הידיעות ב"הארץ" על ציוני הבגרות בספרות ועל דלות חומרי החובה לבחינה לא מפתיעות. השיטה כל כך חורקת, מהיכן שלא מסתכלים עליה. החומר לבחינה כולל מין תרכובת מוזרה של רומן רוסי ("החטא ועונשו" – אוי לאותה ישישה, כמה פעמים נרצחה כבר!), רומן עברי, מחזה יווני ("חוק האלים או חוק המלך?"), סיפור של עגנון, שני שירים מימי הביניים, ועוד. זוהי פרודיה על קאנון. מין אוסף של קרעים שאינם מתחברים לשום דבר. וכאמור באחת הכתבות, הכול ממילא נקרא בצורת סיכומים שקיימים ככל הנראה באינטרנט, משונן איכשהו, מועבר למחברת הבחינה ונשכח. חייה ומותה של הספרות: "כִּי בַהֶבֶל בָּא, וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ, וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה".

אין בכוונתי לקונן על המצב הזה. אני חושב שהוא אינו גזרת גורל. היות שמבנה תכנית הלימודים המתוארת ב"הארץ" דומה מאוד למה שלמדתי אני בבית הספר התיכון, וזה היה לפני שלושים שנה (!), ברור שהשיטה הזאת פשטה את הרגל, וגם אילו היתה נפלאה היה מקום להחליפה כבר. לא בגלל הציונים הנמוכים. תכנית הלימודים הזאת מוטעית לדעתי. לא מפני שהיא מצומצמת מדי, אלא, במובן מסוים, משום שהיא דורשת יותר מדי מתלמיד. את "החטא ועונשו", ובעצם כל רומן, לא צריך ללמד בבית ספר תיכון. כן: אני מציע לוותר לגמרי על ז'אנר הרומן בלימודי הספרות הבסיסיים (מי שרוצה ללמוד ספרות ברמה מוגברת, זה עניין אחר). דוסטוייבסקי יותר מדי מורכב לנער ממוצע בן 17-18. על רומן כה מורכב, בהקשר של לימודים לבגרות, נגזר רידוד של תמצות וסיכום, מפני שאי אפשר להכיל כל כך הרבה חומר בזיכרון.

אני מציע גם לוותר על השירה. כן! מעטים המורים שיכולים ללמד שירה כראוי, בלי להרוס. הרגישות הנדרשת אינה נרכשת בסמינר למורים. גם כאן, הרידוד המתבקש ל"מה התכוון המשורר" ולתכני השיר גרועים מאי-קריאה. בחירה בשני שירים, נגיד אחד של אבן גבירול ואחד של ביאליק, היא חסרת משמעות. שניים זה לא יותר טוב מאפס, זה פחות טוב מאפס. כי שני שירים שיילמדו באופן סיכומי וללא רוח השירה הם היכרות מרתיעה עם עולם השירה.

ליל הסכינים הארוכות! אני מציע גם לוותר על מחזות. לימוד של מחזה אחד – משהו של שייקספיר (בתרגום, מה שנוטל את העוקץ) למשל – מתרדד ל"דילמות", מעין "מי נגד מי". אני מניח שלרוב לא רואים את ההצגה, ולהישאר עם מחזה על הדף זה די עגום. מחזה צריך לראות, כמו שמוזיקה צריך לשמוע ולא רק לקרוא מהדף. מעבר לזה, התיאטרון הוא עניין בפני עצמו ואי אפשר לתחוב אותו כנוסע על הדופן החיצונית של אוטובוס גדוש בהודו לתוך מערך לימודים שיש בו גם סיפורת ושירה. שוב: זה יותר מדי, והתלמיד מסיים את לימודיו עם פיסת תיאטרון שאינה מתחברת בשום אופן לשירה ולסיפורת שלמד או לעולם התאטרון הכללי.

אני מציע לוותר גם על ספרות בלשונות שאינן עברית. יש כל כך הרבה ספרות זרה שם בחוץ, שאין שום משמעות ללימוד של יצירה או אפילו עשר יצירות מרחבי העולם וההיסטוריה. זאת רק אשליה של בקיאות. החורים גדולים בהרבה מהחומר. מה המשמעות של לימוד שירה אם אין בה שירה סינית ויפנית? מה המשמעות של לימוד רומן רוסי בן המאה ה-19 אם אינך לומד רומן אנגלי וצרפתי ואמריקאי מאותה מאה? תחושת ה"היכרות עם ספרות העולם" היא אשליה במסגרת כזאת. קריאת רומן רוסי אחד לא מביא תלמיד ל"היכרות" עם הספרות הרוסית. זו רמייה עצמית של המערכת. והכי חשוב: קודם שישלטו בעברית. אחר כך נדבר על תרגום שלונסקי ל"מלך ליר".

הוויתורים האלה אינם אידיאלים. הם כורח המציאות. הם נובעים מזמן הלימוד המוגבל לספרות, מאי נחת מהאופי הלקטני, המפורר והחוזר-על-עצמו של חומרי הלימוד, מ"שלטון הסיכומים" המבזה את המחשבה העצמאית. כל פעולה צריכה להתחשב במגבלות היכולת ולנסות להשיג תוצאה שיש בה טעם במסגרת מגבלות אלה. יש לי הצעה.

עם מה נשארנו אחרי הוויתור על השירה, הרומן והדרמה וכל ספרות העולם? עם סיפורים קצרים בעברית. אני מתכוון לסיפורים קצרים מאוד, כאלו שאפשר לצלם על צד אחד או שני צדדים של דף A4. לא יותר. בעזרת כמה חברים אני יכול לבנות רשימת קריאה כזאת תוך 24 שעות. לפי הצעתי, כל תלמיד יִלמד בערך 20 יצירות כאלה. אך ורק מהספרות שנכתבה בעברית. הוא יקבל מקראה מודפסת דקה של סיפורים – 20 דפים יהיו בה לכל היותר. המקראה תסודר היסטורית, כרונולוגית. זה ייתן לתלמיד משהו שמתקרב לפחות ל"גוף ידע". הסיפורים יעבירו אותו במעין חתך אורך של הספרות של לשונו. הוא יוכל "להשתלט" על הטקסטים האלה, להפנים אותם. לא לבלוע ולהקיא. המקראה תשתנה ותתאוורר כל הזמן. משנה לשנה.

המקראה תתחיל מסיפור מקראי, שיילמד כספרות. למשל – סיפור עקדת יצחק. זה חצי עמוד. המורים יוכלו ללמדו עם הפרק הראשון מ"מימזיס" של אוארבך. את סיפור דוד ובת שבע יוכלו ללמוד עם מאמרם של פרי ושטרנברג "המלך במבט אירוני". זה בהיר ומעניין. בהמשך יהיו טקסטים שיתקדמו הדרגתית עם ההיסטוריה. זה גם ייתן לתלמידים תחושה של רבדי הלשון העברית – וזה רווח צדדי עצום. למשל, בשליפה: פרק מהספרים החיצונים, למשל פרק מספר היובלים (באופן חריג יהיה זה טקסט בתרגום חוזר). פרק סיפורִי מהתלמוד (בעברית או ארמית) ומשהו מהמדרש המוקדם ("בראשית רבה"). מקאמה נרטיבית מימי הביניים (נגיד, יוסף אבן זבארה). פרק מהמדרש המאוחר (למשל, "ספר הישר"). סיפור של ר' נחמן מברסלב ועוד 2-3 סיפורים חסידיים. מן המאה העשרים (הפירוט אינו כרונולוגי) – סיפורים כמו "נמוך, קרוב לרצפה" של יהודית הנדל; "הוספיס" של ישעיהו קורן; "עקבות" של אידה פינק (בתרגום); "אל הרופא" של עגנון; קצרצר כלשהו של שופמן; "בין השמשות" של יעקב שבתאי. יש עוד.

חוברת כזאת תיתן לתלמיד מעין תמצית של הספרות הקצרה העברית. מובן שמה ששלפתי בפִּסקה הקודמת אינו מדגים מייצג, והוא חלקי וחסר ומה לא. אבל יש בו היגיון פנימי ורציפות כרונולוגית כלשהי; הוא מייצג את העברית בהתפתחותה (כולל לשון התרגום העברי, ביצירה או שתיים); הוא לא דורש לימוד של טקסטים מורכבים מדי; הוא בר תפיסה, ללא צורך בשינון מעיק. ולבסוף, זאת תכנית שיכולה וצריכה להתאים לכל תלמידי התיכון בארץ, במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית כאחת. אין שום סיבה שתלמיד חילוני לא ילמד מקרא ותלמוד, ואין שום סיבה שתלמיד דתי לא ילמד יהודית הנדל ואידה פינק.

והבונוס: אין צורך ואין טעם בסיכומים, משתי סיבות: אחת, כי הטקסט בעצמו קצר. שתיים, בבחינת הבגרות, לפי הצעתי, לא יישאלו התלמידים על אחד מסיפורי החוברת! הם פטורים לגמרי מן השינון. הם יקבלו סיפור באורך דומה, unseen, ויוכלו לכתוב עליו מה שהם רוצים. אולי תהיינה שאלות רְשות מסייעות למניעת "בלקאאוט". הנה, בבת אחת התפוגגה תעשיית סיכומי הספרות המבישה. אם יתבשלו עם עשרים הסיפורים יש לקוות שיוכלו לומר משהו משמעותי על הסיפור ה-21. אם ייצרו זיקות מעניינות בין הסיפור ה-21 לאחד מסיפורי החוברת, יקבלו בונוס. שהתלמידים יזכרו רק מה שנחרט בהם ממילא. בלי מאמץ.

מי שיבחר בלימודי ספרות מוגברים יקבל גם חוברת שירה דומה. עשרים שירים קצרים. מתחילים בתהילים ק"ד.

מה שחשוב הוא, כמובן – וכאן נכנסים לשדה מוקשים של הערכה אסתטית – הוא בחירת סיפורים ממש טובים. לא לפי מפתח עדתי או מגדרי ולא לפי מה ש"ידבר" אל הסטודנטים, כלומר יהיה קל. זו מקראה שתחילתה בתנ"ך, וזה מחייב את המקראה עד לסיפור האחרון.

האם זאת הצעה מושלמת? כמובן שלא. האם היא יכולה לתת נשימה חדשה ללימודי הספרות? אני מאמין שכן.

 

 

 

29 תגובות בנושא “בעניין בחינת הבגרות בספרות

  1. 12 שנה, פאק. 12 שנה במוסד הזה. למה לא להתחיל מכיתה א', שאז לא צריך אלא מין שעת סיפור (שאפשר וכדאי להמשיך עד י"ב), ואז בכל שנה ללמוד מין חתך כמו זה שהצעת (קצת יותר סקסי, אם אפשר)? וכן שירה, מכיתה א' שירה, וגם לפי חתכים ז'אנריים, או נושאים, או מה שלא יהיה. אבל לפני הכל, ללמד מורים, במקביל או במהלך חופשת הקיץ, ללמד אותם לאהוב את מה שהם מלמדים, ללמד אותם עברית על משלביה ומקורותיה, בלי בושה, מהתחלה, ואז.

    1. פאק… מין שעת סיפור… מין חתך כמו זה שהצעת… סקסי… ז'אנריים,… או מה שלא יהיה… אבל לפני הכל, ללמד מורים, במקביל או במהלך חופשת הקיץ, ללמד אותם לאהוב את מה שהם מלמדים, ללמד אותם עברית על משלביה ומקורותיה, בלי בושה, מהתחלה, ואז.

      האמת? אני אפילו לא יודע איך מגיבים לעצה ווינטית שכזאת. מה שבטוח זה שאם בסוף תרמזו שהמורים לא בסדר תצאו בצד הנכון של המשוואה

  2. הצעה מעולה! ואכן הגיע הזמן. בשנים האחרונות 3 הבנות שלי חוו את הבגרות בספרות באופן דומה למתואר בכתבה, באמת חבל.

  3. ההנחה שספרות מגלמת רעיון כלשהו, וכי העלילה וצורת המסירה היא מעין קולב לאמירה כלשהי נראית לקורא/ת מהדור שלנו בסיסית לחלוטין. אבל מרבית הצעירים, מתברר אינם יודעים זאת. האדם שצריך ללמד-אכן צריך להיות מי שמאוהב וחי את הספרות בכל נשימה שלו, כך קל יותר יהיה להבין כי כשאתה בוחר מה לקרוא זה לא פחות מהגדרה עצמית. (ובנוגע לפורמט של סיפור קצר-עוד קשה לי לוותר על דוסטוייבסקי, אם כי אני מבינה כי הצדק כנראה-עמך). תודה על שכתבת דרור יקר.

  4. גם אני חושבת שהבנה של רוחב אפי הוא תכונה הדורשת מהכותב והגם מהקורא גיל מסויים. אי אפשר לדרוש מילד בן חמש עשרה שיבין רומן החובק כמה שנים. מפני שכמה שנים קודם לכן היה בן עשר. אבל אני בטוחה שתלמידי תיכון מסוגלים להרגיש ולשחזר את הבדלי החלל והמרקם בין פרוזה ושירה, וליהנות מאד מלימוד של שירה על כל רבדיה הסודיים.

  5. לימוד הספרות לא נועד רק לאוהבי הספרות. הוא גם חלק מקמצוץ של הכרות עם הדבר הזה שנקרא תרבות. עם העולם הגדול. ונכון שפוגשים כאן איזה חתיכת חדק וקצה זנב וצריך לדמיין את הפיל ובכל זאת. חייבים לשמוע את השמועות האלה: שייקספיר, טרגדיה, אדיפוס, סונטה. רק הרעיון לקחת עוד מקצוע שבו נוריד את העולם ונשאר רק עם עצמנו. גם ככה אנחנו מתקרבים לשם וזה עושה לנו רק רע. אז עם כל הכבוד לעקדת יצחק ולתהילים. זה מה שהתלמידים שלנו מקבלים בוקר צהריים וערב.

  6. פשוט ונהדר. ואני אומרת – למה להפסיק כאן? יקצרו נא את החומר לבגרות במתימטיקה ל-20 עמודים שיכללו את השיטה העשרונית, כפל וחילוק ומספר של שברים פשוטים ויתעמקו איתם ביופי שבמתימטיקה; בחינת הבגרות תהיה פתירת בעיה מילולית פשוטה שמעולם לא ראו קודם ובה ייאלצו להפעיל את ארבע פעולות החשבון בצורה יצירתית. פיזיקה כימיה וביולוגיה מורכבות מדי רחוקות מהאינטואיציה הטבעית ומייבשות את היופי מלימוד הטבע: ייצאו נא לטיולים בקרבת הבית – הרי אותה ואת ציפוריה וצמחיה אינם מכירים גם בתום 12 שנות לימוד, אז נדרוש מהם לצאת לגולן או לנגב? ילמדו את עונות השנה וסימניהן. טבלת היסודות קשה וחידתית: אפשר להסתפק בכמה ניסויי מדע במטבח נחמדים שיעוררו את סקרנותם כלפי המדע והעולם הסובב אותם ולא יכבו אותו בעודו באיבו.

    1. הייתי חושב שנית על ההתנגדות הגורפת לתרגום. למה בעצם? מפני שלא נצליח להקיף את ספרות העולם, נוותר עליה כליל?

      אגב, לפי זכרוני דווקא הקצרים של צ'כוב (הסוסה) ומופסאן היו מההצלחות היחסיות בתוכנית הלימודים הנוכחית.

  7. חוץ מהצעתך האחרונה לגבי הבחינה, אני חושב שאני לא מסכים לגבי השאר. למעשה זה נראה לי אסון (סליחה) לצמצם הכל לפרוזה עברית קצרה. אסון לסקרנות, לתיאבון המגוון, להרחבת האופקים… זו פשוט דיאטה נוקשה מדי, גישה פורמליסטית שאולי הולמת תואר ראשון בספרות, שבו יש איזו יומרה להקיף יסודות כלשהם עם קאנון מסודר, למרות שגם שם, באופן טבעי, הפשרות עולות על גדותיהן. בניגוד לכמה מקצועות אחרים בתיכון, לירות באוויר לכל הכיוונים זה בדיוק מה שצריך לעשות בלימודי ספרות בתיכון. כן ברור, לרענן את הרשימה העבשה שיש כיום (האם מלמדים עדיין את מיכאל שלי ואבא גוריו המשמימים בעליל עבור תלמידי תיכון?), אבל בטח, לכל הכיוונים… רומנים, שירה, מחזות, רוסי, יפני, אנגלי וממגוון תקופות- לפרוש את המניפה ככל הניתן; להיכשל כישלון מפואר בניסיון להקיף קאנון מסודר. כדי להעניק לדברים קצת קונטקסט, אז אולי רק רקע תרבותי-היסטורי קצרצר בתור הקדמה (נא לא להתחלחל), לא יותר, תוך דגש מתמיד על כך שכל אלה מתאבנים שנועדו לעודד את התלמידים להמשיך לחפש בעצמם ולפי רצונם.

    מה שמחזיר אותי להצעה האחרונה שלך, שבה נעוץ הפתרון האמיתי לשלטון הסיכומים. כי מבחני בקיאות הם שורש כל הרע והבעיה היא פחות הקורפוס ויותר האופן שבו מלמדים אותו. מעבר למושגים ההכרחיים בתורת הספרות, רוב הלימוד צריך להתמקד בדיון, בשאלות, בהשוואות מגרות ליצירות אחרות (פעם אחת בכל התיכון לא ביקשו ממני להתבונן ולהשוות בין שתי יצירות שונות). בכל מקרה, הגישה שבה מנמיכים ציפיות לאפס ומכסים את המינימום האפשרי כדי לשכנע את עצמנו שלפחות היינו יסודיים, היא טעות לדעתי.

  8. דרור תודה.
    רצף המחשבות שלך ביחד עם התגובות של הקוראים יצר דבר נפלא שיכול להפוך לכותרת חדשה ללימוד ספרות –
    לימוד ספרות כהגדרה עצמית :
    ״לימוד הספרות לא נועד רק לאוהבי הספרות. הוא גם חלק מקמצוץ של הכרות עם הדבר הזה שנקרא תרבות. עם העולם הגדול.״
    ועל כן יש
    ״לפרוש את המניפה ככל הניתן; להיכשל כישלון מפואר בניסיון להקיף קאנון מסודר… תוך דגש מתמיד על כך שכל אלה מתאבנים שנועדו לעודד את התלמידים להמשיך לחפש בעצמם ולפי רצונם.״
    מכיון ש
    ״כשאתה בוחר מה לקרוא זה לא פחות מהגדרה עצמית.״

  9. תודה לתגובות. איני עונה באופן אישי כדי לא להכביד. אני יכול לראות את גם ההיגיון שבהתנגדויות ובוודאי שהצעתי אינה שורה תחתונה אלא פתח לדיון.

    עם זאת חלק מההתנגדויות נובע לדעתי מבלבול בין משאלת לב למציאות. ודאי שאשמח אם תלמיד שתי יחידות ספרות יכירו את מיטב ספרות העולם. אני חושב שזה לא עובד ולא יכול לעבוד במסגרת השעות והמשאבים המוקצית ללימודי הספרות הבסיסיים. אילו היתה אופציה ללמוד ספרות עולם ברצינות לא היה טעם בהצעתי. אבל אין אופציה כזאת בלימודים הבסיסיים. מי שרוצה לשמור על מסגרת המצב הקיים צריך להציע תכנית שיש בה היגיון במסגרת שעות הלימוד הנתונות. אם התפיסה של באזאר אקלקטי נראית למישהו – בסדר, אז השיטה הקיימת צריכה להישאר.

    מכל מקום, אם הדיון הזה הולך להתקדם הייתי מציע לרדת מהמישור האידיאולוגי אל מישור מעשי וקונקרטי: מי שבעד "פרישה רחבה" יציע נא תכנית לימודים בראשי פרקים. אולי מישהו ימצא דרך "לפצח" את זה באופן מוצלח יותר מהקיים. הלוואי.

    השמועה על קיומו של שייקספיר וכו׳ תגיע לכל אדם במוקדם או במאוחר. הרעיון אינו לצמצם, לוותר ולהקל (ללמד רק לוח הכפל, לעשות דיאטה וכו׳) אלא להיפך: להעמיק ולהרחיב. כל טקסט בן עמוד יש מאחוריו הקשר היסטורי ותיאורטי ענף – שיילמדו. ואפשר יהיה לצד כל סיפור בהצעתי להפנות כקריאת רשות ליצירות עולם רלבנטיות: לא להסתיר את קיומן.

    ההצעה שלי כלל לא מנסה להעמיד פנים שהיא מלמדת או נוגעת בדבר המכונה ״הספרות העולמית״: היא מה שהיא – פתח, שער, מנה ראשונה, דגימה מצומצמת אך בעלת חוט שדרה שתאפשר לתלמיד המעוניין לבנות מגדלים וערים על בסיסה. בל נשכח, זה רק הבסיס! זאת לא סוף הדרך למתעניין – אלא תחילתה. אדגיש שאני מדבר על לימודי היסוד. מי שירצה – והדגש על "ירצה" – רומנים או מחזות – יקבל בשמחה. בקיצור: לא צריך להיות תלמיד אחד שירצה ללמוד ולהרחיב ולא יוכל. איני רואה טעם בכפיית סופוקלס – אגב, איני רואה טעם גם בכפיית חשבון אינטגרלי למי שאינו מעוניין בכך. זה פשוט לא עובד.

    סיכומו של דבר: כל תכנית לימודים היא בחירה מהמצאי העצום. הצעתי מפסידה הרבה אך לדעתי גם מרוויחה הרבה, ובעיקר מגדירה את מטרות לימודי הספרות אחרת, ובצורה יותר מציאותית. אולי יש הצעות טובות יותר. השיטה הקיימת, כך נראה לי, אינה מושלמת.

    1. מה שחשוב בהצעתך, דרור, נעוץ בשאיפה לכונן עיקרון מארגן, כדי למנוע אקלקטיות ותרבות סיכומית. בצד הצעתך – ספרות עברית על ציר היסטורי-תרבותי, אפשר לחשוב על עקרונות מארגנים נוספים שאינם מוותרים בהכרח על ערוצי ביטוי של שירה ודרמה, אבל מחויבים למסגרת תפיסתית מסוימת שעומדת בבסיס העיקרון המארגן שנבחר. לשם כך אין צורך בתכנית לימודים ממלכתית, שפירושה הוא רשימה אקלקטית של יצירות אלא בתכנית לימודים המתמקדת בצורת החשיבה שמאפיינת את העיסוק בספרות. ואז ירכיב כל מורה את מהלכי הלמידה שהוא מעצב במסגרת צורת החשיבה הזו. אפשר ורצוי כמובן לקבוע רמות מורכבות שונות (ויש כאלה, למשל ב"חינוך להבנה" שכתב קירן איגן). כל עוד עוסקים בשאלה אילו יצירות פסולות ואילו יצירות כשרות – ליבת תוכן – מחמיצים את העיקר – התפתחותם של התלמידים על בסיס המגע עם הספרות.

  10. אני חושב שההתנגדות שלי נובעת מהשקפה על מה ספרות צריכה/יכולה "לעשות", במישור רחב יותר. ברור שזו משאלת לב ומישור אידיאולוגי וכולי, אבל הרי משם נגזר המישור המעשי הקונקרטי.

    בתמצות קיצוני, ספרות בעיני היא מכשיר דמיוּן, שמצד אחד בכוחו לעבות/להעשיר קשרים חדשים (ובכך לשחק ולהכיל אפשרויות-מציאות אחרות, לעיתים מורכבות יותר), ומצד שני לייצר ספק ולרופף קשרים סכמתיים שהתקבעו (התמיהה של ביאליק על "אותו ביטחון ועל אותה קורת רוח שמלווים את האדם בדיבורו והוא אינו משער כלל עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו" וגו'). האם התמצית הזו יכולה להיות הרוח החיה בשיעורי ספרות שמהווים אך ורק פרוזה עברית קצרה? בהחלט. פרוזה עברית קצרה היא עולם ומלואו. אבל רק עולם אחד בתרבות שאנחנו חלק ממנה. ולכן תכנית לימודים שכזו, עם כל מעמקיה האינסופיים של היצירות האפשריות בה, היא קצת גטו בעיני. אנסה עכשיו לגזור את המישור הקונקרטי.

    בגדול, אני די בעד "הבאזאר האקלקטי" (נשמע קצת נלעג; מילא) אבל זה לא אומר שהשיטה הקיימת צריכה להישאר. יש מקום לשיפור בבחירת היצירות הנלמדות אבל שיטת לימודן ובחינתן צריכה להשתנות:

    1. על חלק מהשינוי הרחבתי בתגובה הקודמת: אם ספרות היא מכשיר דמיון אז ליבה הפועם של כל קריאה היא הפרשנות, וזו צריכה להיות האוריינטציה המרכזית של כל שיעור, של כל מבחן. כלומר, כלים לפרשנות מושכלת ומעמיקה ככל הניתן.

    2. אם בכוחה של ספרות לעבות/להעשיר קשרים והקשרים, צריך להפוך את שיעור הספרות למקצוע אינטרדיסציפלינרי במובן מסוים; להראות שספרות היא צומת שמפגיש פסיכולוגיה עם היסטוריה, בלשנות עם משפטים, סוציולוגיה עם אבולוציה וכיו"ב. לכן, לא רק שאני מציע לגבש "באזאר אקלקטי" של יצירות חובה, אלא שלכל פריט ברשימת הליבה הזו תחובר שמש אסוציאציות לטקסטים וליצירות נוספות בספרות ומחוצה לה. הסיפורים/השירים/הציורים/הסרטים/המסות/פס"ד החיצוניים שיתלוו ליצירות יהיו רשות, שאמורה להעשיר את הקריאה בטקסט המרכזי. אפשר גם לתת קריאת כיוון- כמה קשרים פוטנציאליים שעשויים לנבוע מהקירוב בין כל טקסט/יצירה חיצונית לבין הטקסט הנלמד. אקסטרא-קרדיט למי שקורא ונעזר!
    מהפכני מדי? אוקי, אפשר לגבש את ה"שמשות" הללו על בסיס ספרות בלבד. אבל שהליבה – הטקסטים הנלמדים – לא יהיו רק פרוזה עברית קצרה. ובאשר לכמויות- לא צריך רשימה עצומה שתכסה הרבה יצירות. אפשר להעמיק ולהרחיב עם הספק ריאלי.

    3. ואם בכוחה של ספרות לייצר ספק או לרופף קשרים שהתקבעו, הייתי רוצה להציע גם כאן הצעה קונקרטית אבל אין נוסחה. אולי דרוש איזה רובין וויליאמס מדד-פואט-סוסייטי כדי שהקסם הזה יעבוד.

    לסיכום: אני חושב שהשוני המהותי בין ההצעות שלנו הוא הלינאריות כנגד הביזור. לכל אחת מההצעות יתרונות וחסרונות. אתה מציע "פתח, שער" ואני מציע שיגור למונומנטים נבחרים; אתה מציע "מנה ראשונה" גדושה, ואני מציע ארוחת טעימות. אני חושב שלתיכון, ההצעה שלי מתאימה יותר (למרות חסרונותיה) אם כי, שוב, זו שיטת הלימוד והבחינות שצריכה בעיקר להשתנות.

  11. לא יודעת לגבי הצעתך בכל הנוגע למה שצריך לקצץ – אבל יש משהו שובה לב בהצעתך למתכונת של בחינת הבגרות: במקום שינון של 'סיכומים', לכתוב משהו של חשיבה עצמאית על קטע קצר ולא מוכר, על סמך ניסיון קודם בקריאה ובניתוח של סיפורים קצרים.

  12. הרעיון של יצירת מקראה (משתנה) של קריאת חובה של ספרות עברית לדורותיה היא מצוינת לדעתי. אכן זה יכול להעניק הבנה מעמיקה של התרבות והספרות העברית, ושל שפתה, הרבה יותר מהתכנית האקלקטית של לימודי הספרות היום, שלא מקנה לתלמידים שום היכרות עם הספרות והתרבות שלהם כמערכת מתפתחת ובעלת רצף. (למעשה, כדי להבין את הרצף הזה והתרבות הזו, הלכתי ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה).
    התכנית הנוכחית, שעוצבה כמדומני בשנות השבעים בידי צוות בראשות פרופ' גרשון שקד (אשר באחרית ימיו הכא על חטא בעניינה, במאמר שפרסם), עוצבה לפי הגישה האקדמית ששמה את הדגש על המאפיינים הז'אנריים, ועל שינון מונחים מתורת הספרות ויישומם על היצירות. כל אלה הפכו את שיעורי הספרות, לעתים קרובות, לסוג של ניתוחי גופות.
    נדמה לי שאתה טועה בטענתך שהחומר לבגרות מייצג את כלל לימודי הספרות בתיכון (אני מקווה.. ). אני מאמינה שלצד הוראת הספרות העברית לדורותיה, אפשר גם ללמד כמה יצירות מופת מספרות העולם, שמייצגות תקופות מסוימות: המיתולוגיה היוונית, הטרגדיה היוונית, משהו מימי הביניים, תור התבונה, המאה ה-19 (מסיפורי צ'כוב או טולסטוי) וכו'.

  13. אני רוצה להוסיף: הרשימה הזו וההצעה שלך מאוד חשובה לדעתי. כדאי שתעלה את זה לדיון ציבורי, למשל בפרסום במוסף תרבות וספרות של הארץ. הגיע הזמן שמשהו ישתנה בתכנית המאוד בעייתית של לימודי הספרות.

  14. דרור, על אף שהיו לי מורים נפלאים לספרות בתיכון ואני מודה להם בכל לב עד עצם היום הזה על שידעו לשלוח אותי לספרים, לשוחח איתי מחוץ לשיעורים, וגם לבחון אותי על דברים שלא היו קשורים לתכנית הלימודים כלל — אני לא חושב שספרות הוא משהו שיש ללמוד במערכת החינוך (לפיכך גם מעודי לא למדתי ספרות באוניברסיטה להוציא קורס כללי אחד בשירת בודלר וט"ס אליוט–שלאחריו החלטתי לא ללמוד ספרות באוניברסיטה); אני חושב שכמה מקצועות כמו תנ"ך וספרות זכו במשך שנים למעמד לגמרי עודף במערכת החינוך. בוגרי התיכונים הישראליים לא יודעים דבר על פילוסופיה, היסטוריה של המדע, היסטוריה של האמנות, משפט, רפואה, אתיקה [דילמות מוסריות, תיאוריות של רצון (הכרח, חופש–בחירה)], אפיסטמולוגיה, מחשבה פוליטית, פסיכולוגיה (למשל תיאוריות של זהות ואישיות יכולים להיות דבר שימושי). הם מסיימים את מערכת החינוך כאשר יש להם בעיקר ידיעות על ציונות וגירסות מעליבות של יהדות מבוססת תנ"ך (בחינוך הממלכתי) או יהדות תיאולוגית-פוליטית-אמונית (בחינוך הדתי) בליוויית כישורים התחלתיים במדעים מדוייקים, טכנולוגיה, ושפות (מעט מדי שפות). הם יודעים מעט מדי על תרבויות אחרות, על אפשרויות חשיבה ופעולה. שינוי תכנית הלימודים בספרות כפי הצעתך, אולי תועיל למעלה מן הדבר-הזה המתכנה תוכנית הלימודים הנוכחית, אבל האם היא תשנה משהו באמת? עיקר מגמת החינוך הישראלי כיום הוא להוביל את הנערים ואת הנערות ברסן אל הצבא, השירות הלאומי, המכינה או הישיבה; ולגרום לו להיות אזרח מועיל שעובד, משלם מסים, ונוטל משכנתא גדולה מן הבנק כדי לבנות כאן את חייו.

    1. שועי, כן הצעתו עשויה להיות מהפכנית, לא פחות מכך. אם ליצוק תוכן ומשמעות במה שהיום נתפס כמיותר ומשמים זה משמעותי, אז אכן אין משמעותי מזה לדעתי. זה עצום. כיום הלימוד בתיכון מתמקד בלימוד ספורדי של יצירות, ללא קשר ביניהן, כשבמרכז השיח הלימודי שימוש במונחי "תורת הספרות", דבר גם במקרה של מורה מעולה, אינו יכול להנחיל שום הבנה לגבי התרבות – המערבית, העברית, ובוודאי שלא אחרות. גם אני חשבתי שלימודי ספרות הם עניין די מיותר – כאשר הייתי סטודנטית לתואר ראשון בחוג לתורת הספרות בתל אביב, ואילו כאשר למדתי לתואר שני בחוג לספרות עברית באותה אונ' , חשתי שהלימודים שלי מאוד משמעותיים לי, שלא יכולתי להגיע אליהם ללא הלימוד הסיסטמטי הזה. ומה השתנה (מלבד עשור בחיי), שתפיסת מקומה של הספרות הייתה שונה מהיסוד בשני החוגים. בעוד בראשון עסקו בתיאוריות על הספרות ובלימוד יצירות בודדות או נושאים מסוימים, בחוג לספרות עברית הספרות נלמדה "בתוך מעגליה" , כביטויה של פרופ' נורית גוברין, כלומר בתוך שלל הקשריה התרבותיים, חברתיים, חומריים, לשוניים וכו'. וכאן בהחלט נתרמתי מאוד מהלימוד האקדמי.

      1. שונית, מערכת החינוך הישראלי לדידי אמורה להכשיר את תלמידיה לחשוב באופן עצמאי, אחד הדברים המועילים לכך היא לחשוף אותם או להקנות להם התחלות בתחומי דעת שונים ומרובים; וכן לבחון אותם עם חומר פתוח על שאלות מחשבה והעמקה ולא שאלות שפתרונן עולה באמצעות שינון; ללמוד לנתח תהליכים מורכבים, ללמוד ללמוד (כישורי למידה, עיון) וללמוד לקבל החלטות באופן שעולה בקנה אחד עם מידה הטובה (הוגנות, יושרה). לטעמי, לא המערכת התיכונית ולא המערכת להשכלה גבוהה ברובה המכריע מקנה כישורים אלו לבאים בשעריה, לעתים קרובות אפילו מרחיקה אותם מאלו הקניינים. אני שמח שמצאת חפץ בלימודי הספרות האוניברסיטאים. כמניין בני האדם כך מניין הדעות והטעמים.

  15. הצעה טובה וניתנת ליישום. רק ההקף בעיניי קצת מוגבל. זו תכנית שניתן לסיים במשך שנת לימודים אחת (סיפור קצר לשבוע), וכך בשנה השניה אפשר לעבור להצעתך המורחבת – שירה. ובאשר לשירה, פשוט ללמוד את השירים, לשנן. מבחר של 20 שירים נשמע נכון, אולי במקבצים של 4-5 שירים של אותו המשורר, כדי לאפשר השתהות סביב משלב שפה מסויים. נניח – שירה עברית קדומה (פרשת האזינו?), אבן גבירול, אלתרמן, ואז בחירה מבין כמה משוררים מאלו שאפשר להגיש עם מעט מלל מסביב (פגיס, כרמי, וסרמן, זלדה, ישורון, רביקוביץ', אבידן, שרון אס, …).

    בשוויץ, שם הבנים שלי למדו במשך 4 שנים, לימודי הגרמנית – דקדוק, ספרות, הבעה – שלובים זה בזה, ולא מפוצלים למקצועות נפרדים. כשנתקלים בשירה, בראשית החטיבה, לומדים קודם כל דיקציה. לא מדברים על, אלא עושים את: כל אחד צריך לדעת לקרוא שיר בקול רם, להרגיש את המקצב ואת הפרוסודיה מתגלגלים בטבעיות, וזה קשה דיו. השירים האלה זמינים אחר כך כל החיים, ועם שכלול הכלים ונסיון החיים, השירים נקראים פתאום אחרת. כך היה לי עם השירים שלמדתי דווקא לבגרות באנגלית, שפשוט שיננו בעל פה, בניגוד לשירים משיעורי הספרות שהושנאו עלינו.

    לו ניתן היה לוותר כלל על שיעורי הספרות, ולאגד את כל מקצועות העברית תחת מטריה אחת, היה זה טוב עוד יותר. אני חושב שבתיכון הישראלי למדעים ואמנויות נעשה השנה נסיון שכזה, מי יתן וזה יזכה לתפוצה נרחבת יותר בעתיד (כפי שמתחיל לקרות עם התכנית שלהם למדעי הרוח).

  16. הצעה נכונה מאוד למעט החלק על השירה.
    גם אם מורה לא יודע כיצד להגיש את השירה (ויש כאלה שכן מלמדים שירה בצורה מופלאה) תלמיד צריך להחשף אליה, לקרוא שיר ולדעת, הגם אם בצורה ראשונית ובסיסית, מהי היחידה הטקסטואלית הזו על כל המופלא שבה. לאחר מכן יוכל להחליט בעצמו האם להמשיך ולשוטט במחוזותיה …

  17. אני מורה להיסטוריה ומשלב תלמידים אוטיסטים באחד מבתי ספר התיכוניים בשפלה. מה שכתבת עיקם לי את הפרצוף בהתחלה אך כל מילה בסלע. המורים לספרות בבית ספרי (שנחשב לתיכון מוביל) להוציא אולי אחת, מלמדים בצורה יבשושית, סיכומית וטכנית עד בחילה. כשאחת התלמידות שאלה את המורה לספרות "למה זה טוב ספרות" במקום לפתוח בדיון על משמעות הספרות בחיינו ובתרבותנו היא ענתה לה "כדי לפתח את האינטליגנציה הרגשית שלך.." בלי נשמה , השראה ושאר רוח שיעורי ספרות הם גופה מחוללת. הייתי מוסיף מטלה להצעתך: כתיבת סיפור קצר על ידי התלמידים, והנה הרווחנו פעמיים. אבל לך דבר אל הקיר. כל אלה לצערי לא יקרו…

  18. הנה דברים שאמר פרופ' גרשון שקד, יו"ר הוועדה שקבעה את תכנית הלימודים בספרות לתיכון בשנות השבעים של המאה העשרים:

    "מתוך ליברליזם מטופש קבעתי שרק שירת ימי הביניים, עגנון, ביאליק, שקספיר, דוסטויבסקי וטולסטוי הם בגדר חובה , ולגבי כל השאר יינתן למורים חופש בחירה. המורים מנצלים את זה, עושים לעצמם חיים קלים, ובוחרים את הרומן האחרון של הסופר האפנתי […] אשמתי, חטאתי, בגדתי, ואני מבקש שימהרו ויבטלו את התכנית שלי, ויחזרו לתפקיד של כל מערכת מלמדת: למסור לדור הבא את המיטב של הספרות העברית והכללית."

    ראיון של יהודה קורן, מוסף הספרות של ידיעות אחרונות, 12.2.1999. תודה לד"ר גדעון טיקוצקי שאיתר לבקשתי את הראיון הזה.

  19. בעניין תהילים ק"ד: לנוער חילוני יותר מדי קשה עם טקסטים שסוגדים לנוכחותו של אלוהים, שהגיבור הספרותי שלהם הוא אך ורק אלוהים, פולחן האישיות הזה, בייחוד כשהוא מופיע בניק האניגמטי שלו יהוה. עד גיל מסוים, ולגבי אלה שלא יתאהבו בספרות תמיד תהיה קשה אפילו המצוות-אנשים-מלומדה החילונית, ההסבר, תפישת אלוהים כמטאפורה. ולכן אם כבר להכניס לתכנית הלימודים משהו מתהילים אז למשל בפרק ל"ד ישנם שלושה פסוקים מוצלחים למדי שאלוהים לא מוזכר בהם, ושלכן, זאת כנראה הסיבה שהם כל-כך הצליחו כשיר מולחן. מספיק רבע עמוד A4 בשביל להדפיס אותם באותיות קידוש לבנה:

    יג
    מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
    יד נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
    טו סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

סגור לתגובות.