הידיעות על המשבר ב"סטימצקי", שעד לפני יום נתפסה, אצל ציבור הקוראים הפשוט, כולל כותב שורות אלה, כאימפריה של ספרים, שמכתיבה תנאים נוקשים ("63% אחוזי הנחה") למוציאים לאור ודוחקת את הלא-מסחרי אל השוליים, מזכירה לי את שירו הגדול של זביגנייב הרברט "גלגוליו של ליוויוּס" (מפולנית: דוד וינפלד, בספר "שירים", הוצאת כרמל), שנכתב כאלגוריה על האימפריה הסובייטית. בשיר נאמר, בתחילה, כי

הָאִימְפֶּרְיָה, כְּכָל הָאִימְפֶּרְיוֹת

דּוֹמֶה הָיָה כִּי תַּעֲמֹד לָנֶצַח

הקריסה של סטימצקי אינה שונה מהותית מקריסת הספרות שסטימצקי (יחד שאר מוכרי הספרים, כמובן) היתה מופקדת על שיווקה. סטימצקי (ו"צומת"), שמכרה ספרים ברבע מחיר ("ארבע במאה") נמכרת עכשיו בעצמה ברבע מחיר, מכוח אותו היגיון כלכלי ואותה שיטה. כמה אירוני, ומבהיל, הדיון במוספים הכלכליים, לפיו לא בטוח מה טוב יותר לענף, ש"ידיעות" ירכשו את "סטימצקי" או שמא "שופרסל". שתי הברירות לא נעימות, בלשון המעטה (הוצאת ידיעות ספרים היא כמובן לגיטימית לגמרי כהוצאה, אבל הבעלות האנכית שתוכפל היא בשורה לא טובה), ודבר אחד בטוח לגמרי: הספרות, השירה (כלומר הספרות שהשירה היא נשמתה או לפחות האופק שלה) לא תרוויח מזה דבר. הכול מתנהל מעל ראשה. כלומר ראשינו.

שירו של הרברט מסתיים במילים הבאות:

 

אָבִי יָדַע יָפֶה וְגַם אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי יוֹם אֶחָד בַּסְּפָר הָרָחוֹק

בְּלֹא אוֹתוֹת שְׁמֵימִיִּים

בְּפַּנוֹנְיָה סָרָיֶבוֹ אוֹ אוּלַי טְרֶבִּיזוֹנְד

בְּעִיר עַל שְׂפַת הַיָּם הַקַּר

אוֹ בְּעֵמֶק פַּנְשִׁיר

תִּפְרֹץ דְּלֵקָה מְקוֹמִית

*

וְהָאִימְפֶּרְיָה תִּפֹּל

 

אין בי שמחה לאיד על קריסתה של "סטימצקי", גם מפני שקריסתה היא חדשות רעות לענף הספרים שמצבו ממילא רע. אם "ספרים זה סטימצקי", ויש משהו בסיסמה הזאת במובן הפשוט ביותר (לפחות נכון לומר כי "סטימצקי זה ספרים"), הרי שהספרים קיבלו היום מכה וקריסתה מורגשת בבשר ספרים הקרובים ללבי ובבשר ספרַי, גם אם זה עוד לא ברור איך בדיוק. וגם מפני שאני נוטה, אולי מכוח חשיבה ספרותית מדי, ודרך שירו של הרברט, לחשוב על הקריסה הזאת באופן אלגורי, כלומר כמשהו שיכול לקרות בהקשרים רחבים יותר, של המדינה כולה והלאה מזה. ככה, בן לילה, כל הכוח והתקיפות נעלמים, ומתחילים לדבר על כך שהעובדים קיבלו את השי לחג כעל הישג מדהים.

 

11 תגובות בנושא “הָאִימְפֶּרְיָה, כְּכָל הָאִימְפֶּרְיוֹת, דּוֹמֶה הָיָה כִּי תַּעֲמֹד לָנֶצַח (על "סטימצקי")

  1. סטימצקי נפלה כי היא נמכרה לפני שנים מספר לצמד נוכלים ומושחתים מנהלי קרן מרקסטון, שהצליחו בשיטת נוחי דנקנר להפוך למולטי-מליונרים על חשבון כספי הציבור. לאורך השנים כמעט כל דבר ששני הנוכלים האפסים הללו נגעו בו קרס בעוד הם (וכל שכבת ההנהלה) למרבה הפלא מושכים משכורות ענק ומתעשרים על חשבון הציבור. אני משערת שגם את איריס בראל המנכל"ית של סטימצקי הם הביאו איתם כנדוניה משוק הפיננסים שממנו הגיעו לפני כן. זה מה שקורה כשרמאים שרגילים לגזול מהזולת ולחיות על חשבון דמי ניהול מנופחים, מינופים וגיוסי הון חסרי בסיס משתלטים על חברה כמו סטימצקי. אני יודעת שאתה ניסית לומר דברים אחרים דרור, אבל הייתי חייבת פשוט לומר את הדברים האלו. רון לובש ואמיר קס שמם של שני מדושני העונג הללו.

    1. הי תמר, אני התייחסתי לפרסום במפעל ההוצאה לאור שלהם (החממה), זה עניין קצת אחר. יעצתי לך את זה מסיבות ספרותיות נטו ולא מאיזו הבנה כלכלית.

  2. דרור, אני קורא על כך כאן לראשונה. לא יודע אם האימפריה נופלת . באוליגרכיה משפחה עשירה מחליפה משפחה עשירה. יש להניח כי ידיעות ספרים תקנה את סטימצקי ותקים רשת מתחרה ל"צומת" (כנרת-זמורה-ביתן). כך שמבחינת הקוראים/צרכנים המצב יישאר בעינו.
    מחשבותיי כעת עם כמה מוכרות ספרים חביבות בסניף סטימצקי שבסמוך ומקווה שהן תוכלנה להישאר בעבודה (כאשר אני מגיע לתל אביב אני משתדל לרכוש בחנויות ספרים עצמאיות,
    אבל בסביבתי הקרובה אין ולו חנות ספרים עצמאית אחת).

סגור לתגובות.