
שמו של הציור "ניצחון המוות", אבל לא המוות כדבר מופשט מתואר בו, אלא מתים, והניצחון הוא ניצחונם. אבל גם זה אינו מדויק, כי המתים בציור חיים לגמרי, פעלתניים, בעלי חוש תיאטרלי מחריד, והם בלי ספק נהנים ממעשיהם. אחד השלדים עטה על פניו מסכת תיאטרון אנושית. מוטב היה לכנות את הציור "ניצחון אנשי המוות". כמו אחת ההגדרות למיתוס, הציור מתאר מצב שאף פעם לא התרחש אבל הוא תמיד בתוקף.
הציור נראה כגרסה מורבידית של "משחקי ילדים" של אותו צייר, ציור שקדם בשנתיים לציור שלפנינו. המסכה הנ"ל מופיעה גם בציור המוקדם. אני זוכר, לפני 20 שנה במוזיאון הפראדו במדריד, אמא אומרת לנער לא להסתכל ומושכת אותו הלאה כשעברו ליד הציור. ואפשר להבין אותה. זה ציור שצועק גם "אל תביטו בי". אולי הנשמה לא נועדה לראות דברים כאלה. איני זוכר מיהו שאמר (רובר ברסון?), "יש בתוכי מלאך, ואני כל הזמן מבהיל אותו". ציור כזה הוא מראה שמבהיל את המלאך. אבל אנחנו, במדינת ישראל, כבר לא יכולים שלא להתבונן.
במרכזו של הציור דחיקת המוני אדם לתוך מעין ארון מתים גדול, שצוהר מסורג בו, הנראה כמלכודת עכברים גדולה. לא ברור מה עומק המלכודת, אבל נראה שאין גבול לקיבולת שלה. ואולי הבאים בשער מגיחים מצדו השני כעוד שלדים, תגבורת לצבא המתים?
ספינות טובעות, כבשן מתפרץ, חיים, שדים, מפלצות ומתים מתערבבים בהתרחשות חסרת תכלית. פני כלב רעב ליד פני עולל. מת בארון מתים על גלגלים דורס מת אחר. שלד מניף חרמש ענקי רוכב על סוס רומס. מלך שמוט אוחז שרביט, עטוי גלימה וכתר, נתמך בידי שלד המציג לו שעון חול. המוני האדם כאן הם כגרגירים בשעון החול הזה. אֵת מוטלת על עגלה טעונה ערֵמת גולגולות. ערֵמת מטבעות בחביות, מן הסתם מאוצר המלך. גרדום רחוק, שלדים צופים. גם התליין שלד. ליצן חומק אל מתחת לשולחן, דורך על לוח השש-בש, מפזר את הקלפים.
וכו' וכו' וכו'.
בפינה הימנית התחתונה זוג מנגן ושר. הם כמו נתונים בחדר סגור ואינם רואים את המתחולל מסביבם, ואולי רואים ומתעלמים, אינם רוצים לראות, כמו האמא ההיא, לפני 20 שנה, וכמונו. כולנו דחוקים שם בפינה הזו. חלילית מונחת במקביל לשוקי האיש כמעין גבול בין הפינה ה"מוגנת" ובין העולם המטורף. בפינה הרחוקה מושכים בפעמונים גדולים. אולי אליהם מביט תופס החרב שליד הזוג המוזיקלי. בציור הזה אין תקווה במוזיקה. החלילית מקבילה לחרבו של האיש, שתועיל לו כמו כלי הנגינה.
אם יש בציור הזה רסיס תקווה, היא בעיניי בדמות של אחד מאנשי המוות, שיושב על מדרגה נמוכה ליד חבריו השלדים (אניח לכם למצוא אותו בציור). הוא מניח את ידו על ברכו ותומך את ראשו בכף ידו בתנוחה המובהקת של המלנכוליה. לפניו מוטל על הקרקע עוף כלשהו. משהו גרם לשלד האחד הזה לשבת, לשקוע במרה שחורה, ובעיקר לעצור לרגע, לעצור. ג'יימס הילמן, בספר חדש המכנס את כתביו על מלנכוליה ודיכאון, כתב שתנוחת אחיזת הראש היא הרגע שבו היד האנושית הפעלתנית מפסיקה להישלח אל העולם החיצוני על מנת לשנותו או לקחת ממנו משהו, הופכת ליד שתומכת בראש ובעולם הפנימי. במדינה שמנוהלת על ידי כל כך הרבה אנשים שמתפקדים באופן הרסני, האם הדיכאון הוא תקוותנו?



״יש בתוכי מלאך ואני כל הזמן מבהיל אותו״ מתוך ״אוטוביוגרפיה בקליפת אגוז״ בספר ״קח״, מאיר ויזלטיר
אהבתיאהבתי
תודה. ויזלטיר מצטט מישהו אחר.
אהבתיאהבתי
אז יש/ היתה לאנושות בחירה בין חיים למוות. (או בין טוב ורע, או בין גן עדן לעץ הדעת). היכן לשים את הפוקוס. לאן לכוון את העשייה. החיים והמוות התחרו ביניהם על תשומת ליבה של האנושות / התרבות האנושית. וביצירה ניצחון המוות האמן מרמז מי ניצח.
אהבתיאהבתי
ליצן חומק מתחת לשולחן, אתה כותב 'מתחת לשולחן', אני נשארת מתחת לשולחן של עצמי, עם שתי ידיים שתומכות את הראש כי אחת בהחלט לא מספיקה כבר… תודה רבה על האופק שההתבוננות שלך פותחת.
אהבתיאהבתי
תודה על הרשימה היפה (והמלנכולית). מעניין אם ברויגל האב אכן הכיר את הציור המפורסם של אלברכט דיורר על המלנכוליה. הגיוני שכן.
שרשרת ההדהודים והרמיזות האינטרטקסטואליות ממשיכה עם לארס פון טרייר, הגאון המופרע, בסרט מלנכוליה מ-2011, שכלל בסרטו לא מעט יצירות אמנות (כולל, אם אני זוכר נכון, מאת ברויגל האב)
אהבתיאהבתי