בכתב העת "הבא להבא" בעריכת עודד כרמלי פורסם טקסט (מעין מסה סיפורית או סיפור מסאי) שכתבתי בתגובה ספונטנית לקול קורא לתחרות על משוררים נשכחים. אני מביא אותו כאן ומנצל את ההזדמנות להפנות לשני הספרים הנזכרים בטקסט, שלמרבה הפלא עוד נמכרים בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" במחיר הנייר, כמו למבחר משיריו בהוצאת מוסד ביאליק ולתרגום חשוב אחד שלו בהוצאת כרמל.
***
מתחת לשולחן 
זה יפהפה ושובר לב וגם אם זו תגובה מיותרת אני שולחת
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה.
אהבתיאהבתי
המאמר יפה כמו השירים שלו.
אהבתיLiked by 1 person
(נדב נוימן)
אהבתיLiked by 1 person
סיפור נפלא! תודה!
אהבתיאהבתי
תודה דרור – קטע מאוד מהנה ויפה, שגם מזמין להרהור ופירוש, הנה סקיצה של אחד. אפשר תחילה לנסח את הבעיה – לאן יוליך אדם את רצונו להיות רחוק מאסון, שבלית ברירה הוא נשאר בו? לשאלה הזו מתנסחות כמה תשובות. בהר 'הנשכח', בדמות המשורר שהקימו להם חסידיו הבדויים וגם בדמות שומר הלילה שהתקין לו המספר, הולך לשירה – שיריו הם תשורות שהשאיר לנוכח ובעבור מי שהראה לו שעוד קיים ממד של רוחק מהאסון (למשל, שעוד יש תום). חסידי המשורר, לעומת זאת, נשענים על העיון הטקסי בשיריו – העיון אמנם מעלה רוחק מופשט בלבד, אבל נראה שדי בזה כדי לעורר בהם אקסטזה (תחליף ל'מנוחה' אבודה). העטלף, שבעצמו מפגין איזה תום, נמנה אף הוא עם הנשארים אבל, בשונה מהם, רק הוא, שמשום מה יכול להגשים את משאלת המרחק (כאילו אחז בה או היא בו), 'נאמן למנת חלקו' (ללילה/לאסון), ולא נעתר לה. יכולנו לומר אם כן שהמשורר רואה בעטלף סמל לדבקות שחסרה לו, אבל ברור גם שמי שיסגל לעצמו טבע 'עטלפי' כזה לא ידע עוד על- ולא יכיר עוד ב'משמרת של אור'. –נועם
אהבתיLiked by 1 person