נר התמיד

אילו הייתי צריך לבחור ציור אחד ויחיד מכל מה שיד אדם יצרה אי פעם, זה היה הציור.
אין זאת היד היחידה שהותירו לנו הורי-הורינו, אך יש בה משהו מיוחד, ברור, מדבּר.
על הקיר במערת שוֹבֶה היד מונחת על סקיצה של רישום ממותה. החוקרים הצליחו למצוא שהממותה הייתה שם לפני שהיד הוּספה. כלומר, אחת מהידיים הראשונות של הורי-הורינו נוגעת בחיה.
החוקרים הצליחו להבין כי זו יד של אישה. אחת מציירות המערה? חתימה קדמונית? ואם חתימה – חתימה המעלימה כפי שהיא מצהירה; חתימה שהיא אישית וחד-פעמית כפי שהיא ארכיטיפית, חתימת כל כף יד באשר היא. חתימתו של האדם.
גם אני יכול לחתום על מסמכים בעזרת כף היד הזאת והחתימה תהיה תקפה. אני חש בעומק לבי שכף היד הזאת היא חתימתי לא פחות מאשר החתימה שאני משרבט.
חתימת ציירת, או אולי יד של בת של צייר או ציירת, שהצייר או הציירת נשפו עליה פיגמנט?
היא נוגעת בממותה ובאותה מידה מתקרבת לקו – שואפת אל מעבר לגבול, כמו אל מעבר למערה.
היא נדמית לי כיד הנוגעת בשמש שוקעת.
זאת יד ימין – והאצבעות גמישות, כאצבעות של פסנתרנית. נסו לפשק כך את האצבעות.
זאת יד ימין אך עבורנו היא נתפסת הפוך, ככף יד שמאל, כמו יד בתמרור "עצור" שפונה אלינו, ולא אל תוך התמרור.
וכמו תמרור "עצור" היא פונה אלינו, לא אל הקיר, מבקשת עצירה. אבל שלא כמו התמרור אינה אומרת "עצור, סכנה", אלא: עצור, "אֱנוֹשִׁיּוּת קְדוּמָה" (אבות ישורון).
היד יכולה להיות יד של כל אחת ואחד. היא צורה ספציפית לגמרי אבל גם פתוחה לגמרי. במשך 35 אלף השנים שעברו מאז נרשמה היד הזאת על קיר המערה, היו יכולים לעבור שם מיליארדים של בני אדם, ולהושיט את ידם, ולהניח את ידם על היד הזאת, לתת יד ליד הזאת. אף יד לא הייתה מתאימה בדיוק, אך כל הידיים היו מתאימות במידה מספקת.
הזמנה ללחיצת יד אנושית אינסופית. ברכת שלום אינסופית. הבוקעת אלינו מתחת לאדמה. ממערה חתומה.
כל הזמן שם, מתחת. נר התמיד.
היד הזאת מצוירת על קיר של מערה, כלומר המצע שלה הוא כדור הארץ. כל כדור הארץ.
כף יד מרחפת בחלל סביב השמש.
היד הזאת, אני מוכן להישבע, מביעה שמחה, חיוּת.

*
הדברים נכתבו מתוך ההשראה שבקריאת ספרם הנפלא של גיא פרל ורן ברקאי, מדוע לא היו להן פנים, הוצאת אדרא 2025. תצלום היד מופיע גם בספר ונידון בו (עמ' 133). איני כותב סקירה ישירה מפני שהדבר יחייב הצגת סיכום הממצאים ומוטב שהקוראים ייצאו למסע הזה כסדרו.