"בחיים האלה, המפגש החד-פעמי הזה"

כמה הערות וציטוטים בתרגום חופשי בעקבות ספרו של דניס הירוטה Wind in the Pines: Classic Writings of the Way of Tea as a Buddhist Path, Asian Humanities Press 1995

[עניינו של הספר, כעולה מכותרתו, הוא "דרך התה", אבל זהו גם אחד הספרים היפים ביותר שקראתי על שירה. הוא מתייחס לשירה גם באופן מפורש ומציג בהרחבה את רוח השירה כדרך המלך להבנת רוח מפגש התה. אבל כל מה שהוא מביא קשור לשירה כדרך חיים].

• את הכלים הכבדים במפגש התה מרימים בקלות ובלי לעשות עניין, ואילו את הכלים הקלים מרימים בתשומת לב, כאילו היו כבדים וקשים להרמה.
• אִם תִּשָּׁאֵל / לְטִבְעוֹ שֶׁל מִפְגָּשׁ "תֵּה וּמַיִם חַמִּים" / אֱמֹר שֶׁהוּא קוֹל / אֳרָנִים בָּרוּחַ / בְּצִיּוּר (סֶן סוטָן, סביבות שנת 1600).
• ברֶנְגָה [=בשירה] אנשים מדברים זה עם זה על מה שנוגע ללבם באופן העמוק ביותר (שינקיי, שנת 1463).
• הרנגה [=השירה] האמיתית זה מה שאתה עושה כשאינך במפגש של כתיבת שירה. (שינקיי, 1463); כתיבת שירה היא פעולה רצופה. כמו דליית מים מבאר כל הזמן – רק לפעמים עולים מים צלולים. השיר הטוב שוכן בעמקי הלב, ואי אפשר להגיע אליו בבת אחת או בהחלטה.
• רנגה [=שירה] היא דרך שבּה קשה לאדם שאחרים יצילו אותו (שינקיי, 1463).
• כששאלו בעבר מורים איך לכתוב שירה הם ענו בשירים:
• תשובה אחת לדוגמה: "עֲשָׂבִים כְּמֵשִׁים בַּעֲרָבָה / זְרִיחַת הַיָּרֵחַ עִם שַׁחַר".
• תשובה אחרת: "בִּמְטֻשְׁטָשׁ / לְאוֹר הַיָּרֵחַ / עִם שַׁחַר / עֲלִי סְתָו מִתְפַּזְּרִים / בְּרוּחוֹת הַהַר הַסּוֹחֲפוֹת".
• לאוזניים אמיתיות, שירים של משוררים המכילים את מחשבותיהם ורגשותיהם במלבוש [פואטי] – נשמעים כדבר מרמה, ואחת היא כמה חן צורני או מוזיקלי יש בהם. שירה לא מעבירה מסרים אלא הלוך נפש ודממה.
• יש שירים שהם כמו זהב עטוף באריג מטולא, ויש שירים שהם כמו משהו רקוב עטוף במשי.
• הסב את תשומת לבך לחיוור וללא-מובחן. למשל: לפריחת שזיף בתוך חורש במבוק, או לירח מבעד סדק בעננים (להבדיל מיופי "בוטה" של פריחת דובדבן שופעת או ירח מלא בשמים נקיים).
• "אין דבר שאנו רואים שאינו פרחים; אין דבר שאנו מתבוננים בו שאינו הירח" (באשו).
• מעין מוטו למפגש התה ולכתיבת שיר: "בחיים האלה, המפגש החד-פעמי הזה".
• ג'קושיטסו גנקו (המאה ה-14): "שְׁזִיף מוֹשִׁיט עַצְמוֹ לְאוֹר הַיָּרֵחַ / עָנָף אֶחָד פּוֹרֵח מֵחָדָשׁ".
• איקקיוּ (שורה משיר): "עַמּוּד אֶחָד חָשׂוּף לַגֶּשֶׁם / דִּמְדּוּמִים בַּנָּהָר / הַסְּתָו".
• סאיגיו: "עֲלֵי אַלּוֹן חוּמִים / נוֹשְׁרִים וּמִצְטַבְּרִים / בְּלֹא דְּאָגָה / בִּבְדִידוּת שֶׁל דֶּרֶךְ מִקְדָּשׁ / עָמֹק בְּהָרִים" (שיר שצוטט כהנחיה לאדריכל המתכנן את השביל לבקתת התה).
• "אין לי ספק שתוך עשור הדרך האמיתית של התה תמות. וכשהיא תמות האנשים בחברה יאמינו שהיא משגשגת… הסוף האומלל יבוא כשדרך התה תהפוך לגמרי לעניין של שעשועי העולם הזה. כך אמר ריקיו, בדאגה חמורה וכנה. היה זה ב-28 לחודש השני [אייר] שנת 1589. גשם קל ירד מבעד לאפלה. עברנו אל דממת הלילה" (חשבו על זה בהקשר של הספרות).
• דוחה במיוחד כשמורה לתה (צָ'אנוֹיוּ-שָא) יוצר לעצמו הילה של "איש תה".
• מים טפטפו על מחצלת הטטמי מהכלי המיועד לפרח. מישהו הבחין בכך והפנה את תשומת לבו של ריקיוּ. הוא ענה: "המים שמטפטפים מהכלי של הפרח הם מה שנותן חיים לפרח".
• ארבע הצורות של מחשבה מוטעית: זה חולף ואתה מאמין שזה קבוע; זה מכאיב ואתה מאמין שזה גורם אושר; זאת היצמדות ואתה מאמין שזה ה"אני האמיתי" שלך; זה מזוהם ואתה מאמין שזה טהור.
• על הפרידה אחרי מפגש התה (שאורך עד ארבע שעות): האורחים עוזבים בדיבור מהוסה ומעיפים מבטים קצרים לאחור. המארח מביט בהם עד היעלמם. אסור למארח לסגור מיד את השער לשביל המוליך לבקתה או את שאר הדלתות. לעשות זאת יהיה חוסר טעם שיהרוס בבת אחת את ההתכנסות. הגם שהוא לא רואה את האורחים עוד, על המארח לחכות ולא למהר ולסדר את הבקתה. על המארח לשבת בבדידות לפני הגחלים ולהרהר: לאן הגיעו האורחים עתה? עליו לחשוב על כך שמפגש חד-פעמי הגיע לסיומו ולעולם לא יתרחש שוב. אולי ילגום עתה מעט תה לבדו, וזה יהיה המעשה שיהווה את ליבת ההתכנסות: רגע של דממה. רק הקומקום עתה הוא בן שיחו, וזה הכול.