"השמַים והפרחים מתואמים ביניהם"

מנורת תקרה כבדה כמשקולת, פנימהּ שחור, ומתחתיה מנורת שולחן העונה לה באהיל שחור. פרחים כהים באגרטל שחור. כיסא מפנה גבו לכל זה, אבל גם הוא חלק מההתרחשות והוא מסמן לנו, הרואים, לא רק לראות אלא לשבת עם הגב לזה, כשהתמונה בתוכנו.

וילון אפל נדמה לרגע כמפל של אור חשוך היורד מן המנורה. ואי אפשר לפטור את זה במילה "לילה", מפני שלא רחוק יש חוץ, והוא ירוק, ויש בו לבָנים, אולי רמזי ענן. המרחב והזמן המקובלים הושארו מאחור, קרובים, ועולם עצמאי, עולם-חלום, נוצר בציור הזה, כמו בתערוכה כולה.

ציורי התערוכה מתארים חללי פְּנים שאינם קיימים בשום מקום בעולם; מרחבים מומצאים. כלומר, הציורים האלה מתארים מרחבי נשמה שהיתרגמו לשפה של חדרים, חפצים, פרחים ורהיטים. המונח "תפנים", שטבע גדעון עפרת, מקבל בתערוכה זו את מלוא מובן המילה: חללי פְּנים, אבל לא במובן האדריכלי אלא במובן הנפשי או הרוחני. התחושה העזה היא שהמקומות האלה, שאינם נמצאים בשום מקום, הם בעלי תוקף מלא, קיימים יותר, ולא פחות, ממרחבים שיש להם כתובת. ממש כמו אחת ההגדרות של מיתוס, סיפור שמעולם לא התרחש אבל תמיד נכון.

את הציור המובא כאן אפשר לראות כהחשכה של חדרינו המוכרים, ולקרוא אותו כציור מלנכולי. אבל לצד זה אפשר לראות את העושר העצום שהציור מוצא בתוך המרחב האפל. כי בתוך כל האפלה הזאת הכול גלוי, מובחן, ברור ומגוון. אפלת החפצים והפרחים הייתה יכולה להביאנו לחשוב ששום דבר לא ייראה בִּפְנים. הציור היה צריך להיות, כביכול, מלבּן שחור. אבל זה לא כך.

האפלולית מקנה עומק. העומק מחייב כניסה הדרגתית. עצם התחושה שהמרחב (והציור) נתון למבטנו בבת אחת מוטלת בספק. הציור מוריד על עצמו חושך ובכך מחייב אותנו לגשש, לשהות במחיצתו. מבטנו צריך להיות נר, לא זרקור.

בספרו של ריצ'רד נלסון "האי שבִּפנים" יש תיאור של סערה עזה שהמחבר חווה בעודו מצוי בביתו באלסקה. זהו תיאור של איתני טבע ושל סצנה ביתית בעת ובעונה אחת. הסערה פותחת את הדלתות והחלונות, נשפכת אל הבית, יוצאת ממנו. דבר דומה קורה בציור הזה ביחס ללילה. הוא בא אל החדר ושוטף פנימה, או נובע מתוכו, הגם שהשעה, כאמור, היא שעת יום. "השמַים והפרחים מתואמים ביניהם כדי ללמד את המעמיק בהגותו את ההתעמקות האיטית, ההתעמקות הנושאת תפילה" (בשלאר, בתרגום מור קדישזון).

על חדר כזה כתב טניזקי (בתרגום דורון ב' כהן) כי "הרושם הנוצר [בו] הוא כאילו באוויר הזה שוררת דממה מוחלטת, כאילו באפלה הזו שולט שקט נצחי ובלתי משתנה". מתנת הציור הזה היא זמן מכושף, הוויה מכושפת. הווילון, הדומה למפל, הופך לסמל העקרוני של הציור הזה – אביזר של הסתרה, המאפשר באופן פרדוקסלי תחושת גילוי הדרגתית ועמוקה. שהות.

*

*

בֹּקֶר חָשׁוּךְ

עוֹרֵב מַבִּיט מַטָּה

לְתוֹךְ רֹאשׁ הָאֲרֻבָּה

(גבּריאל רוזנסטוק)

–

תערוכתו של מאיר אפלפלד מוצגת בימים אלו בגלריה רוטשילד אמנות. שיח גלריה יתקיים ביום שישי, 5.5, בשעה 12:00.