דיוויד אבּרם / פתיחת הספר The Spell of the Sensuous
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין
ערב מאוחר אחד יצאתי מהצריף הקטן שלי בשדות האורז במזרח באלי ומצאתי את עצמי נופל בחלל. מעל ראשי היו השמים השחורים זרועי כוכבים, מקובצים בדחיסות באזורים מסוימים, כמעט חוסמים את החושך שביניהם, ומפוזרים בדלילות באזורים אחרים, פועמים ומאותתים זה לזה. מאחוריהם זרם נהר האור הגדול, על יובליו הרבים. אבל שביל החלב שָׁצַף גם מתחתי היות שהצריף שלי ניצב באמצע מעשה טלאים של שדות אורז שהופרדו זה מזה בסכרים צרים בגובה חצי מטר, וחלקות אלה היו מוצפות כולן במים. במשך היום, פני הברכות האלה שיקפו במדויק את השמים הכחולים. ההשתקפות הופרעה רק בקצוות הגבעולים הירוקים-בהירים של האורז הנובט. אבל בלילה הבהבו הכוכבים עצמם מפני המים של החלקות, ונהר האור זרם מהחושך שמתחת לרגליים כפי שזרם למעלה; היה נדמה שאין קרקע מול רגליי, רק תהום של חלל משובץ כוכבים, צונחת לנצח.
לא הייתי רק מתחת לשמי הלילה; הייתי גם מעליהם. התחושה המיידית היתה של חוסר משקל. הייתי יכול אולי להביא את עצמי להתמצא מחדש במרחב, להשיג מחדש תחושת קרקע וכבידה, אלמלא משהו שהדהים את חושיי כליל: בין הגלקסיות שמתחת לבין קבוצות הכוכבים שמעל ריחפו אינספור גחליליות. אורותיהן הבהבו כמו הכוכבים. חלקן דאו להצטרף לקבוצות הכוכבים שממעל, אחרות, כמו מטאורים אלגנטיים, החליקו מטה להצטרף לכוכבים שמתחת לרגליים, וכל נתיבי האור האלה, העולים והיורדים, השתקפו אף הם בפני המים השקטים של שדות האורז. לרגעים חשתי את עצמי נופל דרך החלל ולרגעים צף ומרחף. פשוט לא יכולתי לפוגג את הוורטיגו העמוק ואת תחושת הסחרחורת; נתיבי הגחליליות והשתקפויותיהם על פני המים הותירו אותי בטראנס ממושך. גם אחרי שזחלתי בחזרה לצריף ונעלתי את הדלת כלפי העולם המסתחרר הזה, נדמה היה שהחדר הקטן שבו שכבתי צף אף הוא, מנותק מכדור הארץ.
קישור לפרק שממנו תורגמו הפסקאות.
קישור לתרגום של פרק אחר מהספר.
מתחת לשולחן 
איזה ספר. כל כך אוהב אותו. תודה על התרגום
אהבתיאהבתי