וֹמיי (1212, יפן). תרגום מן התרגום לאנגלית.

הטקסט – קטע מרשומות מרעידת אדמה באזור קיוטו שנכתב לפני 800 שנה, הועתק בקליגרפיה בידי קזואו אישיאי אחרי רעידת האדמה הנוכחית ביפן. הוא יוצג בתערוכה "סגור את פיך ואמור מילה אחת", יחד עם עבודות אחרות של אישיאי סאן ושל שבעה אמנים אחרים, בגלריה רוטשילד אמנות. התערוכה תיפתח ב-31.3.11, 20:00.

* * *

…זמן לא רב לאחר מכן (1185) התרחשה רעידת אדמה אלימה, וגרמה נזק שלא ייאמן. הרים התפוררו, נהרות נסתמו לגמרי, וגלים מן הים הציפו את היבּשה. הארץ נבקעה והמים פרצו. סלעים נשברו בהרים ונפלו אל העמק. ספינות הושלכו לכל עבר בים, והסוסים לא יכלו לייצב את מִדרך-רגלם בדרכים. בסמוך להייאן-קיוֹ, מקדשים ומגדלים ניזוקו כל כך עד שלא אחד מהם נותר במצב טוב. כמה מהם התמוטטו, אחרים נהפכו ראשם למעלה. אבק ואפר התנשאו כמו עשן. קול תזוזת האדמה וקול ההרס של הבתים נשמע כמו רעם. אנשים שהיו בתוך הבתים נמחצו אולי בבת אחת. הנמלטים עמדו מול הבקיעים שבאדמה. היות שלא היו להם כנפיים לא יכלו לעוף לשמים, או להפוך לדרקונים ולרכב על עננים. אנו יכולים רק לדמיין את אומללותם. מבין כל האסונות המבעיתים רעידת האדמה היא הגרועה ביותר.

בזמן רעידת האדמה, בנו היחיד של סמוראי, ילד כבן שש או שבע, שיחק לתומו מתחת לגג בסמוך לקיר של חומר, ובנה בית-צעצוע. לפתע קרס הקיר וקבר את הילד. הוא נמחץ כל כך בחוזקה עד שאי אפשר היה לזהותו. כדורי עיניו חרגו למרחק של שלושה סנטימטרים. בלתי אפשרי לתאר במילים את החמלה שחשתי בראותי את האמא והאבא, בוכים ומייבבים בקולות רמים, אוחזים בילד הזה בזרועותיהם. כשראיתי שאפילו לוחם אמיץ לא יכול להסוות את הייסורים שבעיניו אל מול הסבל שבמות בנו, שהוא לא מסוגל לשלוט בקינתו – התעוררו רגשות אהדתי.

הרעידה האיומה פסקה אחרי זמן קצר, אבל אז הגיעו הזעזועים הנוספים. אחרי רעידת האדמה הגדולה היו אולי עשרים או שלושים זעזועים ביום אחד. אחרי עשרה ימים, ואז אחרי עשרים ימים, הם הפכו למרוּוחים יותר בהדרגה, אולי ארבע או חמש פעמים ביום, ואז פעמיים-שלוש, ואז פעם ביומיים, ומדי יומיים-שלושה – אבל עדיין היו זעזועים נוספים במשך כשלושה חודשים.

מבין ארבעת היסודות הגדולים המוכרים בבודהיזם, שלושה – אש, מים ורוח – מקושרים לרוב עם אסונות, אבל האדמה מקושרת לרוב עם יציבות. עם זאת, בתקופת סאיקו (540) אני חושב שהייתה רעידת אדמה כה קשה עד שהיא פגעה בצווארו של הבודהה הגדול של טוֹדאי-ג'י וראשו ניתק מגופו, נפל, וגרם נזק לדברים רבים אחרים [בסביבתו]. אבל רעידת האדמה ההיא לא משתווה לנוכחית. מי שחוו את רעידת האדמה הנוכחית דיברו בשעתו שמכל האומללוּיות שבעולם זוהי הגרועה מכל […]. אבל הימים והחודשים חלפו והפכו לשנים, והאנשים החלו להצטער על דברים אחרים, עד שכיום יכול לעבור חודש שלם ולא תפגוש אדם שידבר על רעידת האדמה.

7 מחשבות על “"היות שלא היו להם כנפיים לא יכלו לעוף לשמים"

  1. ההקבלה בין הדעיכה ההדרגתית של רעידות המשנה לבין ההפחתה בזכרון ובצער משרה עליך מן אופטימיות מלאנכולית. יש דברים שלא משתנים עם הזמן. תודה על התרגום המענין והבהיר.

  2. התערוכה נהדרת! אהבתי במיוחד את הקליגרפיה של קזואו אישיאי, את הציורים של אפלפלד ואת הפסלים של יונתן אופק. פסלים שהם כמו מודל של גבעה עם בית בפסגתה. זה עשה לי משהו שלא יכולתי לתאר כשראיתי. אני רוצה להגיד עליהם משהו לפני מה שרציתי להגיד על אישיאי:
    פני השטח נראים תלולים מדי מכדי שניתן יהיה לעמוד עליהם (שלא לדבר על לפסוע) אם העבודה היתה בקנה מידה גדול. הם גם חלקלקים למראה או לחילופין, רצופי גומות אקראיות. הם פלנטה קטנה וקירחת של חומר, שעל קודקודה ניצבת הקופסה בתפקיד הבית, אליו מובילות מדרגות. המדרגות והבית נראים כמו הדבר היחיד היציב והמסודר על הגבעה/פלנטה הזו. העין נמשכת באופן אוטומאטי מהטבע הגס שמסביב, מהרקע האקראי, אל הסדר המלאכותי במרכז, החצוב מאותו החומר (במובן הזה, העבודות האלה הזכירו לי יצירות אחרות שנושאות איתן "שארית" של הגלם ממנו נוצרו, כמו ארמון בחול או העבדים הבלתי גמורים של מיכלאנג'לו בפירנצה הבוקעים מתוך בלוק סלע שנדמה שלפני רגע נעקר מאיזה הר, או רומן של אסף שור). אבל לבית, בכל הפסלים, אין דלת להיכנס ולצאת דרכה, או חלונות לראות ולאוורר דרכם. הדבר הזה בועט את המבט החוצה חזרה אל פני השטח הגסים ומוחרף הניגוד בינם לבין הבית. יוצא שדווקא מה שיציב ומסודר ואחיד, הוא משהו חסום ומת (מעניין אם רק לי הבית עשה אסוציאציה לסרקופג או מזבח) והרקע הטבעי והאקראי הוא פוטנציאל לחיים חדשים.

    הקליגרפיה של קזואו אישיאי, נדמית מצד אחד לטבע גולמי, ספונטאני ואקראי, כמו רעידת האדמה בה הוא עוסק; אך מצד שני, ההכנה, ההתכוונות, השאיפה לדייק, החיפוש והמציאה המתלכדים ביצירת הקו- כל אלה מעלימים את הניגוד שנוצר בפסלים של אופק. במובן הזה, העבודה הזו היא כמו התגשמות של אוקסימורון – גולמי מעודן או הספונטאני שהוא בדיוק התוצאה אליה מכוונים – וזו אחת הסיבות שהיא מופלאה בעיני לא פחות מהעבודות של אופק.

סגור לתגובות.