חדרי לב

לפני כשבוע חלמתי שאני רואה את מפת אירלנד. היא הייתה גדולה מאוד ולא היה ברור אם זו מפה או שאני מרחף מעל האי עצמו. להפתעתי ראיתי שבערך שני השלישים המזרחיים של האי צבועים בחוּם ומשורטטים עליהם קווים שמתארים בנייה. רק שליש במערב האי היה ירוק. ואני מתפלא על כך בחלום, שלא היה לי מושג שכל כך הרבה מאירלנד כבר נהרס.
אולי ראיתי את מפת הנשמה בזמן הזה ובמקום הזה. ואולי לא רק שלי. אולי זה מין מצב כללי. אם זה כך, העניין הוא מיקום הגבול בין שני האזורים. אולי אפשר לערוך תיקוני גבול קטנים גם אם המצב הגאוגרפי הכללי הוא נתון ואי אפשר להתפרץ מהאזור הירוק ולייער את שני השלישים החומים בבת אחת.
נזכרתי בחלום הזה כשביקרתי אתמול בפעם השלישית בתערוכה של חברי מאיר אפלפלד בגלריה רוטשילד. בכמה ציורים חוזר מוטיב של רוח מתפרצת מחלון פתוח. הווילון מגיב לרוח ונוטה באלכסון. הווילונות בציורים הללו כבדים כדלתות. התנועה כמו פורצת את חלל הציור ומערערת אותו. בציור אחד הגבולות בין חלל הפנים והחוץ מתערבלים. יש נוף בתוך הציור, ולא ברור האם זה ציור נוף שתלוי שם או נוף מהחלון. אני חושב שנזכרתי בחלום לא רק בגלל תחושת המתח בין כוחות מנוגדים אלא בגלל עצם תחושת החלום ששורה על התערוכה. כלומר, אל חדרי לב אנו מוזמנים כאן.

האור על זגוגית החלון הפעורה הוא אור שקיעה. כיפת המנורה הסמוכה לו כמו מזכירה את השמש הרחוקה, שבציור התקרבה מאוד. אולי האור הוא שפער את החלון, לא רק הרוח? ברור לגמרי כי מדובר בציורי דמיון. במובן זה, הם קרובים מאוד לחלומות.
על השולחן הבהיר (מאיפה הלבן הירחי הזה בוקע?) מונחים פירות ואגרטל פרחים כמו בהכנה לציור, אבל קווים פרועים זורמים שם כמו נהר. החושך זולג פנימה כאילו היה הלילה לבה געשית.
מימין השולחן מונח ככל הנראה ציור ממוסגר הפונה לנוף. הוא כמו קולט את הפרץ המגיע משמאל, ואפשר לומר: עומד בפרץ. יש בתערוכה הזו גם ציורים שקטים רבים, מאוזנים. אבל יש בה גם ציורי עמידה בפרץ. במילים אחרות, זו תערוכה שמגשימה גם אינטואיציה אמנותית על אפשרות ההרס בציור, על ציור הרוס. התערוכה מדגימה כיצד גם הרס בציור יכול להיות מוגבל, נשלט. אנו מכירים דוגמאות רבות לציורים שבהם ההרס הוא פשוטו כמשמעו, הרס שהורס את הציור. כאן לפנינו ציור שבו ההרס הורס את הציור, אבל גם הציור "הורס" את ההרס, בולם אותו.
ב"רוח ערב", ההדפס של אדוורד הופר (1921) פורצת רוח אל חדר. האישה העירומה על המיטה נתפסת כמעט כחיה ההולכת על ארבע. במקום פנים יש לה מין מסכת שיער. היא מביטה אל ריקוּת גמורה, אל לובן מואר. אך הכותרת מלמדת שזה ערב ועלינו להכהות את מלבן החלון. התחושה היא שהרוח יוצרת את האישה על המיטה, את חייתיותה. השמיכה המקופלת היא מעין מחסום, כמו שוּחה, הניגף בפני הרוח. אבל האישה עומדת איתן על ארבע, ונושאת מבט אל החושך-אור-ריקות. כף ידה (ספק אצבעות ספק כפּה) יציבה על המזרן והיא מישירה מבט דרוּך, לא סוגרת את החלון, לא מסבה מבט, לא הולכת לישון.
גם בציורים בתערוכה הזו אפשר למצוא עמידה כזו. החלון בציור הקודם עומד כמו מראה מול השמש, הודף את האור. בציור הבא בקבוק עומד מול חלון פעור. בזה שאחריו ובאחרים בתערוכה, עומדים מול החוץ אהיל המנורה ואגרטל הפרחים. במילים אחרות, הציור עצמו – הטבע הדומם, התפנים – עומדים על זכותם לעמוד בסערה. אפילו שני אורנים ירושלמיים נוטים באלכסון נראים כהמחשה למימרתו של ג'ון מיוּר, "בין כל שני עצי אורן יש דלת לדרך חיים חדשה", גם אם הדלת הזו, מכוח הזמן והמקום, נוטה חזק הצידה ונדרש עוז נפש כדי לפתוח אותה ולעבור.