קריאה גדולה אל הפתוח

חדוה הרכבי, רָאנָא, שירים 2005-2012, הקיבוץ המאוחד, 2014

יש ברשותי שלושה עותקים של רָאנָא. את הראשון קיבלתי מההוצאה שאני רשום אצלה כנראה כמבקר ספרות, זכר לימים עברו; את השני קיבלתי מ"בית ביאליק" היות שאני אמור להשתתף בערב לכבוד הספר; את השלישי קיבלתי מהמשוררת עצמה עם הקדשה. עותק אחד נתתי כבר. הראשון שיבקש יקבל את העותק השני בדואר. את השלישי אשמור לעצמי, חי נפשי.

לא הייתי מזכיר זאת אילולי יש משהו בשפע הזה שכמו נובע במישרין מהספר עצמו. כשקראתי את הספר חשבתי, אחרי כמה עמודים, על ברליוז. הסימפוניה הפנטסטית במיוחד. השפע הזה שמתחיל וממשיך וממשיך בעוצמה פנימית, דמונית לפעמים, עד שהוא הופך לאיזה יש עצמאי שכמו מכפיל את עצמו מכוח עצמו. כמו שמש שאינה זקוקה לדלק מבחוץ אלא היא עצמה הדלק והמאור. וכמו אצל ברליוז תחושת המבנה או הלכידות היא מסוג אחר, לא גיאומטרי אלא מוזיקלי. החלקים מהדהדים זה את זה ומסתובבים סביב מרכז נעדר, כמו חגורת אסטרואידים מסביב לשמש שקופה. אני משתדל לא להפליג בדימויים. מה שאני מנסה לומר כאן הוא שהשירים עוסקים בדמות מרכזית אחת ופונים אליה, אבל הדמות הזאת נותרת שקופה וחסרה וחידתית ככל שקוראים עוד ועוד בספר. בלעדיה לא היו השירים נכתבים (גם השירים שבהם שְמה לא נזכר), אבל היא עצמה נסתרת שם במרכז. מכאן הממד הדתי של הספר: הפּנייה רבת העוצמה אל מישהו שהוא חשוב לגמרי – ונסתר לגמרי, בעת ובעונה אחת. מין קריאה גדולה אל הפתוח. אני מנסה לומר אולי שהספר הזה, ה"נָא" שלו, הוא ביסודו של דבר ספר תפילה ותחנונים. מין כתב-קודש יחיד של משהו מעין דת פרטית שכרגע יש לה מאמינה אחת (חדוה הרכבי), ותנ"ך שזה מקרוב נדפס.

הספר עולה לעוצמה מרבית עוד לפני השיר הראשון. כמו בסידור תפילה שכבר ריח הכריכה וְצִבְעָהּ והגופנים העתיקים מביאך אל סף בית המדרש. ראשית, הכותרת "רָאנָא". מה זה? שם פרטי? בעברית או בערבית? האם זה השֵם התמים "רנה" ששונתה צורתו? ואם כן, מה עושות שתי ה-א' לרינה שמשמעו בין היתר תפילה וגם שירה) התמים של השם? אני שומע בעיקר את ה"נא", את התחינה שעולה מן השֵם החדש. ולקריאת המוטו לספר, השיר "חיית הלילה" של אבות ישורון, אני שומע את "ראנא" (R,N,A) מהדהד בצליל מילים "הנוראה בנוראותיךָ" שֶבּו.

מכל מקום, הכותרת הטעונה (שמיכאל גורדון עיצב כמעין מראָה אטוּמה מרצדת, כְּסופה) מלווה בשיר הכואב והרועם של אבות ("אל תשליכני במערומים ובברקים וברעמים…"), ואז, ואנו עדיין לפני השיר הראשון, באה כותרת השער הראשון, שהיא קריאה עצומה, מעין "שמע ישראל" גדול: "כל המציאוּת אלי". לא פחות. הרי אפשר היה, כביכול, לסיים כאן את הספר וללכת הביתה ולהישכב על המיטה ולהסתכל בתקרה עד כניסת השבת.

אם לחזור לכותרת הספר, המבנה של הספר דומה לשורת מכתבים על מישהי ואליה. העניין הוא שלא ברור מיהי המישהי הזאת ומה טיבה. השירים מדברים שוב ושוב אל אותה "ראנא", בעשרות שירים (לפעמים בלי להכירה בשמה המפורש). אבל ריבוי הפניות לא מחדד ומבצר איזו דמות ברורה של זו שמדברים אליה ועליה, אלא להיפך, מפרק אותה לגורמים שונים, ובסופו של דבר הופך את ראנא למי שאין לה דמות הגוף, לאישיות שהיא רחבה ומורכבת מכדי להיכלא באיזו מסגרת ביוגרפית. לפעמים ראנא היא מי שאפשר לחבק אותה בדמעות (שיר 6), לפעמים היא דמות חלום (7), לפעמים היא לובשת את דמותה של "חית הלילה" עצמה (10), ודווקא בכך נחשפת מהותה יותר מבשירים אחרים; לפעמים היא שתיקה מוחלטת (12), לפעמים היא "קול מנוסֶה, מאופּק, צלול כמו ים זך, על בקבוקים ריקים" (12, בהמשך), ולפעמים היא הופכת לכלבת-חלל, כלומר לחיית-לילה (133). זה ספר עם הרבה קול, אבל בלי שום רעש.

"אני זוכרת ציפור שנרדמה בצד של החושך" (22). אם אפשר, אניח ליד הפסוק הזה את שֵם מבחר השירים של חדוה, "ציפור שבפנים עומדת בחוץ". ולא ברור אם ראנא בפנים או בחוץ. היא מוגדרת, אולי, על ידי הימצאותה מעבר לחלוקה הזאת. "הדמות האחרת זאת הדמות". זו חדוה מדברת אל ראנא, אבל אולי זאת ראנא מדברת לעצמה, דרך חדוה, בספר. זה לא משנה. יש איזה קול שמדבר כאן. שמתחנן "עני לי". האם המשוררת מבקשת מענה? האם המענה מבוקש ממנה, על ידי קול המדבר אליה מעברה השני של דלת-הדף?

כמו המוזיקה, הקולות בספר הזה, מקהלה שהיא גם קול אחד בלבד (כמו קולות כל הזמרים המצויים בראשו של ברליוז: "הָעַיִן הַדּוֹמַעַת הִיא הַרְבֵּה כְּלֵי נְגִינָה", 151) עומדים, עצמאיים, מין יקום, או גלקסיה. את הספר הזה כדאי לנסות לקרוא בקול, ואי אפשר לעשות זאת מבלי לאבד את הקול. אך מי שיעשה זאת, ולוּ באופן חלקי, ייצא מצדו השני רטוב כולו, כמי שטובל בעומק. עמ' 110: "נִזְכַּרְתִּי בִּמְצוּלַת הַיָּם צָפָה עַל שֻׁלְחָן הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי". זה ספר שיובש דפיו אינו אלא למראית עין. זהו חוף ים שאין בו מציל, ונכנסים למים כי יודעים שהם-הם ההצלה.