"המענה השפוי היחיד למתנה"

Schistostega pennata, Photo by Alpsdake

לפעמים זהב מתגלה במקומות לא צפויים. "סיפורי טחבים", הספר של רובין וול קימרר (תרגמה ברוריה בן-ברוך, סדרת "אנימה מונדי" בהוצאת בבל) שראה אור לאחרונה בעברית הוא ספר נהדר ועשיר על תת-עולם צנוע וחשוב בממלכת הצומח: הטחבים, שהם אולי ההייקו של העולם. לא אכתוב כאן על הספר בכללותו אלא רק על סופו, שהייתה לי בו התגלות.
מתואר שם סוג מסוים ונדיר של טחב. זהו טחב הגדל במערות, וניזון מאור שמש מועט – אור שקיעה. רק כשהשמש מנמיכה מגיע האור אל תוך המערה. או אז, כותבת קימרר,
"לרגע אחד… המערה מוצפת אור. הכמעט-לא-כלום של סכיסטוֹסְטֶגָה [=הטחב הנ"ל] מתפרץ במטר של ניצוצות… ואז, בתוך דקות, נעלם האור ואיננו. כל צרכיו מסופקים ברגע חולף אחד בסופו של היום, כשהשמש נערכת בקו אחד עם פי המערה".
אבל אז, אחרי שהטחב מקבל את מנת אורו שהיא מזונו, הוא מתחיל לזהור. הוא כמו מחזיר את האור שספג, ונעשה כמעין גחלילית מערות טחבית. כותבת קימרר,
"[…] צירוף הנסיבות המאפשר לו להתקיים מלכתחילה הוא כה בלתי סביר, שאפשר לומר שסכיסטוֹסְטֶגָה יקר יותר מזהב… חייו וגם חיינו מתאפשרים רק בזכות אינספור התרחשויות בו-זמניות המביאות אותנו אל המקום המסוים הזה ברגע המסוים הזה. המענה השפוי היחיד למתנה הזאת הוא לנצנץ בחזרה".
כך מסתיים הספר. אם תרצו, לפניכם התשובה לשאלת משמעות החיים ומהותה של האמנות. כי מהו שיר, ציור, מוזיקה וכדומה אם לא הנצנוץ האנושי המגיב לאור-העולם ומשתתף בו? תגובה ל"צירוף הנסיבות המאפשר [גם לנו] להתקיים מלכתחילה"? הטחב הזה יודע לנצנץ; האדם יודע לכתוב שיר או לצייר ציור או לנגן וכו' – זה נצנוצו המיוחד.
מי היה משער שנלמד שיעור כזה מטחב? ואילו עוד מורים נמצאים שם בחוץ, במערות ומִחוצה להן? הטחב מלמד את מי שרוצה להיות תלמידו לא רק מהי כתיבה ויצירה, אלא איך ראוי להתקיים: "המענה השפוי היחיד למתנה" הוא הענקת מתנה.