יש משהו מוזר בקעקועים. בלי לשפוט את היופי שבהם – זה בוודאי עניין של טעם – יש בקעקוע על גוף אנושי חיבור בין שני תחומים, ובעצם בין שני זמנים: זמן הגוף האנושי, וזמן הציור. במוזיאון אנו מרגישים את ההבדל בין השניים. אנו עומדים מול ציור כלשהו חמש דקות או שעתיים, ולפעמים חוזרים אליו שוב ושוב. אבל בעוד הציור נותר זהה לעצמו (אם מתעלמים משינויים מיקרוסקופיים שעוברים על החומרים שלו, ושבציורים שצוירו בצבעים טובים ונשמרו בסביבה נאותה לא יהיו גלויים לעין) – אנו משתנים בקצב מהיר. בעשר שנים חייך משתנים לרוב שינוי גדול, שלא לדבר על גופך. הציור נותר כמעט זהה בפרק זמן של עשרות ואף מאות שנים. לפעמים הוא גם תלוי באותה נקודה בחלל במוזיאון.

קעקועים מצמידים לגוף האנושי, ולזמן שבתוכו הוא משתנה מיום ליום, תמונה, ציור. לכן נראה לי שקעקוע הוא, לפני התכנים המסוימים של הציורים שלו, בקשת נצחיות, אלמוות. ניסיון, קצת עצוב אולי, להצמיד אל הגוף ואל הריתמוס הידוע שלו את ה"שעון" האִטי, הקבוע, של הציור. כשאני הייתי בן עשרים אני לא חושב שהיה מישהו בסביבתי שהיה לו קעקוע. היום רואים הרבה מאוד. אני מדמיין את האנשים והנשים הללו בעוד, נגיד, שלושים שנה. נראה שמה שהתרבות הקעקועים הזו אומרת היא בעיקר התעלמות מהעתיד. שוב, בלי קשר למה מקועקע ומצויר, הקעקוע אומר: אני וגופי נהיה כך תמיד, ובעצם משהו יותר חריף: אני וגופי כך עכשיו ובזה נגמר הסיפור. אני תוהה האם אי אפשר להסיק כאן מסקנות רחבות יותר ביחס לתרבות הישראלית העכשווית, באופן מיידי – ביחסה לזִקנה, ואולי לחזון/תקוות העתיד שלה באופן כללי.

למה הדבר דומה? לשומר צעיר, יפה ונמרץ, של תמונה במוזיאון, שעומד ליד ציור של אֵל צעיר, יפה ונמרץ לא פחות. בימים הראשונים הם דומים, כמעט יכולים להחליף זה את זה בתפקידים מבלי שהדבר יורגש. אבל השנים חולפות, והשומר מתבגר, ואז מזדקן ונכפף, ולבסוף מתמוטט באחד הימים לרגלי הציור, בעוד האֵל השומר עליו – השומר, כמובן, סבור כי הוא-הוא השומר על האֵל – ממשיך לחלוש על העולם בלי מאמץ בעוד האלונקה נישאת אל מחוץ למוזיאון ושומר חדש נכנס פנימה בצד גמיש ומביט בעניין בציור שלו.

7 תגובות בנושא “הערה על קעקועים

  1. ואולי בתחילת עבודתו במוזיאון, השומר האמין שהציבו אותו ליד ציור האל בגלל הדמיון ביניהם. היתה לכך משמעות כבירה בעיניו, רוחשת גורל שטרם התפענח. מדי משמרת הוא היה מתבונן באל המצויר האלמותי כממתין לשינוי הגדול שלבטח עמד להתרחש בחייו. בדיוק, דווקא הסטטיות של יפי האל הבטיחה את השינוי המיוחל.
    השנים, במעופם, חרצו קמטים בפניו, הנמיכו את קומתו, זרקו שיבה בשערו והחלישו את חושיו. כבר מזמן חדל להביט באל עליו שמר. רק מדי פעם העיף בו מבט, פניו מלאות זעף מאוס, כאילו התמונה אינה עומדת בהבטחתה. אילו רק ידע מה טבעה של הבטחה זו ואת פרטיה, מירמורו השקט היה הופך לחרון על שלא התקיימה. אבל הזמן המשיך לחלוף ולמרות שהשומר הזקן כבר ויתר על השינוי, שכח את ההבטחה, אותו מרמור העמיק והקשה את ליבו.
    במשמרת האחרונה, לאחר שאחרון המבקרים הלך, השומר פסע החוצה מהמוזיאון. אך לפני שאחראי המשמרת הצעיר (הדומה דמיון מופלא לאותו אל בציור שעליו שמר) סגר את השער, עמד השומר מולו ושאל, איך זה שדווקא אותו החליטו להציב כשומר על הציור הספציפי של האל השומר ומעולם לא היה עובד אחר שהחליף אותו?
    מנהל המשמרת, כדי להבקיע את שמיעתו הגוועת של הזקן, שאג באוזנו: "איש מלבדך לא יכול היה לקבל כאן רשות לשמור על הציור הזה, משום שהוא נועד רק לך. עכשיו אני הולך ומחזיר אותו למחסן".

  2. המקעקעת המאוד שמנה שעשתה על גופי את הקעקוע הראשון שלי, המליצה לי לא לבחור מקומות שמשתנים דרמטית עם הגיל או שינוי הממדים. "את רואה את האלבטרוס הזה", היא הצביעה על ציפור רחבת כנפיים שהייתה מקועקעת על הבטן התפוחה שלה, "הוא התחיל את חייו כסנונית".

  3. אהבתי מאוד את ההערה, אבל אני רוצה להציע זווית ראיה אחרת: קעקועים הם זכרון, והתחייבות לזכרון. במקום "התעלמות מהעתיד" קעקועים הם הבטחה לזכרון העבר. גם בעוד עשרים ושלושים שנה הקעקוע יהיה תזכורת ושריד למה שהאדם היה בעבר.

  4. נהניתי מהרווחים שחיים במילים שכתבת.


    אני חושב שאם יש משהו אלמותי בקעקוע, הוא נמצא ברובד הסיבות ולא על פני האפידרמיס.

    חותם בצד החיצוני של האפידרמיס הוא מעין אמירה שיש בה בעיקר התרסה. מוציאה את המקועקע מהכלל, ומשייכת אותו ללא שייכים.

    כשהלא שייכים הם חבורה של קירחים עם צמות שמבריקים את הניקלים של ההארלי שלהם ועובדים במשרדים ולא בפנצ'ריות או פורעי חוק חס וחלילה, ההתרסה הופכת למשהו נלעג. ברמת האפידרמיס.

    ברמת האדם שחי מתחת, אני מעדיף את אלה שנוצרים תחושות מראות שבועות ונדרים בלי להשחית את הנוף הציבורי.

    לפעמים זה מזכיר לי משום מה שקעקועים נכפו על אנשים בתקופות הפחות היפות של היצירה האנושית.

  5. אני מכיר כמה אנשים מקועקעים מאוד שרואים את העניין לגמרי הפוך. הם מציירים על הגוף שלהם כי הם מודעים לגמרי לזמניות שלו. זה זילזול בריא במה ששוגים לקדש.

    1. הזלזול בגוף מוטעה ואופייני לתרבות השכלתנית והחולה שלנו.
      זה שמשהו זמני לא הופך אותו לחולין.

      מה שקובע מה קדוש ומה לא הוא לא הדייר שחי בגוף, שיכול להיות זמני בדיוק כמוהו ולראיה, הגוף לפעמים חכם בהרבה מהדייר.

      יש לנו את החופש להרוס ולבנות, ולכן הקעקועים בעיני הם יותר שאלה של סיבות.

סגור לתגובות.