ויליאם סטאפורד / עם בתי; דרך לכתוב

ויליאם סטאפורד
עם בתי קיט, בת 7, על החוף
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

טִפַּסְנוּ עַל הַדְּיוּנָה הַגְּבוֹהָה
מִשָּׁם צָפִינוּ וְיָרַדְנוּ:
הָאוֹקְיָנוֹס הִצִּיג מוֹפַע
הִשְׁתַּתַּפְנוּ בְּכָךְ שֶׁטִּפַּסְנוּ.

גַּלִּים דִּלְּגוּ מֵעַל מִכְשׁוֹלִים וּבָאוּ
הַיְשֵׁר מִן הַסְּעָרָה.
מָה יַבִּיעַ מַבָּטֵנוּ?
קִיט חִכְּתָה לִי שֶׁאַחְלִיט.

אִם תַּעֲמֹד עַל גִּבְעָה כָּזֹאת,
מָה תֹּאמַר לְיַלְדָּתְךָ?
הָיָה זֶה נוֹף מֻחְלָט.
הַגַּלִּים דָּהֲרוּ, רְחוֹקִים וְקָרִים.

"כַּמָּה רָחוֹק תּוּכַל לִשְׂחוֹת, אַבָּא,
בִּסְעָרָה כָּזֹאת?"
"כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ", אָמַרְתִּי,
וּבְדַבְּרִי, שָׂחִיתִי.

*

ויליאם סטאפורד
פתיחת המאמר דרך לכתוב (A Way of Writing)
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

האדם הכותב אינו כל כך מישהו שיש לו משהו לומר, אלא מישהו שמצא דרך ליצירת דברים חדשים שהוא לא היה חושב עליהם אילו היה מנסה לומר אותם. כלומר, הוא לא שואב ממאגרים קיימים אלא עוסק בפעילות שמביאה אליו רצף של סיפורים, שירים, מסות, מחזות, חוקים, פילוסופיות, דתות […].

כבר בבית הספר, כשהתחלתי לנסות לכתוב דברים, חשתי בעושר הזה. דבר הוביל לדבר; העולם נתן ונתן. עכשיו, אחרי כעשרים שנות ניסיונות, אני מתבסס על העושר הזה. זה רעיון שקשה להיאחז בו, שקשה לומר אותו, ואולי הוא גם מטריד עבור חלק מהאנשים, כי נובעים ממנו כמה דברים מוזרים.

דבר אחד כזה הוא חשיבותו של קֶשֶב פשוט. כשאני כותב, אני אוהב שיהיה לפניי מרווח זמן שבו לא יפריעו לי. עבורי, זה בדרך כלל הבוקר המוקדם, לפני שכולם מתעוררים. אני לוקח עט ונייר, מביט מבעד לחלון (לרוב חשוך שם), וממתין. זה כמו דיִג. אבל איני מחכה הרבה, כי תמיד משהו נוגס בקצה החכה – וכאן הקֶשֶב מתעורר. כדי להתחיל אקבל כל דבר שעולה לי בראש. ותמיד משהו עולה, כמובן, לכל אחד מאיתנו; אנחנו לא יכולים להפסיק לחשוב. לעתים אסתפק ברושם מיידי: קר עכשיו, או חם, או חשוך, או מואר, או משהו באמצע… האפשרויות אינסופיות. אם כתבתי משהו, הוא יעזור לדבר הבא להגיע, וכבר יצאתי לדרך. אם אני מאפשר לתהליך להימשך, יעלו דברים שכלל לא חשבתי עליהם כשהתחלתי. הדברים האלה, גם אם הם משונים או חסרי ערך, מתחברים זה לזה איכשהו. ואם אתן להם להסתדר בזה אחר זה, דברים מפתיעים יקרו.

אם אתן להם להסתדר…. יחד עם הקֶשֶב הראשוני, קיימת נכונות נוספת: אני חייב להיות מוכן להיכשל. אם אני רוצה להמשיך לכתוב, אני לא יכול להתעקש על רף גבוה. אני חייב להיכנס לפעולה ולא לתת לשום דבר לעצור אותי, או אפילו להאט אותי. כשאני אומר "רף" אני לא מתכוון ל"נכונוּת", לאיות, לפיסוק וכן הלאה. פרטים אלה הופכים אוטומטיים עבור כל מי שכותב לזמן מה. אני מתכוון לנושאים כמו משמעות חברתית, ערכים חיוביים, עקביות וכו'. אני מתעלם מהם בתוקף. משהו טוב יותר, גדול יותר, קורה: אני עוקב אחרי תהליך שמוביל בצורה כל כך פרועה ומקורית לטריטוריה חדשה, שכרגע לא ניתן לשפוט ערכים, משמעות וכו'. אני יוצר משהו חדש, משהו שלא נשפט בעבר. מאוחר יותר אחֵרים – ואולי אני עצמי – ישפטו. עכשיו, אני עומד לגלות משהו, וכל הסחת דעת עלולה לפגום.