חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום. ואמרי לה [=ויש אומרים] פעם אחת בשבת [=בשבוע], ואמרי לה פעם אחת בחודש, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע [=שבע שנים], ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת בָּעולם.
זהו קטע מפתיע מפני שבדמיון הקולקטיבי המלאכים אומרים שירה כל הזמן, ולפחות בתדירות יומיומית. והנה, הקטע מביא דעות המתחרות זו בזו במיעוט התדירות שבה אומרים המלאכים שירה, מפעם ביום, לפעם בשבוע וכן הלאה, עד לדעה המרעישה שאומרת שהם אומרים שירה "פעם אחת בעולם". הכוונה היא לפעם אחד בחייהם (אפשר לדבר על חיי מלאכים?), אבל הלשון יותר מהדהדת. "פעם אחת בעולם", כאילו פעם אחת אומרים גם מבחינת היקום, לא רק מבחינת זמנם ה"פרטי". כך בְּתרגום לאנגלית של התלמוד: פעם אחת בכל ה-history of the world. הייתי מתרגם cosmos.
זמן המלאכים בקטע שואף לאינסוף, וקיום השירה הופך מרגע לרגע ליותר ויותר נדיר. הוא עובר בתנופה אחת מהתדיר לחד-פעמי; הוא עובר מדימוי שגור של מלאכים ש"דופקים כרטיס" כל יום ו"עובדים" בשירה לדימוי מרעיש של מלאכים שאומרים שיר אחד ויחיד, ברגע אחד ויחיד, "פעם אחת בעולם".
לכאורה הקטע מבחין הבחנה חותכת בין אדם למלאך. לגבי אדם יש ודאות שיכול לומר שירה "בכל שעה", אך לגבי מלאך אין ודאות. אבל נראה לי שזה רק למראית עין. ברור שאי אפשר לקרוא את "ישראל אומרים שירה בכל שעה" כמשפט שקובע עובדה. ולכן מפרשים שהאדם (אגב, אני דורש "ישראל" כ"אדם") יכול לומר שירה בכל שעה.
אם כך, אין הבדל גדול בין האדם והמלאכים. גם האדם רק יכול לומר שירה בכל שעה, אך בפועל ייתכן שאומר שירה פעם בְּ-, ויתכן שאף "פעם אחת בעולם".
ההבדל הוא שהמלאכים אומרים את שירתם מכוח לוח זמנים קבוע ולא באופן ספונטני. ועולה מהקטע כי הם יודעים מראש מהו מועדם. כך נאמר כמה שורות לפני הברייתא (משנה חיצונית) שבה אנו עוסקים, קטע נפלא כשלעצמו:
"וַיֹּאמֶר [המלאך ליעקב] שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כז). אמר לו [יעקב:] גנב אתה או קוביוסטוס [=מהמר לא חוקי] אתה, שמתיירא מן השחר?! אמר לו: מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה – עד עכשיו.
לנו אין לוח זמנים לשירה. שלא כמו המלאך, איננו יודעים אם השחר שעולה הוא הזמן המיועד לנו לעזוב הכול, הכול, את כל מה שלופת אותנו (במצוקה או בנעימים), ולעלות לשמיים. אולי ההבדל בין משוררים-מלאכים ומשוררים אנושיים אינו עניין של תדירות, אלא עניין של אי-ודאות באשר לרגע הנכון: האם יגיע ומתי. אמנות הכתיבה אינה רק עניין של צירוף מילים, אלא היכולת לחוש, בתחושה פנימית שאין לה לוח זמנים, והיא יכולה להיות תדירה או נדירה, מתי בא הרגע, מתי "הגיע זמני", מתי בא ה"עכשיו".
מתחת לשולחן 
במורה נבוכים ב' ו' כתב:
שהשם יתברך שם בזרע כח מצייר, יעשה תמונת אלו האברים ויתארם, והוא ה"מלאך", או שהצורות כולם מפעולת השכל הפועל, והוא ה"מלאך", והוא "שרו של עולם" אשר זכרוהו החכמים תמיד […] זה העוצם והיכולת האמיתיים, והוא המצאת הכחות הפועלות בדבר אשר לא יושגו בחוש.
כבר ביארו החכמים ז"ל למי שהוא חכם, כי כל כח מן הכחות הגופניות – "מלאך", כל שכן הכחות המפוזרות בעולם, ושכל כח יש לו פעולה אחת מיוחדת ולא יהיו לו שתי פעולות. בבראשית רבה תני: אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, ואין שני מלאכים עושים שליחות אחת; וזהו עניין כל הכחות. ומה שיחזק אצלך היות הכחות האישיות הטבעיות והנפשיות נקראות "מלאכים", אמרם במקומות רבים, ועיקרו בבראשית רבה: "בכל יום הקב"ה בורא כת של מלאכים, ואומרים לפניו שירה והולכים להם". וכאשר הוקשה זה המאמר במאמר מורה על היות המלאכים עומדים, וכן התבאר פעמים שהמלאכים חיים וקיימים, יהיה המענה, שמהם קיים ומהם אבד. וכן העניין באמת, כי אלו הכחות האישיות – הוות נפסדות על ההמשך, ומיני הכחות ההם נשארים לא יפסדו.
ושם נאמר בעניין יהודה ותמר: "אמר ר' יוחנן, ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה", רוצה לומר: כח הקושי. הנה כבר קרא הכח הזה "מלאך" גם כן. וכן תמצאם תמיד אומרים, "מלאך שהוא ממונה על כך וכך", כי כל כח שימנהו הקב"ה על עניין מן העניינים, הוא מלאך הממונה על אותו דבר. וכתוב במדרש קהלת: "בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך, ומלאך לכרוב". הנה כבר ביארו למי שיבין וישכיל, שהכח המדמה גם כן יקרא "מלאך", ושהשכל יקרא "כרוב". ומה מאד נאה זה למי שידע, ומה מאד הוא נמאס לפתאים."
כוחות החיים שבטבע (המלאכים) מסודרים בסדר של חכמה, שמחייב מתי ואיך יתגלו חיים ויופי, מתי תאמר שירה. יש שירה שנאמרת תמיד ויש שהיא חד פעמית.
לעומת זאת השירה של האדם נובעת מרצון חופשי פשוט (רצון לאכול הוא לא פשוט הוא מסיבת הרעב, רצון פשוט הוא בלי סיבה, הוא גם לא גחמה, אלא ביטוי פשוט למהות הכי פשוטה), הרצון לא צפוי, ממקור שהוא מעל סדר החכמה, שהרמב"ם (מו"נ א' א') קורא לו זר לטבע. כמו שהעלית בניתוח שלך.
אהבתיאהבתי
תודה ניר. הרמב"ם תמיד מעמיד את המסתורין במקום ומבקש מחשבה יותר רציונלית.
אעיר רק שנראה לי שאין זה עניין של רצון. נדמה לי שפ"ב שלי אמר, "אדם אינו יכול להחליט שהיום יכתוב שיר".
אהבתיאהבתי
לטעמי הרמב"ם מבטל את החילוק בין מסתורין ללא-מסתורין, ורואה בכל רק מסתורין.
אצל הרמב"ם זה לא שאנו חיים בפרוזאי ומדי פעם נוסקים לגיחת "מסתורין" עמומה, אלא הכל הוא מלאכים, הכל שירה ופלא ויופי. תפוח האדמה בצלחת הוא לא פחות שמיימי ופלאי ממלאך מעופף ושר. יותר, כי זה פלא אמיתי.
אתה הרי מראה לנו בהרבה רשימות וצילומים את הפלא שבחרקים. אתה נלחם בעיוורון הזה, אצלנו נמלים זה רק מה שמטאטאים בשאט נפש מהמטבח, אין לנו פכחון עיניים לראות כמה פלא יש בכל איבר ותנועה של נמלה. הטבע או האלהים מתגלים שם, לכן זה שליח של הטבע או האלהים, מלאך.
אצל חובבי ה"מסתורין" בתום הגיחה לספירות המסתורין ושירת המלאכים נוחתים בחזרה לריאליה הפרוזאית, ולא מבינים שהמציאות הפרוזאית האפורה היא כזו רק בגלל העיוורון שלנו לגביה, לא מצד עצמה.
.
.
לגבי הרצון, אני לגמרי מסכים איתך.
יש שאמרו שאי אפשר לייחס רצון לאלהים. כי רצון זה בגלל שמשהו חסר, או כדי לממש משהו שהיה מקודם כפוטנציאל, לשמוח, לחיות, להיות פעיל. בקיצור רצון בא בגלל סיבה, ואלהים לא מופעל מכח סיבות. יש ברצון שינוי, מקודם רציתי וכעת באתי על סיפוקי. רציתי א' וכעת אני רוצה ב'. אלהים לא משתנה. רצון הוא יחס למשהו מבחוץ, לאלהים אין 'חוץ'.
כל זה ועוד, מונע אפשרות לומר שאלהים יכול לרצות. לכן הוא רק שכל, פועל לפי חוקי חכמה שהיא עצמה האלוה. כמו מתימטיקאי שפותר משוואות. הוא לא מישהו שאפשר לעמוד לפניו מתוך יחס.
כנגד זה ביררו אבן סינא והרמב"ם, מתוך דברי אריסטו, את המושג העמוק מאוד: 'הרצון הפשוט', שאותו ניתן לייחס לאלהים.
אם משורר נכתב דרכו שיר כמו מאליו, זה רצון פשוט, גילוי פשוט של עצמותו הכי יסודית. בלי סיבה, בלי מטרה, פשוט כך, זה הוא, בלי שינוי. גם שירים שונים זה מזה אינם שונים, כולם זה המשורר עצמו כמו שהוא, והוא אחד. זה הפירוש שאלוהים ברא את העולם ברצונו.
אם המשורר 'מחליט' לכתוב שיר, זה כבר רצון לא פשוט, כי היתה סיבה כלשהי להחלטה. עצמיותו לא משתנה בגלל סיבות.
קודם הוא לא כתב וכעת הוא החליט לכתוב. הוא החליט לכתוב שיר זה ולא שיר אחר, זה שינוי, שינוי זה כבר לא עצמותו הפשוטה שהיא אחת.
אם הוא 'החליט' זה לא יהיה שיר שהוא נקודת אור פשוטה, אלא מעשה תחרה מלאכותי.
שמעתי פעם את נורית זרחי שאמרה ששיר הוא כמו ציפור שחגה מעל ראשי כולם, כמו מחפשת שדה נחיתה, ופתאום היא יושבת על ראשה של נורית וכותבת את עצמה דרך העט של נורית.
כתיבה כזו בהכרח היא בגלל רצון. אם נורית לא היתה רוצה לכתוב את הציפור שנחתה עליה היא לא היתה כותבת. הנחיתה הזו היא משל לתנועה בתוך עולמה הפנימי, בה עצמה, וזה לא היה חי ופועל בלי רצון שלה. אבל זה רצון פשוט, לכן אי אפשר להחליט מכח סיבה כלשהי, או שינוי חיצוני כלשהו, 'היום אכתוב'.
אם אנו לומדים להכיר ולזקק את 'הרצון הפשוט' שלנו, שהוא אחד אפילו אם הוא משתנה ורוצה דברים רבים, להבדיל בינו ובין הרצונות הלא-פשוטים (שזו מלאכה לא פשוטה כלל), משם היסוד לאותנטיות, ליכולת הכרה באלהים כהתגלות של רצון פשוט, ליכולת לעמוד מולו בדיאלוג, רצון מול רצון. ריקוד מיסתורי של: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו"
(לא כתוב 'עשה רצונך כרצונו', שאז היה הפירוש תרצה מה שהוא רוצה, שים את רצונו לחוק לך, כלומר תקיים מצוות ותהיה עבד ה'. כשמדייקים רואים שכתוב פה משהו אחר לגמרי)
אהבתיאהבתי
רק עוד נקודה קטנה.
אין הכוונה לבטל את הצד הפרוזאי. רק לומר שהצד העמוק הגבוה שרואה בכל שירה ומלאכים, מקיף את כל המציאות בלי שום יוצא מהכלל. וכמו כן גם הצד הפרוזאי יכול להקיף הכל, אלו שתי דרכי ראיה מקבילות על הכל. ולשניהם יש מקום.
מול נוף יער קסום אפשר לכתוב שיר, ואפשר לחשב כמה קוב עץ אפשר להפיק.
אם היה אפשר להפיק משהו ממלאכים עפים ושרים, היו סוחרים בהם וצדים אותם (הרי הממסד הדתי סוחר אפילו באלהים עצמו).
אלה שתי זוויות הסתכלות על כל דבר, שיכולות וצריכות להתקיים ביחד, כמו גוף ונפש. (הצד הפרוזאי פסול רק כשהוא לא מוגבל, אם סוחרים בילדים, בבני אדם בכלל, באלהים, במלאכים, בתהליך היצירה האמנותית וכו'. או שסוחרים כל הזמן בתפוחי אדמה ולא משאירים רגע אחד להתבוננות)
הטענה של הרמב"ם היא רק נגד מי שמסתכל כאילו המציאות בעצמה יש בה חלק פרוזאי במהותו וחלק מסתורי במהותו. זה רדוקציה של המסתורין ושל האלהים שמרוקנת אותם מתוכן אמיתי, מלהיות החיים עצמם, ועושה מהם שעשוע דמיון.
אהבתיאהבתי
כן, זאת תוספת חשובה. ברור לגמרי שהרמב"ם הוא איש מסתורין לא פחות מאלו שמדברים בזה גלויות. הסירוב שלו להיסחף עם דימויים ומטפורות ולראות בהם ממשות הוא מעשה גבורה.
אהבתיאהבתי
טקסט יפה ומעורר השראה. תודה.
אהבתיאהבתי
מאד יפה בעיניי, במיוחד הקטע האחרון.
לדבריך, בניגוד למלאכי עליון, לנו אין וודאות אם ומתי יגיע זמנו של הרגע לשירה.
אבל אולי הידע הזה קיים בנו – אלא שאצלנו, בניגוד למלאכים, הוא מתעורר לתחייה רק בזמן האמת, ואנחנו לא יודעים עליו כלום לפני כן?
אולי ההבדל אינו בחוסר הוודאות שיש לנו לגבי 'לוח הזמנים', אלא בחוסר המודעות שלנו לקיומו של הידע שיש לנו עליו, ידע פנימי שסמוי מאיתנו? כי כשהרגע הנכון מגיע, למרות שלא ידענו עליו מראש, אנחנו עושים את מה שאמור להיעשות, שולפים את השיר מן התחום הסמוי ונותנים לו קיום בתחום הגלוי.
כמו בפוסט "חמישה מתוך פנקס הסינכרוניסיטי" מה-12.6.20 (פוסטים שלך שיפים בעיניי או מעוררים אותי למחשבה, אני שומרת לקריאה נוספת), יש לי הרגשה כי צירופי המקרים שאתה מספר עליהם שם, גם הם מובלים על ידי ידע סמוי, שקיים בנו ומנהל את מהלכינו, ולמרות שאין לנו – כמן נכות – קשר ישיר ומודע לידע הזה, כשמגיע הרגע הנכון להתרחשות מסוימת, אנחנו עושים את הצעד הממש אותה.
אהבתיאהבתי
תודה. וכן, הידיעה הזו היא דבר שגם אפשר לעבור עליו לסדר היום, לתת לזה לחמוק.
אהבתיאהבתי